ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 21/10/2019
גרסת הדפסה

עת"מ 1073/05 - מנהלי, ארנונה

ציון בן סימון ואח' נגד עיריית מגדל העמק


23/4/2006

עת"מ 1073/05

1. ציון בן סימון

2. פלורה בן סימון

3. מסגריית ציון בע"מ

נגד

עיריית מגדל העמק

בית משפט לעניינים מינהליים נצרת

בפני: סגן הנשיא, כב' השופט אהרן אמינוף

[23.4.2006]

פסק דין

1. זו עתירה מנהלית שבה נתבקשו הסעדים הבאים:

א. להורות למשיבה ליתן טעם, מדוע לא תבוטל החלטת המשיבה בנוגע לחיובם של העותרים בתשלום ארנונה בגין החזקת דירה ברחוב קרן היסוד במגדל העמק (להלן – הדירה) וכן מדוע לא תפריד את חובותיהם של עותרים 1 ו2 מחובותיה של עותרת 3.

ב. להורות למשיבה כי כל סכום אותו חייבים העותרים, אם בכלל, יקוזז כנגד עבודות שיבוצעו עבור המשיבה.

ג. למנות מומחה שיבצע בדיקה מקיפה של חיובי המים המופרזים שהעותרים חוייבו בהם.

2. רקע עובדתי:

א. העותרים 1 ו2 , הם בני זוג המתגוררים ברחוב העצמאות 7/17 במגדל העמק.

ב. העותר 1 הוא בעל מניות ומנהלה של העותרת 3 המפעילה מסגריה באזור התעשייה הדרומי מגדל העמק.

ג. לעותרים חובות ארנונה, מים, ביוב, פינוי אשפה ואגרות לגבי מספר נכסים: הדירה, הנכס ברחוב העצמאות 7/7 במגדל העמק (להלן – הנכס ברחוב העצמאות), שני נכסים באזור התעשייה הדרומי המהווים מבנה אחד (להלן – המסגרייה ) ונכס נוסף באזור התעשייה (להלן – הנכס באזור התעשייה).

ד. ביום 1/5/2002 נערכה ישיבה בנוכחות העותר 1 ונציגי המשיבה, כולל גזבר, מנכ"ל ויועץ משפטי של המשיבה.

בישיבה סוכם כי לעניין הנכס ברחוב קרן היסוד, ימציא העותר 1 חוות דעת של שמאי על מצבו ולאחר קבלת חוות הדעת, תבדוק היועצת המשפטית את מעמד הנכס.

עוד סוכם כי העירייה תבדוק את חיובו של עותר 1 בתשלום עבור הנכס באזור התעשיה, אשר לטענתו מדובר במבנה השייך לחברת "ר.א.ג.מ בע"מ" (להלן – חברת ר.א.ג.מ.) ולא שייך לו, ובמידה וטענתו תמצא נכונה, יימחק החוב.

כמו כן סוכם כי על עותר 1 לשלם את חוב הארנונה לעניין הנכס ברחוב העצמאות, ולעניין המסגרייה.

חוב המים לעניין הנכסים הנ"ל ייבדק והעותר ייבצע עבודות מסגרות למשיבה ועלות העבודות תקוזז מחובו המצטבר.

סיכום זה הודפס על ידי המשיבה ונשלח לעותר כאשר בנוסף נרשם בו כי מאחר ועותר 1 לא מוכן להגיע להסדר תשלום חובותיו, תפעל העירייה לגביית החוב כנדרש.

ה. ביום 20/5/2002 שלח העותר 1 מכתב למשיבה ובו ביקש להודיע על הסכמתו לתוכן הסיכום מיום 1/5/2002.

ו. ביום 11/6/2002 שלחה המשיבה מכתב לעותר 1 בו הודיע לו כי הסיכום מיום 1/5/2002 בוטל עקב סירובו לשלם מיסים ומים גם בנושאים הלא שנויים במחלוקת.

3. אלה בתמצית נימוקי הבקשה:

א. המשיבה הגישה לעותרים דרישות תשלום בגין הנכס ברחוב קרן היסוד, השייך כביכול לעותרים על אף שמדובר בדירה שאיננה ראויה למגורים והעותרים לא התגוררו בה מעולם ועל אף שהציגו אישורים כפי הנדרש על ידי המשיבה. המשיבה אף בדקה ונוכחה כי הדירה אינה ראויה למגורים.

ב. עד לשנת 1999 היה אדם בשם גדי רובין בעלים ובעל מניות של חברת "ר.א.ג.מ." שהחזיקה בנכס באזור התעשייה הדרומי של מגדל העמק ולעותרים לא היה כל קשר עם חברת "ר.א.ג.מ.", או עם המבנה עד אז. בשנת 1999, הופסקה פעילות החברה וגדי רובין יחד עם העותר, הקימו חברה בשם ציון את רובן בע"מ, ומסגרייה במבנה אחר באזור התעשייה. מאוחר יותר הועברו המבנה והעסק לעותרת 3.

ג. חשבונות המים בסכומים מופרזים בגין צריכה כביכול של מים על ידי העותרים, שאינה תואמת את צריכת המים בפועל שעל ידם במסגרייה.

ד. ההסכם מיום 1/5/2002 הינו חוזה מחייב בין העותרים לבין המשיבה ועל המשיבה כגוף ציבורי מוטלת חובת תום לב מוגברת וחובה לקיים את ההסכם.

4. המשיבה מתנגדת לבקשה ואלה בתמצית נימוקיה:

א. העותרים השתהו זמן רב בהגשת עתירתם.

ב. הודעות הדרישה לעניין תשלומי הארנונה הועברו לעותרים על פי שמות המחזיקים בנכס ועל כן אין נכונה טענתם של עותרים 1 ו2 כי חוייבו בגין נכס השייך לעותרת 3.

ג. עותר 1 לא הסכים להסדר שהוצע מיום 1/5/2002 ועל כן אין מדובר בהסכם או בהבטחה מנהלית מצד המשיבה. כמו כן עותר 1 לא הראה כל פגמים בהחלטות המשיבה.

ד. בסיור שטח שנערך בנכס הנמצא בקרן היסוד 32, הוברר כי הנכס מוזנח אולם בהחלט בר חיוב ארנונה.

ה. הלכה ידועה היא כי בית משפט לעניינם מנהליים לא מתערב בהחלטות של רשות מנהלית.

5. דיון:

א. ראשית יש להעיר שבית משפט לעניינים מינהליים מתערב גם מתערב בהחלטות של רשות מינהלית אך התערבות זו באה רק אם נפל פגם מהותי בהחלטה של רשות מינהלית, או שהחלטה לוקה באפליה, בשקולים פסולים, או בלתי חוקית בעליל וכיוצא בזה. תפקידו של בית המשפט הוא לקיים ביקורת שיפוטית על חוקיות ההחלטה של הרשות.

ב. שיהוי:

בתקנות 3 ו- 4 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א- 2000 נקבע:

3. (א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות

הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה, או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו_(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.

4. בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג).

הלכה ידועה היא לעניין התקנות הנ"ל כי:

"התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז הליכים בעתירות מנהליות

במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המנהלית. תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה על עקרונות השיהוי השאובים מהלכותיו של בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. כידוע, אחד הכללים להפעלתו של שיקול הדעת השיפוטי בעתירות מנהליות, הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על פי כלל זה רשאי בית המשפט לדחות עתירה על הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור כרוך היה בפגיעה באינטרסים של אחרים".

(ראה עע"מ 02 /10996 עיריית קרית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ תק – על

2003 (3), 1191).

ולעניין חלוף הזמן הניתן לראות בו כשיהוי, נקבע:

"עיתים חולף זמן בשל עצם המשא ומתן שבין העותר לבין הרשות השלטונית. זמן זה אינו פועל לרעת העותר, שכן יש לו לעותר "צידוק" ובלבד שפנה במהירות לבית המשפט, לאחר שהמשא ומתן מוצה. במשא ומתן שכזה מגיע רגע, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פנייה לבית משפט זה, ומאידך גיסא, ממנו מתחילת לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצותו לפנות לבית משפט זה. ודוק: דיני השיהוי אין עניינם חוסר תום לב סובייקטיבי של העותר, אפילו פעל העותר בתום לב מבחינתו שלו, עדיין יש שעתירתו השתהתה יתר על המידה ובאיזון הכולל יש להתחשב יותר באינטרסים הראויים להגנה של הרשות השלטונית, של צד שלישי, או באינטרס הכלל". (ראה בג"ץ 453/84 איתורית שירותו תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת פ"ד לח (4) 617)

העתירה שלפנינו אכן נגועה בשיהוי ארוך וממושך. סיכום הפגישה בנושא חובות הארנונה והמים של עותר מס' 1 נערך ביום 1/5/2002. תגובתו של עותר 1 לסיכום הנ"ל נשלחה ביום 20/5/2002. תגובתה של המשיבה לתגובת העותר 1 נשלחה ביום 11/6/2002. העתירה המנהלית הוגשה כשלוש שנים לאחר מכן ביום 26/5/2005.

אמנם טוענים העותרים כי כעבור זמן קצר ננקטו הליכי הוצאה לפועל נגד עותר 1 לרבות ניתוק מים והעותר 1 נדרש לשלם סך של 400 לחודש על מנת שיחובר למים ובשנת 2004 החלה המשיבה לנקוט הליכי הוצאה לפועל נגדם. כמו כן טוענים העותרים, כי ביום 11/4/2005 או בסמוך לכך קיבלו התראה לפני נקיטת הליכי גבייה בגין חוב כביכול על הנכס ברחוב קרן היסוד. אולם, גם אם העתירה היתה מוגשת בסמוך לדרישות התשלום, עדיין קיים שיהוי בהגשתה וזאת מאחר ובקשות העותרים מסתמכות על סיכום הפגישה מיום 1/5/2002, כך שהיה עליהם להגיש עתירה זו בסמוך ליום קבלת מכתב התגובה מהמשיבה מיום 11/6/2002.

הלכה פסוקה היא כי רק כאשר מדובר בהחלטות ובפעולות של הרשות שהן בלתי חוקיות בעליל, כי אז קיים אינטרס נוסף שיש לשקול אותו הוא אינטרס של כלל הציבור בשמירה על שלטון החוק. רק במקרה כזה תתקבל העתירה על אף השיהוי בהגשתה. (ראה בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים ואח' פ"ד נג (1) 202).

במקרה שלפנינו אין פגיעה בעקרון שלטון החוק.

לאור האמור לעיל, נראה לי כי לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי רב של שנים בהגשתה.

על אף שהגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל השיהוי בהגשתה, כאמור לעיל, אוסיף דברים אחדים גם לגוף העתירה.

ג. לעניין טענת העותרים לכך שנכרת חוזה מחייב בינם לבין המשיבה, יש לבדוק באם מדובר בהבטחה מנהלית.

נטל ההוכחה על קיומה של הבטחה מנהלית מוטל על שכמו של מי שטוען שניתנה לו הבטחה.

העותרים לא הצליחו להרים נטל הוכחה זה.

מהמסמכים שצרפו העותרים לעתירה, לא ניתן לקבוע ממצא אודות הבטחה מנהלית מצד המשיבה, שיש בה כדי לחייב את המשיבה.

המשיבה איננה מוסמכת ואיננה יכולה ליתן הבטחה שהעותרים ישלמו חובם באמצעות עבודות שיבצעו עבור המשיבה מכיוון שחובת מכרזים חלה על המשיבה בענין מסירת עבודות.

ד. לעניין טענת העותרים כי אין לחייבם בארנונה על הנכס ברחוב קרן היסוד.

כאמור, העותרים טענו כי מדובר בדירה שאינה ראויה למגורים והמשיבה לאחר ביצוע בדיקה הסכימה לעובדה זו.

דא עקא, לדברי המשיבה, אכן נמצא כי מדובר בנכס מוזנח, אולם אין הוא נכס שאינו ראוי לשימוש ועל כן הינו בר חיוב ארנונה.

פקודת העיריות (נוסח חדש) קובעת בסעיף 330 לעניין בנין שנהרס או ניזוק:

"נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעיריה הודעה על כך בכתב, ועם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעוריארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן פרעונם לפני מסירת ההודעה."

"סעיף 330 מכוון לנסיבות קיצוניות, אין די בכך שהנכס נטוש, רעוע או מוזנח, אלא מצב כזה שלא ניתן לשבת עוד בנכס. גם אם הנכס הוכרז כמסוכן או נאטם על ידי העירייה, אין הדבר מזכה באופן אוטומטי בפטור מארנונה.

יש להחיל מבחן אובייקטיבי, כיצד אדם סביר יראה את מצבו של המבנה ולאו דווקא כיצד מתייחס אליו בעל המבנה או המחזיק בו".

"הנטל להבאת הראיות לגבי מצבו של הנכס מוטל על המחזיק מבקש הפטור. אולם במידה והוכיח המחזיק כי הודיע לעירייה על נכס הרוס, מוטל על העירייה להבהיר האם נבדק הנכס ומדוע לא ניתן לו פטור". (ראה עמ"נ 341/03 יוסף לוי, עו"ד נ' מנהלת הארנונה בעריית חיפה, תק-מח 2004(3), 1079).

לא הוגשו מסמכים המעידים על הרס הנכס, או שהוא ניזוק, במידה שאי אפשר לשבת בו.

ה. טוענים העותרים כי המשיבה, ללא כל סיבה מוצדקת, הטילה עליהם חובות שהצטברו עד שנת 1999 בגין החזקת מבנה ע"י חברת "ר.א.ג.מ." מבלי שהיה לעותר 1 כל קשר לחברה זו.

ראשית, לא הוגש כל מסמך המעיד על בעלותה של "ר.א.ג.מ." במבנה נשוא הסכסוך.

שנית, אף אם היה מוגש מסמך כזה, הרי שיש לדחות טענה זו מחמת שיהוי רב של 6 שנים בהעלתה בפני בית המשפט.

ו. לעניין הלכת אי ההתערבות: "הכלל בדבר אי המרת שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו של בית המשפט יסודו בעקרון הפרדת הרשויות, ועל פיו סמכות ההחלטה בענייני ביצוע וניהול נותרת – פרט למקרים קיצוניים – בידי הרשות המבצעת, ואילו הרשות השופטת מצמצמת עצמה לקיום ביקורת שיפוטית על חוקיות ההחלטה של הרשות. במסגרת עקרון הפרדת הרשויות ועיקרון החוקיות מוקנית לרשות המנהלית הסמכות להפעיל וליישם את הדין, ואי התערבות בשיקול דעתה המהותי של הרשות מבטיח כי סמכות זו תשמר בידה".

(ראה רענן הר – זהב, המשפט המנהלי הישראלי עמ' 436 פסקה 354).

משלא הובאו ראיות על אי חוקיות בפעולות המשיבה, איני רואה מקום להתערבות בדרכי פעולתה. מדובר בגביית תשלומי ארנונה, מים, ביוב ופינוי אשפה, שהמשיבה רשאית לגבותם מתושביה על פי דין והעותרים אינם מתכחשים לחובם (ראה דברי ב"כ העותרים בעת שמיעת הבקשה עמוד 4 שורות 5-3).

6. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה ומחייב את העותרים לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום ולא יאוחר מיום 23/5/2006 שאם לא כן ישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום.

7. המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לב"כ הצדדים.

היום כה' בניסן, התשס"ו (23 באפריל 2006).

סגן הנשיא, אהרן אמינוף – שופט

 


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן