ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 20/10/2019
גרסת הדפסה

עמ"נ 280/05 - מנהלי, ארנונה

עו"ד אברהם גוגיג ואח' נגד מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב–יפו


20/6/2006

עמנ280/05

1 . עו"ד אברהם גוגיג

2 . שטיינבך יעל

נגד

מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב–יפו

בבית המשפט לעניניים מנהליים בתל – אביב

בפני: כב' השופטת שרה דותן

[20.6.2006]

פסק דין

ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית, שליד עיריית תל-אביב – יפו, מיום 01.12.05, לפיה נדחתה טענת המערערים כי הם זכאים לפטור מארנונה עבור נכס בדרך מנחם בגין 104, תל-אביב (להלן: "הנכס"), בהסתמך על הוראת סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

הרקע העובדתי:

המערערים זכאים להירשם כבעליו של הנכס, ורשומים בעירייה כמחזיקים.

בשל שריפה שפרצה במקום נגרם לנכס נזק, אשר תואר בחוות דעתו של מהנדס מטעם המשיבה מיום 12.06.03:

"מבנה חד קומתי, בנוי קירות בלוקים ורעפים מעל קונסטרוקציית עץ. המבנה נפגע בשריפה שפרצה במקום: גג הרעפים נשרף והתמוטט ברובו, נותרו קרשי עץ של הקונסטרוקציה שרופים ותלויים על בלימה.

המצב הנוכחי של הגג שנותר אינו יציב ומהווה סכנה ממשית לציבור

למען הסרת הסכנה יש לבצע את העבודות המפורטות להלן מידית.

1. לפרק ולפנות מהמקום את שרידי הגג השרוף של המבנה.

2. לאחר פירוק שרידי הגג, יש לאטום את כל הפתחים הפרוצים במבנה על מנת למנוע גישה חופשית למקום".

עיון בצילומים שהוגשו על ידי המערערים ממחיש את היקף הנזק, ונראה כי מדובר בחורבה שלא נותר בה קיר שלם.

בשל סירובה של העירייה לפטור את הנכס מתשלום ארנונה, הגישו המערערים ערר ובתאריך 22.10.03 נכרת הסכם בין הצדדים לפיו הוענק לנכס פטור מארנונה לשנים 2002-2004 בשל היותו בלתי ראוי לשימוש.

בתאריך 21.02.05 הגישו המערערים השגה בה ביקשו לבטל את דרישת החיוב גם ביחס לשנת 2005 בציינם, כי חלקים מהמבנה נאטמו לאחר מתן הפטור על ידי מדור מבנים מסוכנים של העירייה.

למרות שבמצבו של הנכס לא חל שינוי כלשהו נדחתה ההשגה על ידי מנהל הארנונה בנימוק:

"המבנה מוזנח וללא שימוש ולפיכך... אינו עומד בקריטריונים למתן הפטור עפ"י סעיף 330."

על החלטה זו הוגש ערר לועדת הערר לענייני ארנונה.

המערערים הציגו לועדה צילומים של המבנה, חוות דעת של מהנדס בודק מטעם מדור מבנים מסוכנים בעירייה וחשבון, המעיד על ביצוע פרוק ופינוי כל שרידי הגג השרוף של המבנה ואטימת כל הפתחים הפרוצים במבנה באפריל 2004.

בהחלטתה נשוא הערעור שבפני קבעה ועדת הערר:

"הנכס שבידי העוררים נמצא זה זמן רב מוזנח, הרוס, נטוש. העוררים הגישו ערר בעבר לקבל פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש, ובמסגרת פשרה קיבלו פטור שכזה החל מיום 01.01.2002 ועד יום 31.12.2004 קרי 3 שנים.

במהלך התקופה נאלצה העירייה, מדור למבנים מסוכנים, לבצע איטום של הנכס, להסיר גג מתפורר על מנת להגן על שלום הציבור.

במאמר מוסגר נציין כי הסכם הפשרה שנחתם ע"י הצדדים, ביום 21.10.2003 לא מזכיר את ההסכמה שנרשמה במזכרים פנימיים אצל המשיב, לפיה עם קבלת הפטור האמור, העוררים אינם רשאים לבקש פטור לתקופה נוספת.

מבלי להתייחס לפערים שבין המזכרים הפנימיים לבין הסכם הפשרה שנחתם בפועל, דנו בבקשה, שמענו את הצדדים, והגענו למסקנה שאין ליתן פטור נוסף בגין סעיף 330 לפקודת העיריות, וזאת מן הטעמים הבאים:

העוררים קיבלו פטור במשך 3 שנים, שחלקו היה רטרואקטיבי, על מנת שיפעלו להכשיר את הנכס לשימוש או לחילופין להורסו.

השתהות העוררים אינה צריכה ליפול על הקופה הציבורית.

שלוש שנים היא תקופה סבירה ביותר, ולטעמנו אף נדיבה.

בהתחשב בנסיבות העניין, איננו רואים סיבה להפלות בין העוררים לבין תושבים אחרים בעיר המחזיקים מבנים במצב דומה ואינם מקבלים פטור לתקופה בלתי מוגבלת בזמן".

מכאן שועדת הערר אימצה את טענת המערערים לפיה הבניין הרוס ואינו ניתן לשימוש, והנימוק לדחיית עררם היה משך הפטור מארנונה.

לפיכך, נשאלת השאלה האם רשאית הייתה ועדת הערר להגביל את משך מתן הפטור בהסתמך על הוראת סעיף 330 הנ"ל.

דיון:

סעיף 330 לפקודה קובע:

"נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראת הפקודה, או שניזוק במידה שאי-אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעירייה הודעה על כך בכתב, ועם מסירת ההודעה, לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי ארנונה שהגיע זמן – פרעונם לפני מסירת ההודעה".

התנאים המצטברים שחייב נישום לעמוד בהם: מצב הנכס אינו שמיש ואינו ניתן לשימוש – בין מפני שנהרס ובין מפני שניזוק במידה שאינו ניתן לשימוש.

בפועל, אין יושבים בנכס ואין משתמשים בו; המחזיק מסר על כך הודעה בכתב לעירייה.

בתי המשפט התלבטו בשאלת הגדרתו של בניין שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ומהם המבחנים על פיהם תבחן מידת הנזק.

מאחר שבענייננו ועדת הערר קיבלה את הטענה לפיה שלושת התנאים המפורטים לעיל התמלאו, מתייתר הדיון שאלה האם התקיימו בענייננו התנאים שבתי המשפט נהגו להפעיל עת נדרשו להכריע בסוגיה האם הנכס נכנס לגדרו של סעיף 330 הנ"ל.

לפיכך, נותרה לדיון השאלה האם רשאית העירייה להוסיף על התנאים שנקבעו בסעיף 330 הנ"ל תנאים נוספים כגון משך הפטור, שיקום הנכס או הריסתו מתוך כוונה להשתמש במכשיר הפיסקלי למימוש מטרה שונה – חיוב בעל הנכס לפעול לשינוי מצבו.

בהחלטתה קובעת ועדת הערר כי, להשקפתה, היה למערערים זמן די והותר בשלוש השנים בהן נהנה הנכס מפטור על מנת לשקמו או להרסו ומשלא פעלו באחת משתי הדרכים, אין הם זכאים עוד לפטור.

לא הובהר בהחלטה הנ"ל מהו הבסיס החוקי לחיוב הבעלים או המחזיקים להשקיע השקעות, שלא על פי הוראת חוק מפורשת.

בעמ"נ (חי) 410/04 סלומון מלק נ' מנהל הארנונה של עיריית חדרה (לא פורסם) דנה כב' השופטת ש' וסרקרוג בשאלה דומה. תמימת דעים אני עם גישתה לפיה:

"מבחן כדאיות השיפוץ וחיוב משתמע גם אם אינו ישיר, שעל בעל הנכס לבצע תיקונו, למרות שלכאורה מתקיים הנתון העובדתי של 'נכס שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו', נוגד את העקרון שאין מטילים מס אלא מכוח הוראה מפורשת".

כפי שנקבע בע"א 3888/89 התאחדות הקבלנים הארצית נ' מועצה מקומית מודיעין פ"ד נו(1) 835, 838:

"רשות מקומית רשאית לגבות אגרות אך ורק על-פי סמכות שהוענקה לה בחוק. 'רשות ציבורית- כמו העירייה בענייננו – היא גוף אשר הוקם על-ידי החוק ואשר מחויב לפעול רק על-פי האמור בחוק מולידו, דהיינו במסגרת הסמכויות והכוחות המוענקים לו בחוק... מעקרון שלטון החוק נגזר גם שאין רשות ציבורית רשאית לגבות מס או היטל ללא הסמכה בחוק' (בג"ץ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' ראש עיריית חולון [1], בעמ' 587-588; ע"א 2939/93 המועצה המקומית ראש העין נ' בן יקר גת, חברה להנדסה ובניין בע"מ[2])".

ועדת הערר קצבה את משך הפטור מתוך מטרה לקדם אינטרס לגיטימי, כשלעצמו, חיוב בעל הנכס להביא לסיומו מצב בו הנכס החרב ניצב בשיממונו, ואף עלול לסכן את הציבור. אלא, שבכך חרגה הועדה מהוראות החוק וקראה לתוכו את מה שאין בו.

גם הנימוק לפיו הענקת פטור נוסף משמעותה יחס מפלה בין המערערים לבעלי נכסים אחרים, לאו נימוק הוא, בהעדר בסיס חוקי לקציבת משך הפטור אין מנהל הארנונה רשאי לקצוב גם את זמנם של בעלי נכסים אחרים שמצבם זהה.

לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור ואני קובעת כי הנכס זכאי לפטור מארנונה על פי הוראת סעיף 330 לפקודה.

המשיבה תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 בתוספת מע"מ בתוך 30 יום מהיום. ממועד זה ואילך ישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ד בסיון, תשס"ו (20 ביוני 2006) במעמד הצדדים.

שרה דותן, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן