לטענת הנתבעת (להלן המבקשת),עניינה של התביעה חיובי ארנונה שהושתו על המשיבה בשנים 1997-2004 בגין חניון ברחוב ריינס 18 בת"א.

בחודש אפריל 2005 פנתה המשיבה בהשגה שהוגשה באיחור, למנהל הארנונה, בנוגע לחיוב הארנונה שהושת עליה בגין הנכס לשנת 2005בטענה כי שטח החניון בנכס חויב באופן שגוי.

לטענתה, חוק הערר קובע מסלול ייחודי לדיון במחלוקות לעניין חיוב הארנונה ולפיו זכותו של הנישום להשיג על החיוב תוך 90 יום בעילות שונות ובהן גודלו של הנכס. על תשובת מנהל הארנונה. ניתן לערור בפני ועדת הערר בתוך 30 יום ועל החלטת הועדה ניתן לערער בפני בית המשפט לעניינים מינהליים.

מסלול אשר נקבע בחוק הערר, קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולועדת הערר ובנושאים אלה אין הנישום יכול לפנות לבית משפט אזרחי כמסלול חילופי, למעט הטענה כי הנישום אינו מחזיק בנכס וגם טענה זו לא ניתן להעלות כעניין שבשגרה.

לטענתה, הפסיקה יישמה את הילכת פס"ד 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ עיריית טירת הכרמל (פ"ד נו(2) ,773 ) ובתי המשפט הורו על סילוק על הסף של הליכים חילופיים שביקשו נישומים לנקוט.

הדיון בתביעה ירוקן את הוראות סעיף 3 לחוק הערר מכל תוכן.

המבקשת נוהגת לערוך סקרים לבדיקת שומות הארנונה וכאשר מתגלית טעות ,נוהגת לתקנה רק לגבי אותה שנת כספים ואינה פותחת שומות חלוטות.

ככל שהתביעה מתייחסת לתקופה שלפני שנת הכספים 1999, התיישנה. מועד היווצרות העילה הוא מועד היווצרות החיוב בארנונה הנוצר בסמוך לתחילת שנת המס.

לטענת המשיבה יש לדחות את התביעה כיון שהסמכות נתונה לבית משפט זה בהתאם לסעד הנתבע. ומדובר בסעד כספי בהתאם לגובהו.

אין המדובר בתקיפה ישירה של הודעת חיוב הארנונה מכוח סעיף 3 לחוק הערר אלא, בתביעת השבה לאחר שהתקבלו טענות המשיבה בהשגתה והמבקשת הודתה בטעותה כי חייבה את המשיבה ביתר עבור שטח גדול יותר משטח הנכס בפועל. אין בסמכות מנהל הארנונה להורות על השבת כספים ששולמו ביתר.

לטענתה, שטח הנכס לא השתנה בשנים הרלוונטיות לכתב התביעה, מקום בו התבררה הטעות, על המבקשת להשיב את הכספים שנגבו ביתר.

לטענתה, עילת התביעה היא רשלנות המבקשת במדידת הנכס ומשום כך הסמכות לדון בתביעה היא לבית המשפט האזרחי.

בנוסף יש לדחות את טענת ההתיישנות מאחר ומדובר בתביעה נזיקית ובהסתמך על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין , וכי הנזק התגלה רק ביום 23.6.05 עת נמדד הנכס והראה ששטחו 115 מ"ר ולא 275 מ"ר ותקופת ההתיישנות מתחילה מיום ההתגלות .

בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות טרם חלפה תקופת ההתיישנות להגשת התובענה.

המבקשת הודתה בכתב בתאריך 2.6.05 בקיום זכותה העקרונית של המשיבה להחזרי ארנונה ומשום כך נופל המקרה דנן , לגדר סעיף 9 לחוק ההתיישנות ומרוץ ההתיישנות יתחיל מיום זה.

השאלה האם לבית המשפט הסמכות לדון בתביעה זו נגזרת מפרשנותו של סעיף 3 לחוק – חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית ) תשל"ו 1976.

בסעיף 3 נקבע:

לטענת המשיבה תביעתה אינה תביעה שיגרתית מאחר והמבקשת ברשלנותה גבתה מהם סכומים גבוהים בעבור ארנונה, וכי הדבר התגלה רק עם עריכת הסקר ע"י המבקשת בשנת 2005 . המבקשת טעתה לעניין גודל ומשום כך חויבה בסכומים גבוהים מהמותר ומשום כך הגישו את תביעתה.

התביעה הינה השבת חיובי ארנונה וכבר נפסק כי אדם סביר אינו חייב לבדוק בעצמו כל דרישה המגיעה לידיו מאת העירייה, ואינו חייב להטיל ספק במדידה שביצעה העירייה (ה"פ (ת"א) 177223/98 פרץ אברהם בע"מ נ עיריית חולון ).

המשיבה טוענים כי לא שינו את שטח החניון וכי שילמה את הנדרש מממנה לאור המדידה משנת 2005 התגלתה לה הטעות כי חויבה בסכומים מיותרים.

עילת התביעה מתבססת על טעות בחישוב גודל הנכס שבגינו נשלח למשיבים החיוב בארנונה. הטענה כי לא הוגשה השגה לעניין החיוב תוך 90 יום וכי מודה היא בחיובם, חוסמת את האפשרות בפני המשיבה להגיש את תביעתם אינה מקובלת עליי, מאחר והתביעה הינה לרשלנות המבקשת במדידתה את השטח וחיובה של המשיבה בארנונה דבר שלא יכלה להיות מודעת לו, טענה זו אינה מקובלת עליי.

לטענת ההתיישנות, לאור התגלות הטעות ביום 23.6.05, הוא יום היווצרות העילה ומכתבה של המבקשת מיום 2.6.05 בו הודתה בכתב לעניין החיובים ביתר, איני מקבלת טענה זו.

הנני דוחה את הבקשה לדחייה על הסף.