ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 6/9/2024
גרסת הדפסה

ע"א 2828/03 - מחוזי, ארנונה

שלמה מומן נגד עיריית רמלה


13/7/2006

ע"א 2828/03

שלמה מומן

נגד

עיריית רמלה

בית-משפט מחוזי תל אביב-יפו

בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

בפני כב' הנשיא אורי גורן אב"ד, כב' השופט ישעיהו שנלר, כב' השופטת רות רונן

[13.7.2006]

בשם המערער: עו"ד עדי מוסקוביץ

בשם המשיבה: עו"ד אבי נוה

פסק-דין

הנשיא אורי גורן

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כבוד הרשמת קרן כ"ץ) מיום 10.8.03 בת"א 2785/02, בו נתקבלה תביעה כספית שהגישה המשיבה נגד המערער בהליך של סדר-דין מקוצר. פסק-הדין ניתן כנגד המערער לאחר שבקשת רשות להתגונן שהוגשה על-ידו נדחתה על-ידי כבוד הרשמת בהחלטתה מיום 21.7.03 בבש"א 2384/02.

הרקע וההליכים בבית משפט קמא

  1. המשיבה הגישה נגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר בסך 81,727 ₪ (קרן) בגין מסי ארנונה שהוטלו בשנת 2002 על נכס בעיר רמלה המצוי בחזקתו, ולא שולמו. המערער הגיש בקשת רשות להתגונן (בש"א 2384/02) ובה טען, בין היתר, כי התעריפים שעמדו בבסיס החיוב הם בלתי חוקיים. לטענתו, המחוקק הגביל את סמכותן של הרשויות המקומיות לקבוע תעריפי ארנונה בחיקוקים שונים (אלו ייקראו להלן, כמכלול: "חוקי ההקפאה"), והמשיבה חרגה מהגבלות אלה ב"דרך עוקפת", שלא כדין. המערער העלה טענות נוספות, אך זנח אותן בשלבים שונים של ההליכים (הן בערכאה דלמטה הן בערכאה זו). הצדדים הסכימו בבית משפט קמא שלא יתקיימו חקירות, וההחלטה בבקשת הרשות להתגונן תינתן על סמך החומר שנמצא בתיק. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה.

  2. בית משפט קמא דחה את טענות המערער בבקשת הרשות להתגונן. נדחו טענותיו בדבר בטלות החיוב בשל אי פרסום ברשומות של אישור שר הפנים על העלאת שיעורי הארנונה בשנת 1990; בטלות החיוב בגין נכס שלא היה בשימוש; ערר תלוי ועומד; קיזוז עקב אי חוקיות של אגרת שילוט; וכן קיזוז בגין התקנת מערכת ביוב פרטית וגביית ריבית בלתי חוקית על-ידי המשיבה (שתי הטענות אחרונות נזנחו בסיכומיו בערכאה דלמטה).

  3. טענה נוספת שהעלה המערער הייתה, כאמור, שהמשיבה חרגה מחוקי ההקפאה, וזאת בכך שהעלתה את בסיס המס השנתי של הארנונה שלא כדין. בית המשפט התייחס לנוסח החלטת שרי האוצר והפנים לשנת הכספים 1990, שזו הייתה לשונה: "רשות מקומית תהא רשאית לגבות ארנונה כללית בשל נכס לשנת הכספים 1990 בסכום שיש בו העלאה מעל סכום הארנונה הכללית שהגיע כדין בשל אותו הנכס בשנת הכספים 1989, כמפורט בתוספת..." (י"פ התש"ן 3748), וקבע שיש לפרש את התיבה "סכום הארנונה הכללית שהגיע כדין" באופן שכל עוד הוטלו תוספות ארנונה כדין, כפי שארע במקרה דנן, הן מתוספות לשיעור הארנונה השנתי שמוטל מדי שנה, ונהיות חלק מבסיס המס. על כך (ועל כך בלבד) מבקש המערער להשיג בערעור דנן.

    ודוק: הגם שהמערער מציין, כי מאז שנת 1986 הטילה המשיבה שתי תוספות לארנונה – אחת במהלך שנת הכספים 1990, והשנייה בשלהי שנת הכספים 1997 – וכי בשני המקרים ניצלה המשיבה, לטענתו, תוספות אלה לצורך העלאת נטל המס באמצעות הכללתן של התוספות בבסיס המס עליו עודכן התעריף מדי שנה, לצורך הערעור דנן החליט המערער לזנוח את טענתו לפיה אין לכלול את התוספת של שנת 1990 בבסיס המס על גביו מתעדכנים תעריפי הארנונה מדי שנה, וערעורו מתמקד איפוא בתוספת הארנונה משנת 1997 (ראו פסקה 12 לסיכומי המערער). על תוספת זו החליטה המשיבה ביום 29.10.97 מכוח סמכותה לפי סעיף 11(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים" או "החוק"), וביום 9.12.97 (קרי: כעשרים יום קודם לסיומה של שנת המס) ניתנו לה אישורי שר הפנים ושר האוצר (ראו פסקה 1.1 לסיכומי המשיבה).

    טענות המערער

  4. בבסיס הערעור – וכחוד החנית שלו – מונחת טענתו של המערער, לפיה יש להבחין בין שני מסלולים להעלאת שיעור הארנונה: המסלול הראשון, המוסדר בסעיף 9(ב)(2) לחוק ההסדרים, מתייחס לעדכון ריאלי של תעריף הארנונה מעבר לשיעור ההעלאה הכולל שנקבע בחוק או בתקנות, ומשקף, בדרך כלל, את עליית המדד בשנת הכספים הקודמת. העלאת הארנונה בדרך זו, שהמערער מכנה אותה בשם "העלאה חריגה" (ולצורך הדיון נכנה אותה גם אנו כך), משנה את בסיס המס, באופן ששיעור הארנונה שישמש בסיס לשנה העוקבת יורכב משיעור הארנונה של השנה הקודמת בצירוף שיעור ההעלאה החריגה. המסלול השני, המוסדר כיום בסעיף 11(א) לחוק ההסדרים (בעבר סעיף 278(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות")), מתייחס לתוספת תקציבית לשיעור הארנונה לשנה פלונית בלבד. התוספת מוטלת במהלך שנת הכספים עקב "נסיבות מיוחדות", ותוקפה מיום אישורה על-ידי שר הפנים ועד סוף שנת הכספים. המערער טוען שתוספת מסוג זה (שנכנה אותה להלן בשם "תוספת ארנונה" ככותרתו של הסעיף המסדיר אותה) אינה משנה את בסיס המס ואין להביאה בחשבון לצורך עדכון התעריף בשנים שלאחריה. על פי הנוהג, תוספת זו חלה רק על תושבים שלא שילמו מראש את מלוא סכום הארנונה בתחילת שנת הכספים, להבדיל מתושבים ששילמו מראש את כל סכום הארנונה. נוהג זה הוחל גם במקרה דנן.

  5. המערער מונה חמישה טעמים שבעטיים יש לקבוע שהעלאת שיעור הארנונה לפי המסלול השני (תוספת ארנונה) אינה משנה את בסיס המס: (א) המחוקק יצר סוגים שונים ונפרדים של אישורים (שני המסלולים הנ"ל), שכינוייהם ומאפייניהם השונים מעידים כי בכוונתו ליצור שני סוגים של חריגות: חריגה בעלת משמעות זמנית ומוגבלת (תוספת ארנונה) וחריגה בעלת משמעות רחבה יותר (העלאה חריגה); (ב) האישור לתוספת ארנונה מוגבל לנסיבות מיוחדות שעניינן מצוקה תקציבית זמנית של הרשות המקומית, הנוגעת לאותה שנת כספים בלבד, ואינו נועד, על פי תכליתו, להיות תקף מעבר לאותה שנת כספים שבה התקבל; (ג) הטלת התוספת מנותקת מהתעריף ה"רגיל" שהמחזיק חייב לשלם בעד הנכס המוחזק, והיא עומדת בפני עצמה, בהתייחס לאותה שנת כספים שבה הוטלה. לכן, מחייב החוק את הרשות המקומית להודיע לכל מחזיק החייב בתשלום על-אודות התוספת, סכומה ומועדי התשלום, וכן לפרסם הודעה על כך ברשומות; (ד) תחולת התוספת מוגבלת רק לנישומים אשר לא פרעו בתחילת שנת הכספים את מלוא חוב הארנונה השנתי. הכללת התוספת בבסיס המס (קרי: הבאתה בחשבון לצורך עדכון תעריפי הארנונה בשנים הבאות) יוצרת הטלה דיפרנציאלית של ארנונה על נישומים שונים העושים בנכסיהם שימושים זהים, שכל ההבדל ביניהם מתמצה בכך שבשנה פלונית שילמו מראש את כל הארנונה שהוטלה עליהם; (ה) סעיף 278 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – פקודת העיריות), שכותרתו הייתה (לפני שבוטל וסעיף 11(א) לחוק ההסדרים בא תחתיו) "תוספת לארנונות", מהווה הוראה מקבילה לסעיף 280 לפקודת העיריות, שעניינו "הפחתת ארנונה", ושניהם פועלים באותו מישור סמכות. טענה זו נשענת על הפרשנות שניתנה לסעיף 280 לפקודת העיריות בפסיקת בית המשפט העליון, שלפיה הפחתה בארנונה אינה משנה את בסיס המס אלא פועלת במסגרת בסיס נתון (ע"א 271/87 עיריית לוד נ' טלרד תעשיות טלקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ, פ"ד מב(1) 119), ולטענת המערער יש ללמוד ממנה גזירה שווה לענייננו.

  6. לשלמות התמונה יצויין, כי ביום 7.3.05 ניתן פסק דין בתיק אחר שניהלה המשיבה נגד המערער בגין אי תשלום מסי ארנונה שהוטלו בשנת 2003 (ת"א (שלום רמ') 2117/03 עיריית רמלה נ' מומן (לא פורסם, 7.3.2005)). בפסק הדין נדונו טענות דומות לאלה שהעלה המערער בערעור דנן. המערער התייחס בהרחבה לקביעותיו של בית המשפט בפסק הדין האמור, אך ברי שאין פסק-הדין יכול בשלב זה לשמש ראיה בהליך דנן מבלי שהתבקשה רשות, וממילא מבלי שניתנה כזו, ובוודאי שהמערער אינו יכול להשיג על קביעותיו בגדרי הליך זה.

  7. טענות המשיבה

  8. המשיבה טוענת כי העלאת שיעור הארנונה לפי המסלול השני (דהיינו: "תוספת ארנונה") משנה את בסיס המס בשנים הבאות. לטענתה, יש לדחות את הפרשנות שמציע המערער, ושלפיה החלטת המשיבה להעלות את שיעור הארנונה בשנת 1997 תקפה ל-20 יום בלבד (עד סוף שנת הכספים). המשיבה מוסיפה וטוענת, כי ביסוד העלאת שיעורי הארנונה עמדו טעמים ארוכי טווח, להבדיל מצורך נקודתי, וטעמים אלו תומכים בפרשנות שהיא מציעה.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי היא לא חרגה מהוראות חוקי ההקפאה. לגרסתה, החוק מאפשר לכל רשות מקומית להעלות את שיעור הארנונה מדי שנה בשיעור הקבוע בתקנות, ובנוסף לשיעור זה רשאית כל רשות מקומית להגיש בקשה לשר הפנים לאישור תוספת לשיעור הארנונה, כפי שנהגה המשיבה. התקנות הרלוונטיות לשנת 1998 הן תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1998), התשנ"ח-1997, אשר קובעות בסעיף ההגדרות כי "הסכום החדש" (שמתייחס לשיעור הארנונה המעודכן לשנת 1998) הוא "הסכום שהגיע כדין בתוספת שיעור של 8.9% אחוזים ממנו". משהתקבלה החלטה במועצת העיר על תוספת ארנונה כדין – הרי שבסיס המס בשנת 1998 יהא שיעור הארנונה לשנת 1997 בצירוף ההעלאה שאושרה במסגרת התקנות הנ"ל, ובצירוף התוספת שאישר שר הפנים מכוח סמכותו לפי סעיף 11(א) לחוק ההסדרים.

מסקנה דומה מתבקשת, לשיטת המשיבה, גם מפרשנות סעיף 9(א) לחוק ההסדרים ביחס לסעיף 11(א) לאותו חוק. המשיבה סוברת שבעוד שסעיף 9(א) לחוק ההסדרים הוא סעיף כללי, שמסמיך את שרי הפנים והאוצר (יחדיו) לתחום את שיעורי הארנונה שניתן להעלות בשנה העוקבת בשיעורי מינימום ומקסימום, הרי שסעיף 11(א) לחוק מסמיך את שר הפנים לבצע העלאה בפועל בתוך הטווח שנקבע. המשיבה תומכת יתדותיה גם בהבדל בין המנגנון לשינוי שיעור הארנונה עובר לתחילת שנת המס לעומת שינויו לאחר תחילתה; לטענת המשיבה, סעיף 9 לחוק ההסדרים דן רק בתוספת ארנונה לפני תחילת שנת הכספים, ולא אחריה.

דיון והכרעה

7. דין הערעור להתקבל. כעולה מעיון בכתבי הטענות ובפרוטוקול ישיבת קדם-הערעור שהתקיימה בפני כב' השופטת גרסטל ביום 30.3.05, מוקד המחלוקת בין הצדדים התרחק מן השאלה הפרוצדוראלית בדבר מתן הרשות להתגונן, אלא הוא נעוץ למעשה בשאלה משפטית גרידא העומדת בלב התובענה שהוגשה בפני הערכאה הראשונה, והיא: האם, כטענת המערער, תוספת לארנונה אין בכוחה לשנות את בסיס המס ועל-כן אין להביאה בחשבון לצורך עדכון תעריפי הארנונה בשנה העוקבת ומדי שנה; שמא, כטענת המשיבה, אף אם הוחלט על התוספת בימיה האחרונים של שנת המס – משנה התוספת את בסיס המס לצורך עדכון תעריפי הארנונה בשנת המס העוקבת.

כפי שיבואר להלן, במחלוקת משפטית זו דעתי היא כי עמדתו של המערער בדין יסודה. בכל מקרה, אני סבור כי בשים לב לאופי ההליך שבגדרו עלתה השאלה – קרי: בקשת רשות להתגונן – ובשים לב לעמימות הפרשנית בהקשרה, שייתכן והיא שקולה במידה זו או אחרת למחלוקת פוסקים המצדיקה מתן רשות להתגונן (ראו והשוו: בר"ע 125/80 לאופר נ' שטגמן, פ"ד לד(4) 527; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) 390), הרי שמלכתחילה לא ניתן היה לדחות את טענותיו של המערער על הסף, כפי שעשתה למעשה הרשמת המלומדת.

ברגיל, די במסקנה זו כדי לקבל את הערעור לעניין מתן רשות להתגונן לצורך החזרת התיק לערכאה הראשונה, על-מנת שזו האחרונה תדון בתביעה, לרבות בשאלה המשפטית העומדת בלבה. ואולם, בנסיבות המקרה דנן, מאחר שהצדדים עצמם מיקדו כאמור את טיעוניהם בשאלה המשפטית שהוצגה דלעיל (ראו, למשל, האמור בפסקה 6.10 לסיכומי המשיבה), ולנוכח הצהרתו של ב"כ המערער – שלא הוכחשה על-ידי המשיבה – לפיה "אם תתקבל טענת המערער בערעור זה לגבי דרך חישוב התעריף החוקי, הרי שבמקרה כאמור אין כל מחלוקת בין הצדדים על התוצאה המתבקשת מדרך החישוב האמורה" (פסקה 6 לסיכומיו), נחה דעתי כי ניתן להכריע במסגרת ערעור זה גם בשאלה המשפטית לגופו של עניין, ולא רק בעצם השאלה כלום מן הראוי היה ליתן למערער רשות להתגונן, שאלה שהתשובה עליה הינה כאמור בחיוב. לצורך ביאור הדברים, מן הראוי לפתוח בתשתית הנורמטיבית שעל בסיסה נשענות שתי הגישות הפרשניות – זו של המערער וזו של המשיבה.

התשתית הנורמטיבית

8. התשתית הנורמטיבית הצריכה לעניין מותווית בסעיפים 8, 9 ו-11 לחוק ההסדרים, אשר חלקיהם הרלוונטיים יובאו להלן:

מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין [...].

(א)

8. ארנונה כללית

השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית.

(ב)

 

[...]

(ג)

 

השרים יקבעו בתקנות, סכומים מזעריים וסכומים מרביים לארנונה הכללית אשר יטילו הרשויות המקומיות על כל אחד מסוגי הנכסים, וכללים בדבר עדכון סכומי הארנונה הכללית [...]. הסכומים המרביים והמזעריים יעודכנו לכל שנת כספים בהתאם לכללים שייקבעו בתקנות;

(א)

9. כללים לארנונה

רשות מקומית תקבע את סכומי הארנונה הכללית לכל שנת כספים, בהתאם לכללים שייקבעו בתקנות לפי סעיפים 8(ב) ו-9(א) ובאופן שבכל שנה יעודכנו סכומי הארנונה בהתאם לכללים שייקבעו לפי סעיף קטן (א); בתקנות כאמור יכול שייקבע כי -

  1. רשות מקומית רשאית להעלות את סכומי הארנונה הכללית, דרך כלל או לסוג נכסים, בשיעור גבוה מן האמור, ובלבד שהעלאת ארנונה בשל נכס שאינו מבנה מגורים תותנה בהעלאת ארנונה בשל נכס מסוג מבנה מגורים, בהתאם לכללים שייקבעו בתקנות;
  2. רשות מקומית רשאית להטיל ארנונה שלא בהתאם לכללים כאמור, ובלבד שקיבלה לכך אישור השרים; ושלחה, בטרם פנייתה לקבלת אישור השרים, לכל מחזיק בנכס שבשלו בכוונתה להטיל ארנונה שלא בהתאם לכללים, הודעה על כוונתה לעשות כן; בהודעה יצויין כי מועצת הרשות המקומית החליטה על שינוי סיווג או תת-סיווג, על העלאה או הפחתה, של סכום הארנונה הכללית, לפי הענין, וכי בכוונתה לפנות לשרים בבקשה לאישור כאמור; תחילתו של אישור השרים בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן; שר הפנים או מי שהוא הסמיך לכך יודיע לוועדת הכספים של הכנסת על מתן האישור.

(ב)

 

השרים רשאים לקבוע, לגבי שנת כספים מסוימת, כללים מיוחדים לעדכון סכומי הארנונה הכללית וכן לעדכון הסכומים המזעריים והסכומים המרביים לארנונה הכללית (בסעיף קטן זה - כללי עדכון מיוחדים), שיחולו על אף הכללים שנקבעו לפי סעיף קטן (א); כללים כאמור ייקבעו לא יאוחר מיום 30 באוקטובר של שנת הכספים הקודמת לשנה שלגביה הם נקבעים; קבעו השרים כללי עדכון מיוחדים לגבי שנת כספים מסוימת, תקבע הרשות המקומית את סכומי הארנונה הכללית לאותה שנה בהתאם לכללים אלה ולכללים שנקבעו לפי סעיף (8ב), ורשאית היא לפעול בהתאם להוראות שנקבעו לפי פסקאות (1) או (2) של סעיף קטן (ב), ככל שנקבעו, אלא אם כן נקבע אחרת בכללי העדכון המיוחדים.

(ב1)

 
 

[...]

 

שר הפנים רשאי, בנסיבות מיוחדות, להתיר לרשות מקומית להטיל בתוך שנת הכספים תוספת לארנונה בעד התקופה שמיום האישור ועד סוף שנת הכספים, ולקבוע מועדים לתשלום התוספת; היתר שעל פיו מוטלים סכומי ארנונה שאינם בהתאם לאמור בסעיף 9(א), טעון גם הסכמת שר האוצר.

(א)

11. תוספת ארנונה

הרשות המקומית תודיע לכל מחזיק החייב בתשלום התוספת את סכומה ומועדי תשלומה.

(ב)

 

הודעה בדבר אישור תוספת, סכומיה ומועדי תשלומה - תפורסם ברשומות.

(ג)

 

9. מעיון בהוראות הדין הנ"ל ניתן לראות, כי סעיף 8 לחוק הוא סעיף הסמכה: ס"ק (א) מקנה למועצה מקומית סמכות להטיל ארנונה כללית בתנאים הנזכרים בו, וס"ק (ב) מקנה לשרי האוצר והפנים (ראו הגדרת "שרים" בסעיף 7 לחוק) סמכות לקבוע בתקנות את סוגי הנכסים שבגינם תוטל ארנונה, וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחם, שימושם וסיווגם לעניין הטלתה.

סעיף 9 לחוק אף הוא סעיף מסמיך. ס"ק (א) מקנה לשרים סמכות להתקין תקנות לקביעת סכומי תקרה ורצפה לכל אחד מסוגי הנכסים שבגינם מוטלת ארנונה, וכן לקבוע כללים לעדכון סכומים אלו. ס"ק (ב) קובע כי ככלל רשות מקומית תקבע את סכומי הארנונה לכל שנת כספים בהתאם לתקנות שהותקנו מכוח סעיפים 8 ו-9(א) לחוק (קרי, בטווח שקבעו השרים לפי סעיף 9(א) לחוק). בנוסף, מסמיך ס"ק (ב) את הרשות המקומית להעלות את שיעור הארנונה מעל לסכום התקרה שקבעו השרים על-פי סעיף 9(א) בשני מצבים: הראשון, כאשר העלאת הארנונה בגין נכס שאינו מבנה מגורים תותנה בהעלאת ארנונה בגין נכס מסוג מבנה מגורים, בהתאם לכללים שייקבעו בתקנות (סעיף 9(ב)(1) לחוק). המצב השני מאפשר לרשות המקומית להטיל ארנונה שלא בהתאם לכללים הנ"ל (קרי, מחוץ לטווחים שנקבעו בתקנות לפי ס"ק (א)), ובלבד שקיבלה לשם כך אישור מהשרים (סעיף 9(ב)(2) לחוק); ס"ק זה מונה תנאים נוספים שצריכים להתקיים לצורך העלאה כזו, ובכללם שעל האישור להינתן בראשית שנת הכספים שאליה הוא מתייחס ("תחילתו של אישור השרים בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן"). סעיף 9(ב1) מקנה לשרים סמכות לקבוע כללים מיוחדים לעדכון סכומי הארנונה הכללית (שנקבעים בתקנות מכוח סעיף 8 לחוק) ולעדכון הסכומים המזעריים והמרביים (שנקבעים בתקנות מכוח סעיף 9(א)) בתנאים המנויים באותו סעיף.

סעיף 11 לחוק מתייחס לתוספת ארנונה, ומקנה לשר הפנים סמכות רשות – המותנית בקיומן של נסיבות מיוחדות – להתיר לרשות מקומית להטיל תוספת ארנונה בתוך שנת כספים, תוספת שתחול "בעד התקופה שמיום האישור ועד סוף שנת הכספים" (סעיף 11(א) לחוק). הסיפה לס"ק זה קובעת, שהיתר שעל פיו מוטלים סכומי ארנונה שאינו בהתאם לסעיף 9(א) לחוק (כלומר, חורגים מהטווח שקבעו השרים בתקנות), טעון גם הסכמה של שר האוצר.

10. מכוח סעיפים 8(ב) ו-9(א) לחוק ההסדרים התקינו שרי האוצר והפנים תקנות שקבעו את שיעור הארנונה הכללית לשנת 1998 (תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1998), התשנ"ח-1997 (להלן: "התקנות")) ובהן נקבע כדלקמן:

1. הגדרות [...]

"הסכום שהגיע כדין" – סכום הארנונה הכללית שהגיע כדין למטר רבוע של נכס לשנת הכספים 1997 לרבות מה שהיה משולם ללא הנחה כלשהי, אם ניתנה;

"הסכום החדש" – הסכום שהגיע כדין בתוספת שיעור של 8.9% אחוזים ממנו;

[...]

תקנה 7 לתקנות קובעת את שיעורי הארנונה שיוטלו בשנת 1998 בגין נכסים לסוגיהם כנגזרת של הסכום החדש כהגדרתו בסעיף ההגדרות, לאמור: "הסכום החדש" מהווה את בסיס המס לשנת 1998. האם בסיס המס כולל גם תוספת ארנונה שהוטלה קודם לכן? לשאלה זו נפנה עתה.

"הסכום שהגיע כדין"

11. כאמור, ביום 29.10.97 החליטה המשיבה לעשות שימוש בסמכותה לפי סעיף 11(א) לחוק ההסדרים ולהטיל תוספת לארנונה כללית לשנת הכספים 1997 מיום אישור שר הפנים ועד לסוף שנת הכספים. שר הפנים ושר האוצר אישרו החלטה זו ביום 9.12.97. אין חולק ששימוש המשיבה בסמכותה להטיל תוספת ארנונה לפי סעיף 11(א) (שתכונה להלן: "התוספת") נעשה כדין, והשאלה שעליה כאמור נחלקו הצדדים היתה והינה, כלום בסיס המס לשנת 1998 כולל את התוספת, אם לאו? אף ששאלה זו טרם זכתה לתשובה ישירה בפסיקת בית-המשפט העליון, הרשמת הנכבדה השיבה עליה בשלילה נחרצת ודחתה את בקשת המערער לרשות להתגונן בנקודה זו. אני סבור, כי בכך נתפסה הרשמת הנכבדה לכלל טעות. אפרט טעמיי להלן.

12. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב הפרשנות שיש לייחס לביטוי "הסכום שהגיע כדין" הנזכר בסעיף ההגדרות של התקנות, ואשר קובע את בסיס המס לאותה שנה. כאמור, אין מחלוקת שהתוספת הוטלה "כדין", ומטעם זה גורסת המשיבה שבסיס המס לשנת 1998 כולל את התוספת. ואולם, נוסח הביטוי "הסכום שהגיע כדין" סובל גם פרשנות, המותחת הבחנה בין סכום ארנונה כללית (ללא התוספת) שהגיע כדין לפי תנאי סעיף 9 לחוק ההסדרים לבין סכום ארנונה כללית (ללא התוספת) שהגיע שלא כדין לפי אותו סעיף. סכום מן הסוג השני (דהיינו, כזה שהגיע שלא כדין) יכול להיות, למשל, סכום שהטילה רשות מקומית אף-על-פי שלא התמלאו לגביו כל התנאים הנדרשים לפי סעיף 9(א), דהיינו, הוא חרג מטווח הסכומים שקבעו השרים בתקנות, מבלי שהתקיימו התנאים המאפשרים זאת (המוגדרים בסעיף 9(ב)(1) ו-9(ב)(2)). יש לזכור שהתקנות הותקנו בין היתר מכוח סעיף 9(א) לחוק, ולא מכוח סעיף 11(א) לחוק, ופרשנותן נגזרתמן "הסביבה הנורמטיבית" של מקור סמכותן. במילים אחרות, ההבחנה בין סכום שהגיע כדין לבין סכום שהגיע שלא כדין עשויה בהחלט להתפרש כמתייחסת, בראש ובראשונה, להסדר הנורמטיבי הקבוע בסעיף 9 לחוק ההסדרים, ואין היא מכוונת לתוספת ארנונה שהוטלה מכוח סעיף 11(א) לחוק.

13. גם העובדה שתוספת לארנונה מכוח סעיף 11(א) לחוק ההסדרים פועלת בתוך שנת המס בלבד, כעולה מלשון ההוראה, מלמדת כי אין בכוחה לשנות את בסיס המס לעניין תעריפי הארנונה לשנה הבאה. כל עמדה אחרת תאפשר לרשות ליטול אישור להטלת תוספת ארנונה בסוף שנת המס לצורך הרחבת בסיס המס לשנה הבאה, באופן שבו תפרום הרשות את הכבילוֹת והגדרות שהוטלו עליה במסגרת חוקי ההקפאה. יש מקום להניח, כי לא בכדי יצר המחוקק את ההפרדה בין המסלול שעניינו העלאת ארנונה מראש ולכל שנת המס, המצוי בסמכות הרשות (כפוף לקיומם של מספר תנאים) מכוח סעיף 9 לחוק ההסדרים; לבין המסלול האחר שעניינו בסמכות להטיל תוספת ארנונה, אשר תלויה באישור שר הפנים (ולעיתים אף שר נוסף), מותנית בקיומן של נסיבות מיוחדות ומוגבלת מבחינת הזמן רק לתקופה בתוך שנת המס שמאז אישור השר או השרים ועד לסיום שנת המס.

נימוקה של המשיבה להכללת התוספת בבסיס המס בטענה שאלמלא כן משמעות הדבר היא כי היא הטילה תוספת ארנונה למשך פרק זמן חסר תועלת של 20 יום בלבד – הינו נימוק שובה-לב, אולם הוא אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה שקבעה, לעניין זה, כי ההוראה בדבר פעולתה של התוספת בתוך שנת המס בלבד אינה נוגעת לאופן חישוב התוספת אלא לתקופת תחולתה (בג"ץ 2/89 צוקר נ' להט, ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מג(1) 323). במילים אחרות: גם אם אושרה התוספת בחודש האחרון לשנה הרלוונטית, תיגבה הרשות את מלוא סכום התוספת (פרט, למשל, מנישומים אשר הפסיקו להחזיק בנכס לפני מועד האישור).

14. יתרה מכך. הגדרתו של הביטוי "הסכום שהגיע כדין" על-פי תקנה 1 לתקנות מכַוונת עצמה, על-פי לשונה, לאותו סכום ארנונה שהגיע "לשנת הכספים 1997", דהיינו – לשנה שלמה. משמע, אין היא כוללת – למצער, על-פי לשונה – סכום שהגיע רק בגין חלק משנת הכספים, כגון במקרה שלפנינו, אפילו הוטל אותו סכום כדין.

15. שני הצדדים התייחסו בטיעוניהם לפרשה שנדונה בע"א 271/87 עיריית לוד נ' טלרד תעשיות טלקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ, פ"ד מב(1) 119 (להלן – פרשת טלרד), שם נקבע כי הפחתת ארנונה (שנעשתה אז על-פי סעיף 280 לפקודת העיריות) אינה משנה את בסיס המס אלא פועלת במסגרת בסיס נתון. לשיטתו של המערער, מפרשת טלרד – שעסקה כאמור בהפחתת ארנונה – יש ללמוד גזירה שווה לענייננו אנו, קרי: תוספת ארנונה. כשם שאין בכוחה של הפחתת ארנונה לשנות את בסיס המס לצורך שנת המס הבאה, כך גם אין בכוחה של תוספת ארנונה הנעשית במסגרת סעיף 11(א) לחוק ההסדרים כדי להוביל לאותה תוצאה. המשיבה, מנגד, מדגישה כי מטרותיהן של שתי ההוראות שמכוחן מחליטה הרשות על תוספת או על הפחתה בארנונה אינן זהות. בעוד שההוראה שעניינה הפחתת ארנונה נועדה ליתן מענה ל"מצוקות-שעה פרטניות", ועל כן אינה יכולה להשפיע על בסיס המס, הרי ההוראה שעניינה תוספת ארנונה משמשת לתיקון תקציבי, אשר הטעמים לו הינם על-פי רוב ארוכי טווח. שוני זה בין ההוראות מצדיק לטעמה של המשיבה את הפרשנות בה היא אוחזת, ולפיה בסיס המס לשנה העוקבת כולל גם את התוספת.

טענה זו אינה מקובלת עלי. גם אם אניח, לצורך הדיון ומבלי להכריע בכך, כי קיים שוני עקרוני בתכלית העומדת ביסוד כל אחת משתי ההוראות, עדיין אין בכך כדי להועיל למשיבה. אמת נכון הדבר, כי אישורו של שר הפנים להטלת תוספת ארנונה ניתן מתוך שיקולים תקציביים (ראו למשל בג"ץ 2/89 הנ"ל). אולם בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לחייב את המסקנה כאילו תוספת ארנונה הנעשית בתוך שנת מס פלונית משנה את בסיס המס בשנת המס העוקבת. ובמה דברים אמורים?

16. תכליתם של חוקי ההקפאה נועדה לקיים את אינטרס הציבור בדבר הטלת מגבלות על העלאת תעריפי הארנונה המוטלת על-ידי הרשויות המקומיות כדי למנוע השפעות שליליות על משק המדינה (ראו רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד נז(2) 481, 492). המבנה החקיקתי של חוק ההסדרים עליו עמדתי קודם לכן מלמד, כי המחוקק הבחין בין העלאה של ארנונה לשנת המס הבאה, המחייבת היערכות מראש, קודם לתחילת שנת הכספים אליה היא מתייחסת (כעולה מסעיפי המשנה השונים של סעיף 9 לחוק), לבין החלטה על תוספת ארנונה, הנעשית מכוח סעיף 11(א) לחוק ופועלת בתוך שנת הכספים הרלוונטית. בעוד שאישור הדרג המיניסטריאלי להעלאה על-פי סעיף 9 לחוק פועל החל מ"ראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן" (לשון סעיף 9(ב)(2) לחוק) ואילך, הנה לגבי תוספת ארנונה ראה המחוקק לנכון לקבוע גבול זמן מוגדר שבתוכו תעמוד התוספת בתוקפה: "בתוך שנת הכספים ... בעד התקופה שמיום האישור ועד סוף שנת הכספים ...".

אבחנה זו מלמדת, כי אם חפצה הרשות להעלות את שיעור הארנונה באופן אשר ישנה גם את בסיס המס לשנים הבאות, עליה לנקוט בדרך שנקבעה בסעיף 9 לחוק ובתקנות שהותקנו על-פיו. בין אם עשתה כן ובין אם לא, בכל מקרה אין בכוחה של הרשות לכלול בבסיס המס לשנה הבאה גם את תוספת הארנונה, שבאה לעולם במסגרת מנגנון שונה ומצומצם יותר, הוא סעיף 11(א) לחוק. אכן, תכליתם של חוקי ההקפאה תסוכל אם יותר לה לרשות לנקוט בדרך של תוספת ארנונה על מנת להביא להעלאת בסיס המס בשנה העוקבת, שעה שהגדלת בסיס המס מתאפשרת מכוח מנגנון אחר וגדורה במגבלות שנקבעו לגביו. כל פרשנות אחרת תייתר למעשה את המסלול הנפרד שנקבע בסעיף 11(א) לחוק ההסדרים, ותאפשר פריצה של מגבלות הכוח שהוטלו על הרשויות במסגרת חוקי ההקפאה בבואן להחליט על עדכון שיעורי הארנונה.

סיכומה של נקודה זו: העובדה כי שיקולים תקציביים עומדים ביסוד ההחלטה על תוספת ארנונה הינה חלק מהגדרתה של התוספת ככזו. עם זאת, אין בעובדה זו כדי להפוך את התוספת לחלק מבסיס המס לשנה העוקבת, שבה כבר אין עוד תוקף לתוספת.

17. אמת, לצד פרשנותו של המערער עומדת פרשנותה של המשיבה, אשר ניתן למצוא אף לה אחיזה מסוימת בלשון החוק והתקנות ואף בכתבי מלומדים (ראו: הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001) 384). אלא שכמבואר לעיל, בניגוד לעמדת המשיבה – שייתכן שמתיישבת עם לשון החוק – עמדתו של המערער מתיישבת הן עם הלשון והן עם תכליתם המתחוורת של חוקי ההקפאה. על מעמדו של שיקול תכלית החקיקה (או מטרתה) לצורך פרשנות דיני המס כבר נאמר, כי:

"כמו כל חוק אחר, גם לעניין חוק מס נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא, אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינימאלי, בלשון ההוראה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות, המגשימה את מטרתה של חקיקת המס. לעתים מטרת החקיקה היא הטלת מס, ולעתים מטרתה היא פטור ממס. בזו כבזו על הפרשן ליתן אותו פירוש, המביא להגשמת תכלית החקיקה. אין עליו לפרש את החוק לטובת הנישום . . . . כשם שאין עליו לפרשו לרעתו. טובתו של נישום אחד היא לעתים רעתו של נישום אחר. אין עליו לפרש את החוק באופן דווקני, כשם שאין עליו לפרשו באופן ליבראלי." (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75; ראו גם: 3527/96 אקסלברד נ' מנהל מס רכוש – אזור חדרה, פ"ד נב(5) 385, 397 והמובאות שם; אהרן ברק "פרשנות דני המסים" משפטים כח (תשנ"ז) 425, 431; לעניין פרשנות דיני המס ראו עוד: הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001) 171-234).

בנסיבות שתוארו לעיל, עדיפה בעיני עמדתו הפרשנית של המערער, המעוגנת בתכלית ובלשון החוק, על-פני פרשנות שהיא אפשרית אולי על-פי הלשון אך אינה עולה בקנה אחד עם התכלית.

18. ודוק: העמדה הפרשנית בה אוחז המערער, ואותה אנו רואים לאמץ, ננקטה לאחרונה בפרשה שנדונה בפני בית-המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, אליה הפנה ב"כ המערער במסגרת בקשה דחופה שהגיש לצירוף אסמכתא (ראו והשוו: עת"מ (נצרת) 1048/05 אגודת החקלאי מטולה נ' המועצה המקומית מטולה (ניתן ביום 29.5.06 מפי כב' השופט ניסים ממן, סגן-נשיא), בפסקאות 22-23 לפסק-הדין). אומר שם בית-המשפט, בהידרשו להגדרה המקבילה של המונח "הסכום שהגיע כדין" לשנת הכספים הרלוונטית לאותו עניין:

"... בה במידה שהנחה המוענקת למחזיק אינה באה בחשבון לצורך חישוב 'הסכום שהגיע כדין' בשנה החולפת, כך גם תוספת ארנונה המוטלת בעד תקופה מוגבלת, לא תבוא בחשבון לצורך צו הארנונה בשנת הכספים הבאה. כל הסבור אחרת, משמיט את הקרקע מתחת לעקרון שאין לאשר תוספת ארנונה אם היא מיועדת לחול גם בשנות הכספים הבאות ומרוקן מתוכן את משמעותו של הביטוי 'בעד התקופה מיום אישור השרים ועד תום שנת הכספים'..." (שם, בפסקה 22 לפסק-הדין).

19. גישה זו אף מתיישבת לכאורה עם עמדה פרשנית הרואה את הביטוי "הסכום שהגיע כדין" כמכוון ליצור הבחנה בין מס המוטל כדין לבין מס המוטל שלא כדין, בהיותו גבוה מסכומי התקרה המחייבים את הרשות על-פי חוקי ההקפאה. על התייקרות מסי ארנונה הנעשית שלא כדין, אשר לא פעם יסודה בטעות בתום לב של הרשות, עמדו רוסטוביץ ואחרים בספרם הנ"ל, בציינם:

"בדרך כלל, התייקרות תעריפי הארנונה נעשית כדין, כלומר חקיקת המשנה של מועצת הרשות המקומית מאושרת כדין בידי השרים שהוסמכו לכך – שר הפנים, ובמקרים מסוימים גם שר האוצר. לעתים, נופלים פגמים בתהליך חקיקת המשנה של צו הטלת הארנונה, ולעתים, ייקור תעריפי הארנונה אינו מוגש כלל לאישור השרים. לעתים, דבר החקיקה הבלתי חוקית נעשה במודע, ובדרך כלל לא במודע מחמת חוסר ידע מקצועי או עקב ייעוץ משפטי שגוי. כך או אחרת, תעריפי הארנונה שנחקקו שלא כדין הינם חסרי תוקף משפטי, ויש לקרוא לתוך צו הטלת הארנונה את התעריף החוקי." (שם, בעמ' 431).

20. הנה כי כן, פרשנות המונח "הסכום שהגיע כדין" אינה מאפשרת לכלול לצורך בסיס המס גם את גובה התוספת לארנונה שהוטלה על-ידי הרשות ואושרה על-ידי הגורמים המיניסטריאליים הרלוונטים על-פי סעיף 11(א) לחוק ההסדרים, ומשפעלה כך המשיבה הרי שפעלה שלא כדין. בקביעתה ההפוכה שגתה איפוא הרשמת הנכבדה, וממילא שלא היה מקום לדחות את בקשת המערער למתן רשות להתגונן בנקודה זו.

בסופו של יום

21. על-יסוד האמור בפסקה 7 לפסק-דיני זה אציע איפוא לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דיו של בית-משפט השלום (לרבות חיוב המערער בהוצאות) ולקבוע כי מן הראוי היה לדחות את תביעת המשיבה ביחס לאותו סכום ארנונה בגין שנת המס 2002 הנגזר מ"גלגול" תוספת הארנונה משנת 1997 על בסיס המס בשנות המס העוקבות.

מאחר שלא הונחו בפנינו נתונים מספריים נאותים אודות גובה הסכום האמור ביחס לסכום התביעה הכולל, יוחזר התיק לבית-משפט השלום לצורך חישוב אריתמטי של התוצאה המתבקשת לאור קביעות פסק-דין זה. מובן כי טוב יעשו הצדדים אם יגיעו ביניהם להסכמה בדבר אופן החישוב האמור, ויגישו בהתאם פסיקתא לבית-המשפט השלום.

22. המשיבה תשא בהוצאות המערער וכן בשכר-טרחת בא-כוחו בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. הערבון שהופקד יושב לידי המערער.

השופטת רות רונן

מקובל עלי הניתוח המשפטי של כב' הנשיא ביחס לשאלה המשפטית שהוגדרה בחוות-דעתו. עם זאת, אינני מקבלת את המסקנה שבשולי פסק-הדין, שכן אני סבורה כי אין מקום להורות על דחיית התביעה, כפי שנקבע בסעיף 21 לפסק-הדין.

הטעם לכך הוא בשל המסגרת הדיונית במסגרתה ניתן פסק-דין זה – ערעור על החלטת בית-משפט השלום שלא לתת למערער רשות להתגונן כנגד תביעת המשיבה. אינני סבורה כי במסגרת ערעור כזה, יש מקום להורות על דחיית התביעה, בלא שהצדדים נתנו הסכמה מפורשת וברורה לתוצאה כזו, במסגרת הערעור.

לכן, לו דעתי היתה נשמעת, היתה ניתנת למערער רשות להתגונן, והתיק היה מוחזר לערכאה דלמטה, על-מנת שזו תדון בתביעה, לאור המצב המשפטי כפי שהותווה בפסק-דין זה כלעיל. ייתכן כי מבחינה פרקטית, לא היו נותרות עוד מחלוקות בין הצדדים, למעט קביעה של גובה סכום הארנונה בגין שנת המס 2002 הנגזר מ"גלגול" תוספת הארנונה משנת 1997 על בסיס המס של השנים העוקבות.

עם זאת, לטעמי אין לשלול מהמשיבה את ההזדמנות לקיים דיון מסודר בתובענה, ולשקול את האופן בו היא מבקשת לקיים דיון זה.

השופט ישעיהו שנלר

1. אין מחלוקת בין חבריי בשאלה המשפטית שהוצבה לדיון, אשר מקובלת גם עלי. אתייחס על כן, קצרות, לשאלה שבמחלוקת.

2. רשם בית משפט השלום (ובמקרה דנן רשמת) דחה בקשת רשות להתגונן בפני תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, בעקבות כך הוציא פסק דין לפיו התקבלה התביעה. ערעור שהגיש הנתבע דשם התקבל ופסק דינו של הרשם בוטל. דרך כלל משמעות האמור כי התקבלה טענתו של המערער שהיה מקום ליתן לו רשות להתגונן. משכך, התוצאה האופרטיבית המתבקשת הינה העברת התיק לשופט בית משפט השלום אשר ידון בתביעה, ככל תביעה בסדר דין מקוצר שניתנה בה רשות להתגונן.

3. אולם ייתכנו מקרים בהם קבלת ערעור כאמור, תוצאתו תהא דחיית התביעה על-ידי בית משפט של ערעור. טול לדוגמא מקרה ובו נתבע טען טענות שונות בבקשתו לרשות להגן ובכללן טענת התיישנות. הרשם דחה את כל טענותיו ובעקבות האמור ניתן פסק דין עליו הוגש ערעור. אם ערכאת הערעור תקבע כי היה מקום לקבל את טענת ההתיישנות כשאין מחלוקת עובדתית בכל הקשור לטענה זאת, אין מקום כי בית משפט של ערעור יחזיר את התיק לבית משפט השלום אלא יש מקום להורות על דחיית התביעה. במקרה שכזה הגם שהרשם (אם אינו שופט) לא היה מוסמך להורות על דחיית התביעה מחמת התיישנות, לא יהיה מקום להחזיר את התיק לבית משפט השלום, הכל על מנת שהאחרון יוציא מלפניו את פסק הדין לפיו התביעה תדחה.

4. מסקנה זאת יפה גם למקרה ובו כל ששנוי למעשה במחלוקת בין הצדדים, במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר עניינו שאלה משפטית בלבד. אכן, במקרה שכזה גם אם הרשם יקבל את העמדה המשפטית של הנתבע, לא יהא רשאי ליתן פסק דין על אתר הדוחה את התביעה אלא יהיה חייב ליתן רשות להתגונן והתיק יועבר לבית המשפט, למעט אם מתוך מסקנה זאת ניתן יהיה לקבוע כי התביעה אינה מגלה עילה. אך במקרה אחרון זה לא יהיה מדובר על דחיית התביעה אלא על מחיקתה. כך גם ייתכן כי בסופו של יום יגיע בית המשפט, אליו הועברה התביעה, למסקנה משפטית שונה.

שונים הדברים משנדחתה העמדה המשפטית של הנתבע וניתן פסק דין על ידי הרשם. אם בית משפט של ערעור יקבל את עמדתו המשפטית של המערער, מה חפץ בהחזרת התיק לבית משפט השלום. במקרה שכזה ערכאת הערעור אמרה דברה ופסקה בשאלה המשפטית שהוצבה לדיון. בנסיבות שכאלו החזרת התיק לבית משפט השלום, כל משמעותו כי האחרון הוא זה שיוציא מלפניו את פסק הדין הדוחה את התביעה. לא רק שמדובר בהליך מלאכותי במקצת אלא תשאל השאלה, כלום לאחר מתן פסק שכזה ניתן יהיה להגיש ערעור עליו לבית משפט המחוזי בשנית כערעור על פסק דין. יתר על כן, דומה כי בית משפט השלום לא יהא רשאי לסטות מאותה קביעה משפטית. האם יש מקום במקרה שכזה, הכל בגין דרך המלך שפורטה לעיל, להורות על החזרת התיק לבית משפט השלום, דומני שהתשובה שלילית.

5. במקרה דנן, בהתאם לאשר פורט בחוות דעתו של כב' הנשיא השופט גורן, השאלה היחידה שנצרכה להכרעה, במסגרת התביעה, עניינה אותה שאלה משפטית שהוכרעה על ידי הרשם שקיבל את עמדת המשיבה, מחד גיסא, ועל ידינו שקיבלנו את עמדת המערער, מאידך גיסא. בנסיבות אלו אלמלא הנתונים הכספיים החסרים, אכן היה מקום להורות על דחיית התביעה. אולם בהעדרם ונוכח הצורך ליישם את התוצאה האריתמטית, אין מנוס אלא להחזיר את התיק לבית משפט השלום.

6. נוכח כל המפורט אני מצטרף, גם בכל הקשור לסעד האופרטיבי, לחוות דעתו של כב' הנשיא.

הוחלט כאמור בחוות-דעתם של הנשיא גורן והשופט שנלר.

ניתן היום י"ז תמוז, תשס"ו (13 ביולי, 2006), בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים, ותודיעם טלפונית על קיומו.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן