התובעת הינה עירייה כמשמעותה בפקודת העיריות.

מוסכם על כל בעלי הדין כי לנגזם סוכנות לביטוח בע"מ ח.פ. 510969967 (להלן-"החברה") החזיקה בנכס מקרקעין בשטח 131 הנמצא ברחוב קרל נטר 1 בראשון לציון (להלן-"הנכס") מיום 1.1.2004 ועד ליום 15.11.2004, תקופה אליה מתייחס כתב התביעה.

ביום 20.4.05 הגישה התובעת ללשכת ההוצל"פ ברמלה כנגד החברה והנתבעים בקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. הבקשה הוגשה במסגרת תיק הוצל"פ 50-05-03646-34 (להלן-"תיק ההוצל"פ"). בתובענה טענה התובעת כי החברה שכרה את הנכס והנתבעים הם בעלי מניותיה ומנהליה. לתקופה שתחילתה ביום 1.1.04 ועד ליום 15.11.04 לא שילמה החברה את חובותיה לתובעת, והנתבעים, כבעלי מניותיה, חייבים לשלם לתובעת את סכום התביעה, שהוא סכום חובותיה של החברה לתובעת. הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע התביעה, וטענו את הטענות כדלקמן:

1. הנתבע מס' 1 חדל להיות מנהל ובעל מניות כבר בשנת 2001, מועד בו התפטר מהחברה;
2. הנתבעים אינם חבים אישית לתשלום חובה של הנתבעת מס' 1;
3. הנתבעים לא החזיקו בנכס;
4. יש לקזז מסך התביעה סכומים אשר שילמו הנתבעים לתובעת בשני תיקי הוצל"פ אחרים, אשר פתחה כנגדם התובעת.

ההתנגדות היתה קבועה לדיון ליום 16.11.05. ב"כ התובעת לא התייצב לדיון, ולנתבעים ניתנה רשות להתגונן מטעם זה בלבד. תצהירי הנתבעים הפכו להיות כתבי הגנה.

מטעם התובעת הגישה גב' חאיק רותי תצהיר עדות ראשית. גב' חאיק הינה מנהלת יחידת האכיפה באגף ההכנסות של התובעת. עדה זו נחקרה על תצהירה. החקירה הנגדית חיזקה את האמור בתצהיר העדות הראשית של גב' חאיק.

הנתבעים לא הגישו תצהירי עדות ראשית, והסתפקו בתצהירים שהגישו במסגרת ההתנגדות.

התיק היה קבוע להוכחות ליום 21.5.06. במועד זה נחקרה גב' חאיק על תצהירה. הנתבעת מס' 2 לא התייצבה לחקירה על תצהירה, ובא כוחה לא טרח לזמנה לעדות באמצעות בית המשפט. ב"כ התובעת בקש למשוך את תצהיר הנתבעת מס' 2 מתיק בית המשפט, אך הצהיר שהוא מסכים שכל מה שיחול על הנתבעים האחרים יחול גם עליה. ב"כ הנתבעים בקש לדחות את מועד הדיון לחקירתה של הנתבעת מס' 2, אך דחיתי את בקשתו. לאור האמור לעיל, מטעם הנתבעים מצויים בפני בית המשפט אך ורק התצהירים של הנתבע מס' 1 והנתבע מס' 3.

טוענת התובעת בסיכומיה כדלקמן:

1. הנתבעים חבים בתשלום החוב מכוח היותם בעלי שליטה בחברה;
2. טענת הנתבעים בדבר אי החזקתם בנכס מקומה במסגרת הליך של נשגה, אשר לא הוגש על ידי הנתבעים;
3. הנתבעים לא שילמו דבר בגין חובם לשנת המס 2004.

טוענים הנתבעים בסיכומיהם כדלקמן:

1. התובעת הגישה את התביעה שלא בתום לב;
2. בהתאם לחוזה השכירות החברה היא השוכרת באמצעות מנהליה;
3. התובעת לא הוכיחה שהנתבעים הם אלה שהחזיקו בנכס;
4. הנתבעים לא יכלו להגיש השגה, כי לא חלף המועד מאז דרישת התשלום ועד להגשת התביעה;
5. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק אינו חוקתי, ועל כן בטל;
6. סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה אינו חל בנסיבות הענין, שכן לא מדובר על חוב סופי והנתבעים לא קיבלו את נכסי החברה.

התובעת הגישה סיכומי תשובה, בהם טענה כדלקמן:

1. הנתבעים חרגו מהיקף הסיכומים שקבע בית המשפט;
2. הנתבעים בסיכומיהם שינו חזית בכך שטענו לענין סעיף 119א לפקודת מס הכנסה;
3. מטיעוני הנתבעים עולה שהחברה אינה פעילה, לאחר שהוגשה בקשה לפירוק מרצון;
4. הנתבעים טוענים לראשונה שלא קיבלו כל פניה לתשלום החוב, למרות שנשלחו אליהם מכתבי דרישה ביום 28.11.05 וביום 13.3.05;
5. טענת הנתבעים בדבר אי העברת נכסים היא טענה חדשה, שזיכרה לא בא בתצהיר העדות הראשית, והי מהווה שינוי חזית;
6. עצם התנהלות הליכי הפירוק אינה מוכיחה שלא הועברו נכסים מהחברה אל הנתבעים.

ביום 15.11.04 נמסרה הודעה לתובעת על עזיבת החברה את הנכס (מוצג במ/1). הודעה זו מלווית במכתבו של ב"כ הנתבעים לב"כ המשכירים על כך שהנכס יהיה פנוי החל מיום 15.11.04.

לאור מסמכים אלו, היום האחרון של התקופה בה החזיקה החברה את הנכס הוא 15.11.04.

סעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 קובע הוראות לענין ארנונה כללית וזו לשון הסעיף הנ"ל:

בסעיף זה -

"חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית" - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-199911

"בעל שליטה" - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

"בעל שליטה" כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה הוא מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמשה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א) לפקודה.

המונח בעל שליטה הוגדר בסעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה כמי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה:

(א) ב10%- לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח ההצבעה;

(ב) בזכות להחזיק ב10%- לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח ההצבעה או בזכות לרכשם;

(ג) בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים;

(ד) בזכות למנות מנהל;

הנתבעים 2 ו-3, מזל ברזילי ואיתן שלומי הודו כי הם בעלי מניות בחברה. הנתבע מס' 1, מר צפניה ברזילי הצהיר בסעיף 3 לתצהירו שצורף להתנגדות כי בעבר היה בעל מניות בחברה, אולם נכון ליום החתימה על התצהיר (9.6.05) אינו בעל מניות ואינו מחזיק בתפקיד כלשהו בחברה, לרבות בתקופה אשר לגביה נטען שיש חוב. אלא שהתובעת הגישה את מוצג ת/1, שהוא תדפיס רשם החברות אודות החברה נכון ליום 23.11.04 ממנו עולה שנכון לאותו מועד היה הנתבע מס' 1 בעל מניות בחברה, אשר היו לו למעלה מ-10% מהון המניות של החברה.

טוענים הנתבעים כי מאחר והם קיבלו את ההודעה על תשלום החוב, ממילא הם רשאים להגיש השגה על החיוב וגובה החוב, ומועד זה טרם חלף עת הוגשה התביעה. אין בידי לקבל את טענה זו.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע שאם החברה הפרטית לא שילמה את חוב הארנונה רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית. המדובר בחוב של החברה ולא של בעל השליטה, כך שהחוב צריך להיות סופי כלפי החברה ולא כלפי בעל השליטה. בסעיף זה מדובר בהוראה ספציפית של הרמת מסך ההתאגדות, בו מייחסים את חובות החברה לבעל השליטה. הסעיף מדבר על גבית הארנונה מבעל השליטה ולא על הטלת ארנונה על בעל השליטה. משדיבר המחוקק על גביית ארנונה מבעל השליטה ולא על הטלתה עליו, משמע מכך שכל ההליכים והמועדים שהיו תקפים כלפי החברה תקפים גם כלפי בעל השליטה. יש הגיון רב בעמדתו זו של המחוקק, שכן החברה עובדת באמצעות האורגנים שלה, והם אלה שיודעים מה נעשה בחברה. אין טעם ליתן לחברה ולבעלי מניותיה אפשרויות נוספות לעכב את הליכי הגביה, דבר הנוגד את מטרת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, שתכליתו לאפשר לרשויות המקומיות לגבות את הארנונה על נכסים, על מנת שניתן יהיה להקטין את הגרעון של הרשויות המקומיות ככל שניתן, ולא לאפשר לחברות ולבעלי השליטה בהן להתחמק מתשלום הארנונה תוך ניצול מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה. מנימוק זה יש גם לדחות את טענת הנתבעים לאי חוקתיות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

לאור כל האמור לעיל, דוחה אני את טענת הנתבעים שעל הרשות המקומית היה ליתן להם אפשרות להגיש השגה על החיוב.

יש לדחות את טענת הנתבעים גם מטעם אחר. התובעת שלחה להם ולחברה דרישות תשלום ביום 28.11.04 וביום 13.3.05. החברה והנתבעים לא הגיבו למכתבים אלו. מיום 28.11.04 ועד ליום הגשת התביעה חלף המועד להגשת ההשגה. כך שמבחינה עובדתית אין טענת הנתבעים נכונה.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעים לענין הגשת ההשגה.

הנתבעים טוענים שמאחר והם לא החזיקו בנכס, אין לחייבם בתשלום הארנונה. דין טענתם זו של הנתבעים להידחות. כפי שציינתי לעיל, לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הם מחוייבים מכוח ההחזקה של החברה. למעשה, מבעלי שליטה גובים את חוב החברה, שהיא היתה המחזיקה בנכס, ולא גובים את הארנונה מבעלי השליטה עקב היותם מחזיקים בנכס.

הנתבעים טוענים שיש לקזז מסכום החוב את שני הסכומים שגבתה התובעת מהם באמצעות שני תיקי הוצל"פ בגין שיקים שניתנו לתובעת. אין בידי לקבל את טענתם זו של הנתבעים, שכן הנתבעים לא צירפו לתיק בית המשפט את העתקי תיקי ההוצל"פ, את העתקי השיקים שהוגשו להוצל"פ ואת העתק ההסדר לפיו שולמו שיקים אלו לתובעת.

אשר על כן, דוחה אני את טענת הקיזוז של הנתבעים.

טוענים הנתבעים שלא הוכחו התנאים הנקובים בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה הקובע כי:

"בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."

סבור אני שיש לדחות את טענת הנתבעים מהסיבות שיפורטו להלן.

הנתבעים לא טענו טענה זו בהתנגדות, כך שמדובר בשינוי חזית, שהתובעת התנגדה לו.

הנתבעים הצהירו בתצהיריהם שצורפו להתנגדות שהחברה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לפירוק מרצון. בישיבת יום 21.5.06 הצהיר ב"כ הנתבעים כי למיטב ידיעתו ניתנה החלטה לפירוק כפוי של החברה. ממכתבו של ב"כ הנתבעים מיום 10.11.04 לעו"ד צ'צ'יק, ב"כ משכירי הנכס (צורף למוצג במ/1), עולה שכבר לפני חודש נובמבר 2004 לא שילמה החברה את דמי השכירות והוגשה כנגדה תביעה לפינוי הנכס. דבר זה מלמד שלמעשה החברה הפסיקה את פעילותה עוד לפני חודש נובמבר 2004. הנתבעים לא הביאו כל ראיה לסתור את המסקנות העולות מהראיות שהובאו לבית המשפט, כך שאין לקבל את טענתם לענין אי הוכחת התנאים הנקובים בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה.

בהחלטתי מיום 21.5.06 קבעתי שהסיכומים יהיו לכל היותר על 5 עמודים, כאשר יהיה רווח של שורה וחצי בין שורה לשורה. הנתבעים כתבו את סיכומיהם ברווח של שורה בין שורה לשורה, ובכך הגדילו את היקף הסיכומים כמעט ב-50%, היקשו על בית המשפט את קריאת הסיכומים, והשיגו יתרון שלא כדין על פני התובעת, שעמדה בהחלטה על אופן הגשת הסיכומים. דבר זה הכריח את התובעת להגיש סיכומי תגובה. לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד נוסף, ללא קשר לתוצאות המשפט, בסך 2,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן:

1. אני דוחה את התנגדות הנתבעים, והליכי ההוצל"פ בתיק הוצל"פ 5-05-03646-34 בלשכת ההוצל"פ ברמלה יימשכו כסדרם;

2. ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;

3. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ (כולל הסך 2,000 ₪ שקבעתי לעיל) + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.