המחלוקת בדבר השטח הכולל אינה רלבנטית עוד. ועדת הערר הציעה לצדדים לערוך מדידה משותפת ולהגיע להסכמה, וכפי שעולה גם מן התשובה, אין עוד מחלוקת בנושא זה.

הפרק (1.2.11) מבחין בין מרתפים בשלושה סוגי נכסים: מגורים, מסחר ומלאכה ותעשייה זעירה.

וזו לשון סעיף 1.2.11.2 שענינו מרתפים במסחר:

"במידה והוא משמש לאחסנת טובין או לתצוגה בלבד או ריק מכל חפץ ואין מוכרים סחורה ממנו, ייחשב 75% מהשטח בלבד ויתווסף לשטח היחידה.

במידה והוא משמש למכירת סחורה ייחשב כל השטח ויתווסף לשטח היחידה".

לשון הפריט, לרבות השימוש במלה "בלבד", מצמצמת את העילה להנחה.

כדי להכנס להגדרת הפטור, על המערער להוכיח שהמרתף משמש לאחסנת טובין או לתצוגה בלבד, או שהוא ריק מכל חפץ.

4. המערער אינו טוען לשימוש לתצוגה ואינו טוען שהמרתף ריק. טענתו בפני ועדת הערר הייתה שהמרתף משמש לאחסנה. המשיבה טוענת שבמרתף נמצאות גם כספות של לקוחות.

עוד טוענת ב"כ המערער שאין טענה לפיצול בסיווג שטח המרתף אלא לחיוב כל הנכס (כולל המרתף) בתעריף "בנקים", כששטח המרתף צריך להיות מחויב בהפחתה, תחת "סיווג משנה" של מסחר.

לטענתה, ועדת הערר לא בחנה אם התמלאו תנאי הפרט 1.2.11.2 שבצו, ולכן על ערכאת הערעור להכריע בה.

5. הועדה קבעה (בסעיף 5 לנימוקי ההחלטה) כי אין מחלוקת בין הצדדים שהמרתף משמש כחדר כספות, כארכיון וכמקום לאחסון מסמכי הבנק. עוד קבעה הועדה כי השימוש במרתף על ידי המערער הוא לצורך פעילות בנקאית.

הועדה דחתה את הבקשה לפצל את החיוב בין חלק הנכס שהוא מרתף ובין החלק שאינו מרתף.

6. ניסוחו של הצו ברור וחד-משמעי.

השאלה העומדת לדיון היא האם השימוש במרתף, כפי שפורט בהחלטת הועדה, הוא לאחסנה אם לאו. נראה לי ברור לחלוטין שכשאין מחלוקת שבמרתף נמצאות כספות של לקוחות, ולקוחות מגיעים למרתף כדי להגיע לכספות, בין אם באופן עצמאי ובין אם לאו, אין השימוש במרתף תואם את תנאי הפטור.

7. המלה "בלבד" שבהגדרה מתייחסת הן לאחסנת טובין והן לתצוגה. יתכן שיש מקום לחשוב על התאמת הצו, כך שהטפל ילך אחרי העיקר או שתתאפשר חלוקה יחסית של השטח. על פי ההגדרה כמות שהיא, מתקפח גם מי שחלק הארי של המרתף שבשימושו משמש לאחסנת טובין ורק חלק קטן ממנו אינו משמש לכך ובכל זאת אין המחזיק נהנה מן ההנחה. מצד שני, הדברים יקשו על אפשרויות הפיקוח וניתן להבין הגיונו של ניסוח גורף, כפי שנעשה בצו הארנונה.

8. הביטוי "אין מוכרים סחורה ממנו" בפסקה הראשונה, כמו גם הביטוי "... משמש למכירת סחורה..." בפסקה השניה (שהושמטה על ידי ב"כ המערער מן הציטוט בסעיף 25 לערעור), אינם מוגבלים למכירת טובין אלא לכל עיסוק מסחרי על פי סוג העסק.

9. ב"כ המשיבה טען בפני הועדה כי ההקלה למרתפים אינה חלה על בנקים, שלהם סיווג יחודי בצו. כנראה שלכך כיוונה ועדת הערר החלטתה, כאשר כתבה (בסעיפים 3 ו-4) כי הפעילות במרתף היא פעילות בנקאית, שלא ניתן להפרידה מן הפעילות בקומת הקרקע.

איני משוכנע שזה הבסיס לסיווג, אך לאור העובדה שהתוצאה זהה על פי שני המבחנים, איני רואה צורך להכריע אם כך צריך לפרש את הצו.

המסקנה היא שאין פגם בהחלטת ועדת הערר. אני דוחה את הערעור.