בכתבה זו מביא הכותב מדבריו של תא"ל (מיל) אילן פז כנגד המשך החזקת השטחים בידי מדינת ישראל. בסופה של הכתבה אומר הכותב:

איני שותף לביקורת זו. קצין או חוגר יכול למלא את תפקידו באופן שהוא מיישם את תפישתו המוסרית כל עוד זה אינו נוגד את הפקודות. הוא יכול להנחות את פקודיו להימנע מפגיעה מיותרת באוכלוסייה אזרחית. הוא יכול להיות חסיד אומת ישראל כל עוד הוא מקיים את תפקידו. הוא יכול להתפטר משירותו הצבאי אם הוא אינו מוכן להסכין עם החובות המוטלות עליו. אבל חוגר או קצין המשרת בצה"ל אינו רשאי לתת דרור לדעותיו בין אם הוא בעד המשך הכיבוש, ובין אם הוא נגדו.

תקוותי היא, כי דווקא אנשים כמו אילן פז ישרתו בצה"ל. אם הם יתפטרו מחמת הפער בין תפישת עולמם לבין המדיניות של ממשלת ישראל, יוותרו בצה"ל רק אלו שהשלטון במיליוני פלשתינאים מרנין את ליבם.

עידן לנדאו היקר, לא לחיילים כאלה אתה ואני מייחלים.


שלכם ובשבילכם
ד"ר הנריק רוסטוביץ

מר כיבוש ראה את האור מאת: עידן לנדאו 19.5.2006 במו ידיו ופקודותיו העמיק תא"ל אילן פז את הסבל בשטחים. באורח פלא, ההארה המדינית והתובנה המוסרית הפציעו רגע אחרי שהחזיר ציוד. והוא לא הראשון "שום דבר טוב לא יכול לצאת מהשפלתו של עם שכן... תכנית ההתכנסות לא תצא לפועל גם בעוד עשרים שנה... אם לא נעביר את השטח לגורם שיש לו אינטרס משותף איתנו להגיע להסדר של שתי מדינות בגבולות 67', המצב ייצא מכלל שליטה... הגיע הזמן לבחון את האמירה שאבו-מאזן הוא מנהיג חלש ולכן אינו פרטנר. היתה לנו יד ורגל ביצירת התמונה הזאת... יש בחברון תופעות איומות של אלימות כלפי פלסטינים אך גם כלפי כוחות הביטחון. יישוב שלם לקח את החוק לידיו. אני מאמין שאין מנוס אלא להוציא משם את המתנחלים... עשרות התנחלויות יושבות על אדמה פרטית שנגזלה מפלסטינים ובחסות הממשלה ממשיכות להתפתח". מיהו העומד מאחורי מגוון הציטוטים הזה, אורי אבנרי? שולמית אלוני? שמא פעיל שטח של ארגון "תעאיוש"? דווקא לא. הדברים הנכוחים הללו צוטטו בעיתון "הארץ" מפיו של תת-אלוף (מיל') אילן פז, ראש המינהל האזרחי עד לפני חודשים ספורים, שהשתחרר מצה"ל. הצבא קיבל את הקיטבג, ואנחנו קיבלנו מסכת טיעונים מנומקת ונחרצת נגד הכיבוש ואסון ההתנחלויות. פז השתחרר, ראה את האור, ומיהר לספר לכולנו שהכיבוש רע. מדובר בתסמונת, שניתן לכנותה "כשל מוסרי מוכחש". קצין בכיר פושט את מדיו, ובדיוק אז, לא דקה לפני, מפציעה במוחו ההכרה שאת שנותיו האחרונות בצבא הקדיש להנצחת מדיניות של כיבוש ואלימות, הגובה קורבנות חינם וחותרת תחת אינטרס הקיום הישראלי. קדם לפז תא"ל גיורא ענבר, לשעבר מפקד יחידת הקישור ללבנון. עוד לפני שהתפוגג ריח שמן הרובים מבגדיו, מיהר האזרח הטרי במיל' ענבר להעניק ראיונות פרישה, בהם קבע כי השהייה הישראלית בלבנון מיותרת, גובה קורבנות חינם, וחייבים לצאת משם מיד. גם כאן, באורח פלא, ההארה המדינית והתובנה המוסרית הפציעו לא רגע אחד לפני החזרת הציוד לבקו"ם. או שמא בכל זאת לפני? הייתכן שאילן פז וגיורא ענבר הבינו את גודל הטעות ואת עומק ההשחתה עוד בהיותם בתפקיד? איזו אפשרות גרועה יותר: תת-אלוף בצה"ל שהמדים שוללים ממנו כל יכולת להפעיל בינה ושיפוט מוסרי עצמאיים, או אולי תת-אלוף שיודע היטב טוב מרע, וער לאסון שהוא במו ידיו ופקודותיו ממיט, ואף-על-פי-כן ממשיך לצעוד בתלם, כי פקודה היא פקודה? אילן פז, כמו גיורא ענבר לפניו, אינו יכול להסתתר מאחורי חובת הציות. לא מדובר כאן בקצין שלישות זוטר, אלא במפקד המינהל האזרחי בכבודו ובעצמו. אדם שחתימתו מעטרת אלפי צווים ותקנות, שהפכו את הכיבוש לאותה קללה שעכשיו הוא מגנה בלהט שכזה: הצבת מחסומים, הפקעת אדמות, סלילת כבישים על אדמות פלסטיניות, הנהגת משטר קפקאי של אישורי מעבר ושהייה והובלת סחורה ואיחוד משפחות וניתוק משפחות וכל מה שעולה על רוחו של הריבון הצבאי. במלים אחרות, במשך שלוש שנות שירותו בתפקיד, אילן פז היה מר כיבוש בכבודו ובעצמו, שני רק לרמטכ"ל. עכשיו הוא אומר לנו "סתאאם, בצחוק, בעצם אני שונא את הכיבוש ורוצה לחזור לגבולות 67". אילן פז השתתף אישית ב-2002 בלכידתו של מרואן ברגותי. עכשיו הוא מוכיח את מדינת ישראל על שבמו ידיה תרמה למצב שבו "אין פרטנר". ואילן פז לא מתנצל. לא חולם אפילו להתנצל (גם גיורא ענבר דילג על העניין המביך הזה). מבחינתו, אין סתירה בין פעולותיו כקצין בצה"ל לבין התבטאויותיו כאזרח. בינו לבינו הוא מן הסתם משתבח בחומת ההפרדה הקוגניטיבית הזאת: בקרב יורים, בבית מדברים. למפקדיו לא סירב, מתפקידו לא פרש בטריקת דלת: חופשת שחרור של תשעה חודשים ריפדה את פרישתו. מברוק. ככה ייעשה לקצין שמבצע את העבודה הנדרשת ממנו, נגעל קצת, ושותק. חבל שתא"ל פז הפר את שתיקתו עם שחרורו. חבל שלא חסך מאיתנו את התובנות שבערו בעצמותיו. עכשיו הוא מרגיש אמיץ, ואנחנו מרגישים מרומים. והרי דבר מכל זה לא יסיט ולו במילימטר את מכונת הכיבוש ממסלולה. המכונה הזאת הלא בנויה על אלפי אילן פזים כאלה, אלה גלגלי השיניים והברגים שלה; אנשים טובים ומוסריים, שפשוט עושים דברים איומים מכורח הנסיבות. אמנם, מתי מעט נמצאים בעמדת כוח כמו של פז, עמדה שהייתה מאפשרת להם לזעזע את המכונה באמת, באקט אמיץ של סירוב. אך כולם יחד ממשיכים לשאת בעול; כולם מבטיחים שהמכונה לא תיעצר לעולם. האם מוגזם לבקש שלפחות דיבורי הסרק שלהם ייפסקו? הכתבה ב- YNET