השירפור על המכשפה אנגינה מראש פינה

בגליל, ליד ראש פינה,
גרה גברת, שמה אנגינה.
(ואגלה לכם כאן סוד,
שאיש אינו יודע עוד):
אנגינה היא מכשפה,
נראית ממש כמו קופה.

לאנגינה יש חתול,
שמסתובב לו בטיטול.
שחור, עצל ומפוחד,
על סיר לשבת לא למד.
שמו הוא "קישטא" – הסתלק!
קוראים בשמו – הוא מתרחק

אפשר בשקט להגיד:
היא מכוערת להחריד,
רזה, שדופה כמו מקל,
אפה ארוך ומתעקל,
שיניה צהובות-חומות,
וסנטרה מלא שומות.

היא, כמו כל מכשפה,
בטוחה שהיא ממש יפה.
צובעת בשחור שפתיה,
ולק ירוק על ציפורניה,
ומקרקרת: "איזה יופי!,
יפה אני, ממש בלי דופי!"

כשבמראה היא מסתכלת,
באמבטיה, מול הדלת,
הראי בקושי מתאפק,
רק מחכה שתסתלק.
לקישטא החתול קורץ
שניהם צוחקים להתפוצץ:

"איזו מכשפה טיפשה,
איך היא בכלל לא מרגישה,
ככל שהיא כאן מתגנדרת,
יותר נראית היא מכוערת.
מכשושה מצחיקה,
חושבת'עצמה למדליקה".

ויש למכשפה חלום,
כאן נגלה אותו היום:
קטנים, מאז ומתמיד,
אנגינה מתה להפחיד.
לכן כל יום התכוננה,
בהפחדות היא התאמנה.

כל בוקר למרתף ירדה,
שם עם עצמה התבודדה,
עשתה קולות ופרצופים,
מול זוג מופתע של ינשופים,
שקן הקימו במרתף,
אותם הפחידה לה בכייף.

(כאן רק שכחתי להזכיר,
שקישטא חתלתול זהיר.
מעכברים מאד פחד,
ולמרתף כלל לא ירד.
כל היום הוא רק יילל,
ואת המוח סתם בלבל).

על הספה הוא התפנק,
התגלגל והתלקק.
שעות חיכה לה המסכן,
שכבר תגמור להתאמן
ותעלה מהמרתף
כי מרעב הוא מתעלף.

כשסיימה, היו טורפים,
מרק כנפי עטלפים,
צלי צפרדעים ברוטב טחינה,
ומקנחים בקלמנטינה.
כך את עצמם הם מלעיטים,
ומרחפים על מטאטאים.

מבוקר ועד רדת ערב,
התכוננה היא ללא הרף:
"פעם ילדים אפחיד,
עד שיתחילו להרעיד.
מרוב אימה אותם אשכיב,
וזה יהיה ממש מגניב."

לקישטא מחליפה טיטול,
שרה שיר ערש על חתול,
גדול, אמיץ מלא שרירים,
שלא פוחד מעכברים.
כל לילה משחר לטרף,
וילדים מפחיד בלי הרף.

כשהוא נרדם, לגמה כוס תה
ורכובה על מטאטא,
התעופפה לה, שוטטה,
עם חברותיה פטפטה,
והחליפה מרשמים,
של שיקויים ושל קסמים.

בכל חלון היא מסתכלת,
אולי תבחין באיזה ילד,
שלא רוצה להתרחץ,
אחד מציק ומתקרצץ.
שלא צחצח את שיניו,
ומלוכלך עצם עיניו.

ילדון כזה, בריון משחית,
רצתה אנגינה להפחיד.
עד שירוץ אל האמבט,
ויתרחץ לו שם כדת.
וגם יבטיח המזיק,
יותר אף פעם להציק.

וכשתמצא כזה אחד,
היא לחדרו תעוף מיד,
תחנה לה את המטאטא,
וחיש תקרא בקול בוטה:
"גור לך ילדון חצוף!",
ותעווה את הפרצוף.

היש בכלל בריון אחד,
שמרוב פחד לא ירעד?!
ממכשפה כזו מפלצת,
שלחדרו היא מתפרצת,
בעיניה היא פוזלת,
ומשפריצה סביב נזלת?!

אחרי שנים של חיפושים,
היא בחושיה המנוסים,
גילתה סופסוף כזה שובב,
בן קיבוץ ושמו יואב.
אותו החליטה להזוויע,
כשבחדרו אותו תפתיע.

בליל סופה יצאה אנגינה,
מביתה ליד ראש פינה,
ובפרצוף מפחיד, חמוץ,
התעופפה אל הקיבוץ.
וכשיואב שכב לישון,
היא התדפקה על החלון.

"מי זה על חלוני דופק?
אולי הרוח סתם שורק?!"
שאל יואב, חציו נרדם
מהמיטה בכלל לא קם.
את החלון הוא לא פתח,
כי בחוץ כה קר ולח.

"הי ילד! מצבי לחוץ,
פתח מהר כי קר בחוץ,
המטאטא רועד, גמור,
וגם ירד לי האיפור
ושמלתי הכי טובה,
כבר מסמורטטת ורטובה"

"מי את?" שאל יואב בלי פחד,
(כי הרי הוא שד משחת),
ענתה: "מכשפה פשוטה,
שסתם בדרך טעתה"
"ולאן צריכה את להגיע?"
שאל יואב בקול מרגיע.

"לראש פינה אני צריכה",
ענתה אנגינה בצריחה.
"אחרי שכאן אחליף מקל,
למטאטא שהתקלקל,
ואחרי שאתייבש
וגם אפסיק להתעטש"

את החלון יואב פתח,
אל המטבח אותה לקח,
הושיב אותה אל מול האח,
במיקרו לה חימם כעך,
החליף מקל למטאטא,
וגם מזג לה כוס קפה.

אחרי שהסופה פסקה,
היא על מטאטא נסקה,
והבטיחה לתמיד –
ילדים לא להפחיד.
עברה לגור בבנימינה
ושינתה שמה לעדינה.

מכון ליופי שם פתחה ,
בפילינג היא שם מתמחה.
אגב, קישטא החתול,
סוף סוף נגמל מהטיטול.
צרכיו הוא כבר עושה בסיר,
ובמכון שומות מסיר.

__________

© חזי ויין - 2002 www.geocities.com/hezi_w/INDEX.html