המערערים זכאים להירשם כבעליו של הנכס, ורשומים בעירייה כמחזיקים.

בשל שריפה שפרצה במקום נגרם לנכס נזק, אשר תואר בחוות דעתו של מהנדס מטעם המשיבה מיום 12.06.03:

עיון בצילומים שהוגשו על ידי המערערים ממחיש את היקף הנזק, ונראה כי מדובר בחורבה שלא נותר בה קיר שלם.

בשל סירובה של העירייה לפטור את הנכס מתשלום ארנונה, הגישו המערערים ערר ובתאריך 22.10.03 נכרת הסכם בין הצדדים לפיו הוענק לנכס פטור מארנונה לשנים 2002-2004 בשל היותו בלתי ראוי לשימוש.

בתאריך 21.02.05 הגישו המערערים השגה בה ביקשו לבטל את דרישת החיוב גם ביחס לשנת 2005 בציינם, כי חלקים מהמבנה נאטמו לאחר מתן הפטור על ידי מדור מבנים מסוכנים של העירייה.

למרות שבמצבו של הנכס לא חל שינוי כלשהו נדחתה ההשגה על ידי מנהל הארנונה בנימוק:

על החלטה זו הוגש ערר לועדת הערר לענייני ארנונה.

המערערים הציגו לועדה צילומים של המבנה, חוות דעת של מהנדס בודק מטעם מדור מבנים מסוכנים בעירייה וחשבון, המעיד על ביצוע פרוק ופינוי כל שרידי הגג השרוף של המבנה ואטימת כל הפתחים הפרוצים במבנה באפריל 2004.

בהחלטתה נשוא הערעור שבפני קבעה ועדת הערר:

מכאן שועדת הערר אימצה את טענת המערערים לפיה הבניין הרוס ואינו ניתן לשימוש, והנימוק לדחיית עררם היה משך הפטור מארנונה.

לפיכך, נשאלת השאלה האם רשאית הייתה ועדת הערר להגביל את משך מתן הפטור בהסתמך על הוראת סעיף 330 הנ"ל.

סעיף 330 לפקודה קובע:

התנאים המצטברים שחייב נישום לעמוד בהם: מצב הנכס אינו שמיש ואינו ניתן לשימוש – בין מפני שנהרס ובין מפני שניזוק במידה שאינו ניתן לשימוש.

בפועל, אין יושבים בנכס ואין משתמשים בו; המחזיק מסר על כך הודעה בכתב לעירייה.

בתי המשפט התלבטו בשאלת הגדרתו של בניין שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ומהם המבחנים על פיהם תבחן מידת הנזק.

מאחר שבענייננו ועדת הערר קיבלה את הטענה לפיה שלושת התנאים המפורטים לעיל התמלאו, מתייתר הדיון שאלה האם התקיימו בענייננו התנאים שבתי המשפט נהגו להפעיל עת נדרשו להכריע בסוגיה האם הנכס נכנס לגדרו של סעיף 330 הנ"ל.

לפיכך, נותרה לדיון השאלה האם רשאית העירייה להוסיף על התנאים שנקבעו בסעיף 330 הנ"ל תנאים נוספים כגון משך הפטור, שיקום הנכס או הריסתו מתוך כוונה להשתמש במכשיר הפיסקלי למימוש מטרה שונה – חיוב בעל הנכס לפעול לשינוי מצבו.

בהחלטתה קובעת ועדת הערר כי, להשקפתה, היה למערערים זמן די והותר בשלוש השנים בהן נהנה הנכס מפטור על מנת לשקמו או להרסו ומשלא פעלו באחת משתי הדרכים, אין הם זכאים עוד לפטור.

לא הובהר בהחלטה הנ"ל מהו הבסיס החוקי לחיוב הבעלים או המחזיקים להשקיע השקעות, שלא על פי הוראת חוק מפורשת.

בעמ"נ (חי) 410/04 סלומון מלק נ' מנהל הארנונה של עיריית חדרה (לא פורסם) דנה כב' השופטת ש' וסרקרוג בשאלה דומה. תמימת דעים אני עם גישתה לפיה:

כפי שנקבע בע"א 3888/89 התאחדות הקבלנים הארצית נ' מועצה מקומית מודיעין פ"ד נו(1) 835, 838:

ועדת הערר קצבה את משך הפטור מתוך מטרה לקדם אינטרס לגיטימי, כשלעצמו, חיוב בעל הנכס להביא לסיומו מצב בו הנכס החרב ניצב בשיממונו, ואף עלול לסכן את הציבור. אלא, שבכך חרגה הועדה מהוראות החוק וקראה לתוכו את מה שאין בו.

גם הנימוק לפיו הענקת פטור נוסף משמעותה יחס מפלה בין המערערים לבעלי נכסים אחרים, לאו נימוק הוא, בהעדר בסיס חוקי לקציבת משך הפטור אין מנהל הארנונה רשאי לקצוב גם את זמנם של בעלי נכסים אחרים שמצבם זהה.

לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור ואני קובעת כי הנכס זכאי לפטור מארנונה על פי הוראת סעיף 330 לפקודה.