תק 1854/05 - תביעות קטנות, ארנונה

תק 1854/05

1. התובעת בעלת דירה ברח' סמילנסקי 4/3 בקרית אתא. באוגוסט 2005 בקשה מהעירייה שתנפיק לה אישור בדבר היעדר חובות בארנונה המופנה לרשם המקרקעין על מנת שתוכל להעביר את הדירה ע"ש מי שרכש אותה ממנה. העירייה התנתה מתן האישור בתשלום חוב של שנת 1994 בסך 5,100 ₪ עת החזיקו בדירה דיירים ע"פ חוזה שכירות. טענותיה של התובעת לפיהם החוב חל על המחזיק/הדיירים ולא עליה נפלו על אוזניים אטומות והיא נאלצה לשלם. התובעת עותרת לחייב את הנתבעת בהשבת הסכום שנגבה ממנה שלא כדין ובהוצאות יתרות שנגרמו לה כולל יעוץ משפטי, הפסד ימי עבודה ועגמת נפש. סה"כ העמידה התובעת את תביעתה על 6,150 ₪.

2. לנתבעת שלל טענות. ראשית, בית המשפט לתביעות קטנות נטול סמכות עניינית לדון בתביעה הואיל והסמכות מוקנית לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. שנית, טוענת הנתבעת כי התובעת לא מיצתה את ההליכים ע"פ חוק הרשויות המקומיות(ערר על קביעת ארנונה) התשל"ו-1976 בכך שהיה עליה לטעון שאינה המחזיק. כן טוענת להתיישנות הואיל ועסקינן בחוב מ-1994. לגופו של ענין מפנה הנתבעת לסעיף 326 לפקודת העיריות ובמיוחד לסיפא שבו לפיו בכל מקרה שההשכרה הינה לתקופה הקצרה משנה יהיה המשכיר חייב בארנונה. לטענתה מדובר בחוזה לשנה בלבד. עוד טוענת כי ע"פ רישומיה קבלה דווח על חוזה השכירות רק ב 6.4.94 ועל כן יש לראות את השוכר כמחזיק רק מיום זה באופן שתקופת השכירות אינה מגיעה כדי שנה.

3. במקרה דומה פסקתי בעבר כי לעירייה זכות לגבות אך מהמחזיק ואין היא רשאית לאחוז בבעלים כבן ערובה לחובות השוכר/המחזיק ולהתנות אישור לטאבו בתשלום חובו. ראה ת"ק 596/03 אבני נ' עירית קרית ביאליק , דינים שלום, כרך כה,261). דעתי בסוגיה זו לא השתנתה.

4. דין כל טענות הנתבעת בענין החזקה לתקופה של פחות משנה, להדחות. מבחינה עובדתית התובעת העידה ולא נסתרה כי בפועל החזיקו בדירתה ה"ה ברקוביץ דורית ואיציק מיום 12.2.94 ועד 12.2.95 ע"פ חוזה שכירות שנחתם ביום 12.2.94 (נספח א' לתביעה). הנתבעת חולקת על תאריך כניסת השוכר אך אינה חולקת על תאריך העזיבה שכן היא עצמה מודה כי שבועיים לאחר תאריך הפינוי כבר קבלה הודעה על החזקת שוכר חדש. הוכח אפוא כי תקופת השכירות בפועל היא לא פחות משנה, כטענת הנתבעת, כי אם שנה ואפילו, אם לדייק, שנה ועוד יום (12.2.94 ועד 12.2.95 ). לפיכך על תקופת חזקה בפועל זו לא חלה הסיפא של סעיף 326 לפקודת העיריות לפיה "בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת יהיה המשכיר חייב בארנונה". החייב בארנונה בעניננו הוא המחזיק/ השוכר ולא התובעת.

5. התובעת העידה כי כשבועיים לאחר כניסת השוכרים ברקוביץ לדירה פנתה למחלקת הגביה עם העתק של חוזה השכירות כדי להודיע על החלפת מחזיקים. ע"פ עדותה, לאחר שנשלחה מפקיד לפקיד הורתה לה הפקידה בשם סופי להשאיר את החוזה אצלה ושזה בסדר. רגועה חזרה התובעת לביתה ואולם לאחר שראתה שהחשבון ממשיך להגיע על שמה פנתה שוב לעירייה ב6.4.94 או בסמוך לכך ושוב המציאה את החוזה. עדותה בענין ההודעה לא נסתרה ולא ראיתי סיבה לא לקבלה במלואה ולקבוע כממצא שהתובעת הודיעה מיד לאחר החתימה על ההסכם עם השוכר על החלפת המחזיקים. אני דוחה טענתה העובדתית של הנתבעת לפיה נודע לה לראשונה על החלפת המחזיקים רק ב6.4.94 ודוחה טענתה כי מבחינתה תאריך זה מהווה תחילת ההחזקה ע"י השוכרים, שכן מבחינה עובדתית לא הובא לעדות מי שטיפל בענין בפועל ב-1994 ויכול היה להפריך עדות התובעת ומהטעם כי ברישומי הנתבעת (נספח א' לכתב ההגנה) נרשם בסעיף ההערות: לחייב מ3/94. הסכמתה לרשום תאריך מוקדם לתאריך הדווח כביכול, תומך בגרסה לפיה אכן ידעה הנתבעת על דווח קודם ולחלופין תומך בכך שלא ראתה במועד הדווח את התאריך הקובע לתחילת החיוב שאחרת היתה קובעת כתאריך החלפת מחזיק את 6.4.94.

6. בגין התשלום שאולצה התובעת לשלם הונפקה קבלה ע"ש השוכרים ולא על שמה דבר המלמד כי הנתבעת ראתה בשוכר ולא בתובעת את החייב בארנונה. זאת ועוד, מסתבר כי הנתבעת עצמה לא ראתה במשך השנים את התובעת כחבה לה ארנונה בגין תקופת החזקת ברקוביץ והראיה, ביום 19.3.97 הנפיקה לתובעת אישור לפיו אין לה חובות ארנונה ומים עד אותו יום (ת/1). מדובר בהודאת בעל דין מפורשת.

7. גם אילו הייתי מקבלת את טענת הנתבעת (שלא הוכחה כאמור) לפיה ההודעה הראשונה על החלפת המחזיק היתה רק ב6.4.94 ולא מיד לאחר החתימה על חוזה השכירות, גם אז לא היה בידי לקבל את הטענה לפיה מדובר בתקופת שכירות של פחות משנה.

8. סעיף 325לפקודת העיריות שענינו הודעת מי שהפסיק את ההחזקה דורשת הודעה בכתב. סעיף 326 שענינו, בין השאר, הודעת המשכיר על חוזה לתקופה שלמעלה משנה, מדבר על מסירת הודעה לעירייה ואולם אין כאן דרישת כתב מפורשת. בספרו של המלומד הנריק רוסטוביץ: ארנונה עירונית, מהדורה חמישית, הוצאת אריאן עמ' 282-283 נדרש המחבר לשאלה אם דרישת ההודעה בכתב היא מהותית או ראייתית מבלי שניתנה תשובה חד משמעית ובפסיקה ישנן דעות שונות. בעמ"נ (חיפה) 330/03 סבג נ' עירית חיפה – מנהלת הארנונה, תק-מח 2004 (3),3976 נאמר מפי כב' הש' ברלינר בהתייחסו לסעיף 325 הנ"ל כהאי לישנא: "לי נראה כי הקשר הדברים מצדיק מסקנה כי עשויות להיות נסיבות בהן לא נמסרה הודעה בכתב מאת המחזיק בנכס, ובכל זאת ניתן יהיה לקבל כי דרישת סעיף 325 נתמלאה... כך למשל אם מסר המחזיק הודעה לעירייה בעל פה, ופקידת הארנונה רשמה זאת לפניה , אפשר שהעלתה זאת על הכתב או נתנה למחזיק לשעבר בנכס להבין שדי בכך...". אני מצטרפת בכל הכבוד לגישה זו מה עוד שבעניינו הדיון הוא לפי סעיף 326 ולא 325.

9. אכן העירייה לא צריכה "לנחש" מי מחזיק בנכס, כטענתה, ואולם שעה שנמסרה לה הודעה והחוזה נמסר לה ע"י התובעת, אפילו חודשיים לאחר החתימה על חוזה השכירות, אני סבורה שכשם שהיא רושמת בספריה מבלי להתרוצץ ולבדוק אלא מסתמכת על הודעת התובעת כאמת לעצם שינוי ההחזקה, כן עליה להסתמך, בהיעדר ראיות אחרות, על התאריכים נשוא ההודעה. הקריטריון הקובע הוא משך תקופת ההשכרה ולא מועד מסירת ההודעה לעיריה הואיל ואם תקופת השכירות היא לשנה הרי תמיד הדווח שיבוא אחרי החתימה, יעמיד את התקופה עד סוף החוזה על פחות משנה. וראה בענין זה ספרו של רוסטוביץ עמ' 292 ופסה"ד האוזכר שם : ת"א 51064/00 עירית הרצליה נ' הגין , ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ד'.

10. ובכלל, ואפילו הייתי מקבלת טענת הנתבעת לפיה תאריך החלפת המחזיקים הוא תאריך הדווח הרשום אצלה דהיינו 6.4.94 או 3/94 לא היתה משתנה התוצאה. סעיף 326 לפקודת העיריות הוא פרי תיקון 2 מתשנ"ד. תיקון זה נכנס לתוקף ביום 28.7.1994 (ס"ח תשנ"ד מס' 1475 מיום 28.7.1994 עמ' 261). לפני תיקון זה חוב הארנונה חל על המחזיק/השוכר שניתנה לגביו הודעה, תהא תקופת השכירות אשר תהא. הואיל ובעניננו אין מחלוקת שהשכירות החלה בפברואר 1994 או אפילו נניח במרץ או אפריל 1994, הרי שכל התאריכים הנ"ל קודמים בזמן לכניסתו לתוקף של התיקון והואיל ואין לחקיקה בתחום המיסוי תחולה רטרואקטיבית אלא פרוספקטיבית בלבד, במובן שרק חוזי שכירות שנחתמו החל מ-28.7.94 לתקופה של פחות משנה, החייב בהם יהיה המשכיר, הרי שעל עניננו חל סעיף 326 כנוסחו לפני התיקון ואין תחולה ונפקות להגבלת השנה, דבר השומט את כל טענות הנתבעת לגופו של ענין.

11. לענין ההתיישנות לא ירדתי לסוף דעתה של הנתבעת. התביעה היא להחזר סכומים שנגבו מהתובעת שלא כדין, ע"פ דרישה שהופנתה לתובעת לראשונה באוגוסט 2005 שהרי כפי שפורט לעיל, הנתבעת הודתה בעבר שאין לתובעת כל חובות בארנונה. עילת התביעה נוצרה אם כן בשנת 2005 ולא ב-1994. אם בכלל ניתן להעלות טענת התישנות הרי מי שיכול להעלותה הוא התובעת שנדרשה לשלם ב-2005 חוב של שנת 1994 ולא העיריה.

12. נותרה שאלת הסמכות הענינית. בסוגיה זו ישנו קושי מסוים ואולם ראיתי להיכנס לעובי הקורה במהות הטענות שכן אני סבורה שהעלאת הטענה מקום שהענין העובדתי והמשפטי הוא ברור, תוך היאחזות בכל טיעון פורמלי ופרוצדורלי, לוקה בקורטוב של חוסר תום לב. היעתרות לדחיית התביעה מטעמֵי היעדר סמכות ענינית היתה נועלת את שערי המשפט בפני תובעים שאין בידם האמצעים להיכנס למאבק משפטי ארוך ויקר בבית המשפט המנהלי והיתה יוצרת מצב שבשל עדיפות כוח הכפיה של הרשות השלטונית בהתניית האישור ובאמצעים הכספיים העומדים לרשותה יעמוד האזרח חסר ישע נוכח פעולות הנראות לי מנוגדות לדין ויְוַותר מחוסר ברירה על זכויותיו. בבית המשפט לתביעות קטנות מקובל למתוח את הסמכות הענינית ולהעניק לאזרח את השירות הזמין והזול גם בתביעות שאינן "צרכניות" מובהקות ככל שיש לכך הצדקה. נדמה לי שגם בענינו ניתן לעשות כן.

13. לדעתי אין מדובר בעניננו בעתירה נגד החלטה של רשות בעניני ארנונה והדיון בתובענה בפני לא מהווה עקיפת הפרוצדורה שקבע המחוקק בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976. יש להזכיר כי התובעת לא מבקשת לערור על שומת ארנונה. עוד יש להדגיש כי הנתבעת מעולם לא הוציאה לה הודעה ודרישת לתשלום לארנונה ביחס לשנת 1994, להפך הנתבעת ראתה תמיד במחזיקים/ברקוביץ את החייבים, שלחה להם את החשבונות, הוציאה את הקבלה על שמם והנפיקה לתובעת אישור בשנת 1997 שאין לה חובות. נמצא אפוא כי אין בעניננו מחלוקת אמיתית הטעונה הכרעה בשאלות של שומת ארנונה דוגמת גובה הסכום שצריך לשלם, אופן חישובו, ואפילו לא בשאלה מיהו המחזיק, ועל כן אין התובעת מחויבת בהליך כלשהו של השגה או ערר המיועדים ומיוחדים לענינים אלה. התביעה נסובה על דרישת השבה לכספים שגבתה הנתבעת והמחלוקת היא אם ניתן להחזיקה כבת ערובה לחובו של אחר אם לאו.

14. בשים לב לכל האמור, אני קובעת כי התובעת זכאית להחזר כל הסכומים ששלמה בסך 5,100 ₪. בקשתה להחזר הוצאות בגין איבוד ימי עבודה והסתייעות בייעוץ משפטי מוצדקת והסכום שבקשה בסך 1,050 ₪ ראוי לפיצוי במלואו.

15. אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 6,150 ₪ ובנוסף הוצאות משפט בסך 1,500 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.