מהו הדין, כאשר אדם מצהיר הצהרת אמת, ורשות המס טועה ומזכה אותו ביתרון שלא היה זכאי לו?

האם תוכל הרשות לתקן טעותה במועד מאוחר יותר?

בפסק-דין תקדימי בוועדת הערר בחיפה היו העובדות כפי שנקבעו ע"י ועדת הערר:

העוררים רכשו ביום 19.2.87 זכויות של חוכרים לדורות ב- 6 חנויות בסכום כולל של 85,000 דולרים ששוויים השקלי היה באותו תאריך 137,448 שקלים.

ביום 14.1.96 מכרו העוררים 4 מתוך 6 חנויותיהם והצהירו על שווי הרכישה בסך 89,807 שקלים, שהם חלק יחסי משווי הרכישה הכולל של ששת החנויות. בחישוב מס השבח במכירת 4 החנויות חישב מנהל מס השבח בטעות את שווי רכישה של כל ששת החנויות.

כידוע, השבח הוא ההפרש בין שווי המכירה לבין שווי הרכישה בניכוי הוצאות המותרות. טעות המשיב בקביעת שווי הרכישה הקטינה את המס שהוטל על השבח באותה עסקה.

ביום 15.7.04 מכרו העוררים את זכויותיהם בשתי החנויות הנותרות. בשומת השבח במכירת שתי החנויות ביקש מנהל מס השבח לתקן את הטעות שנפלה במכירה הקודמת, ואמד את שווי הרכישה בחישוב השבח במכירת שתי החנויות בשיעור של 1 ש"ח, מהטעם שכל שווי הרכישה כולל מס רכישה הוכרו במלואם במכירת 4 החנויות בלא שהעוררים העמידו את המשיב על טעותו.

למעשה, ביקש מנהל מס שבח לתקן את טעותו במועד מאוחר יותר באמצעות שומת המס של החנויות הנותרות. השגת העוררים על שומה זאת נדחתה על ידי מנהל מס שבח, ועל החלטתו זו הוגש ערר בפני ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין.

סעיף 21 (א) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 קובע כי:

ועדת הערר קיבלה את טענות המערערים, וקבעה כי על מנהל מס שבח לפעול בהתאם להוראות החוק ולקבוע את שווי הרכישה לפי האמור בסעיף 21 (א) לחוק ולא באופן שרירותי כפי שעשה בניסיון להביא לתיקון הטעות.

אכן, סעיף 85 לחוק מקנה למנהל סמכות לתקן את הטעות שנפלה בשומה תוך 4 שנים מיום הוצאת השומה, בין היתר אם נתגלתה טעות בשומה. ואולם, במקרה זה חלפו למעלה מארבע שנים.

יש ואף ניתן להאריך את המועד אל מעבר ל-4 שנים על פי סעיף 107(א) לחוק הקובע כי:

"המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה".

דוגמה להארכה כזו ניתן למצוא בעמ"ש (חי) 14/89 קיסין, מיסים ד(6) עמ' ה-160 שם האריכה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין את המועד לתיקון טעות אשר נפלה בשומה מארבע לשש שנים.

דוגמה למקרה שיכול שיצדיק הארכה הינו מקום בו הנישום פעל כדי להטעות את רשויות המס.

במקרה הנדון לא רק שלא היתה כוונה להטעות שכן הצהרת הנישום היתה ללא דופי והטעות כל כולה כיתה של הרשות, אלא הוכח גם כי הנישום לא ידע על הטעות ולפיכך קיבלה הועדה את הערר בקובעה:

"כשנישום פעל בתום לב ודווח בשומתו העצמית על שווי הרכישה היחסי הנכון של ארבעת החנויות, והטעם לטעותו של המשיב לא הוסבר בעדות בפנינו, משנמנע מהגשת תצהיר, אין להאריך את המועד הקבוע בחוק, ויש להתחשב במצבם של העוררים, שראו בשומת המשיב שומה סופית, וציפו שלא יהיו צפויים לביטולה על לא עוול בכפם. המשיב לא ביקש את תיקון הטעות בשומה בהסתמך על סעיף 85 הנ"ל".

סוגיה נוספת שנדונה בערר בעניין פריסת המס.

בהתאם להוראות סעיף 48א(ה) לחוק, במקרה של פריסת מס השבח מבקש הנישום:

"כי המס על השבח הריאלי יחושב כאילו נבע השבח בחלקים שנתיים שווים, תוך תקופה שאינה עולה על ארבע שנות מס או על תקופת הבעלות בנכס, לפי הקצרה שבהן, והמסתיימת בשנת המס שבה נבע השבח".

במקרה דנן, ביקשו העוררים פריסת מס השבח במכירת שתי החנויות הנותרות. המנהל סירב להיעתר לבקשת העוררים ואישר את פריסת מס השבח במכירת חנות אחת בלבד, לטענתו לפי הנחית הוראות ביצוע מס שבח מס' 25/98.

ועדת הערר קבעה כי הוראות הביצוע מסייעות לנישומים ולרשויות המס, ובתי המשפט מתחשבים בהן ונוהגים על פיהן במידה ואינן חורגים מהוראות החוק ותכליתו. ויודגש, כי מעמד הוראות הביצוע כפופות להוראות החוק. כאשר הוראות הביצוע סותרות את הוראות החוק, על המנהל לפעול לפי הקבוע בחוק.

סופו של דבר כי הערר התקבל תוך חיוב המנהל בהוצאות.

___________

וע 5038/05 חיפה, סגל נ' מנהל משרד מיסוי מקרקעין, 16.02.2006
את העוררים ייצג עו"ד עמיקם אור-זך, ממשרד עוה"ד חכם את אור-זך.