9. מעיון בהוראות הדין הנ"ל ניתן לראות, כי סעיף 8 לחוק הוא סעיף הסמכה: ס"ק (א) מקנה למועצה מקומית סמכות להטיל ארנונה כללית בתנאים הנזכרים בו, וס"ק (ב) מקנה לשרי האוצר והפנים (ראו הגדרת "שרים" בסעיף 7 לחוק) סמכות לקבוע בתקנות את סוגי הנכסים שבגינם תוטל ארנונה, וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחם, שימושם וסיווגם לעניין הטלתה.

סעיף 9 לחוק אף הוא סעיף מסמיך. ס"ק (א) מקנה לשרים סמכות להתקין תקנות לקביעת סכומי תקרה ורצפה לכל אחד מסוגי הנכסים שבגינם מוטלת ארנונה, וכן לקבוע כללים לעדכון סכומים אלו. ס"ק (ב) קובע כי ככלל רשות מקומית תקבע את סכומי הארנונה לכל שנת כספים בהתאם לתקנות שהותקנו מכוח סעיפים 8 ו-9(א) לחוק (קרי, בטווח שקבעו השרים לפי סעיף 9(א) לחוק). בנוסף, מסמיך ס"ק (ב) את הרשות המקומית להעלות את שיעור הארנונה מעל לסכום התקרה שקבעו השרים על-פי סעיף 9(א) בשני מצבים: הראשון, כאשר העלאת הארנונה בגין נכס שאינו מבנה מגורים תותנה בהעלאת ארנונה בגין נכס מסוג מבנה מגורים, בהתאם לכללים שייקבעו בתקנות (סעיף 9(ב)(1) לחוק). המצב השני מאפשר לרשות המקומית להטיל ארנונה שלא בהתאם לכללים הנ"ל (קרי, מחוץ לטווחים שנקבעו בתקנות לפי ס"ק (א)), ובלבד שקיבלה לשם כך אישור מהשרים (סעיף 9(ב)(2) לחוק); ס"ק זה מונה תנאים נוספים שצריכים להתקיים לצורך העלאה כזו, ובכללם שעל האישור להינתן בראשית שנת הכספים שאליה הוא מתייחס ("תחילתו של אישור השרים בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן"). סעיף 9(ב1) מקנה לשרים סמכות לקבוע כללים מיוחדים לעדכון סכומי הארנונה הכללית (שנקבעים בתקנות מכוח סעיף 8 לחוק) ולעדכון הסכומים המזעריים והמרביים (שנקבעים בתקנות מכוח סעיף 9(א)) בתנאים המנויים באותו סעיף.

סעיף 11 לחוק מתייחס לתוספת ארנונה, ומקנה לשר הפנים סמכות רשות – המותנית בקיומן של נסיבות מיוחדות – להתיר לרשות מקומית להטיל תוספת ארנונה בתוך שנת כספים, תוספת שתחול "בעד התקופה שמיום האישור ועד סוף שנת הכספים" (סעיף 11(א) לחוק). הסיפה לס"ק זה קובעת, שהיתר שעל פיו מוטלים סכומי ארנונה שאינו בהתאם לסעיף 9(א) לחוק (כלומר, חורגים מהטווח שקבעו השרים בתקנות), טעון גם הסכמה של שר האוצר.

10. מכוח סעיפים 8(ב) ו-9(א) לחוק ההסדרים התקינו שרי האוצר והפנים תקנות שקבעו את שיעור הארנונה הכללית לשנת 1998 (תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1998), התשנ"ח-1997 (להלן: "התקנות")) ובהן נקבע כדלקמן:

תקנה 7 לתקנות קובעת את שיעורי הארנונה שיוטלו בשנת 1998 בגין נכסים לסוגיהם כנגזרת של הסכום החדש כהגדרתו בסעיף ההגדרות, לאמור: "הסכום החדש" מהווה את בסיס המס לשנת 1998. האם בסיס המס כולל גם תוספת ארנונה שהוטלה קודם לכן? לשאלה זו נפנה עתה.

11. כאמור, ביום 29.10.97 החליטה המשיבה לעשות שימוש בסמכותה לפי סעיף 11(א) לחוק ההסדרים ולהטיל תוספת לארנונה כללית לשנת הכספים 1997 מיום אישור שר הפנים ועד לסוף שנת הכספים. שר הפנים ושר האוצר אישרו החלטה זו ביום 9.12.97. אין חולק ששימוש המשיבה בסמכותה להטיל תוספת ארנונה לפי סעיף 11(א) (שתכונה להלן: "התוספת") נעשה כדין, והשאלה שעליה כאמור נחלקו הצדדים היתה והינה, כלום בסיס המס לשנת 1998 כולל את התוספת, אם לאו? אף ששאלה זו טרם זכתה לתשובה ישירה בפסיקת בית-המשפט העליון, הרשמת הנכבדה השיבה עליה בשלילה נחרצת ודחתה את בקשת המערער לרשות להתגונן בנקודה זו. אני סבור, כי בכך נתפסה הרשמת הנכבדה לכלל טעות. אפרט טעמיי להלן.

12. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב הפרשנות שיש לייחס לביטוי "הסכום שהגיע כדין" הנזכר בסעיף ההגדרות של התקנות, ואשר קובע את בסיס המס לאותה שנה. כאמור, אין מחלוקת שהתוספת הוטלה "כדין", ומטעם זה גורסת המשיבה שבסיס המס לשנת 1998 כולל את התוספת. ואולם, נוסח הביטוי "הסכום שהגיע כדין" סובל גם פרשנות, המותחת הבחנה בין סכום ארנונה כללית (ללא התוספת) שהגיע כדין לפי תנאי סעיף 9 לחוק ההסדרים לבין סכום ארנונה כללית (ללא התוספת) שהגיע שלא כדין לפי אותו סעיף. סכום מן הסוג השני (דהיינו, כזה שהגיע שלא כדין) יכול להיות, למשל, סכום שהטילה רשות מקומית אף-על-פי שלא התמלאו לגביו כל התנאים הנדרשים לפי סעיף 9(א), דהיינו, הוא חרג מטווח הסכומים שקבעו השרים בתקנות, מבלי שהתקיימו התנאים המאפשרים זאת (המוגדרים בסעיף 9(ב)(1) ו-9(ב)(2)). יש לזכור שהתקנות הותקנו בין היתר מכוח סעיף 9(א) לחוק, ולא מכוח סעיף 11(א) לחוק, ופרשנותן נגזרתמן "הסביבה הנורמטיבית" של מקור סמכותן. במילים אחרות, ההבחנה בין סכום שהגיע כדין לבין סכום שהגיע שלא כדין עשויה בהחלט להתפרש כמתייחסת, בראש ובראשונה, להסדר הנורמטיבי הקבוע בסעיף 9 לחוק ההסדרים, ואין היא מכוונת לתוספת ארנונה שהוטלה מכוח סעיף 11(א) לחוק.

13. גם העובדה שתוספת לארנונה מכוח סעיף 11(א) לחוק ההסדרים פועלת בתוך שנת המס בלבד, כעולה מלשון ההוראה, מלמדת כי אין בכוחה לשנות את בסיס המס לעניין תעריפי הארנונה לשנה הבאה. כל עמדה אחרת תאפשר לרשות ליטול אישור להטלת תוספת ארנונה בסוף שנת המס לצורך הרחבת בסיס המס לשנה הבאה, באופן שבו תפרום הרשות את הכבילוֹת והגדרות שהוטלו עליה במסגרת חוקי ההקפאה. יש מקום להניח, כי לא בכדי יצר המחוקק את ההפרדה בין המסלול שעניינו העלאת ארנונה מראש ולכל שנת המס, המצוי בסמכות הרשות (כפוף לקיומם של מספר תנאים) מכוח סעיף 9 לחוק ההסדרים; לבין המסלול האחר שעניינו בסמכות להטיל תוספת ארנונה, אשר תלויה באישור שר הפנים (ולעיתים אף שר נוסף), מותנית בקיומן של נסיבות מיוחדות ומוגבלת מבחינת הזמן רק לתקופה בתוך שנת המס שמאז אישור השר או השרים ועד לסיום שנת המס.

נימוקה של המשיבה להכללת התוספת בבסיס המס בטענה שאלמלא כן משמעות הדבר היא כי היא הטילה תוספת ארנונה למשך פרק זמן חסר תועלת של 20 יום בלבד – הינו נימוק שובה-לב, אולם הוא אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה שקבעה, לעניין זה, כי ההוראה בדבר פעולתה של התוספת בתוך שנת המס בלבד אינה נוגעת לאופן חישוב התוספת אלא לתקופת תחולתה (בג"ץ 2/89 צוקר נ' להט, ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מג(1) 323). במילים אחרות: גם אם אושרה התוספת בחודש האחרון לשנה הרלוונטית, תיגבה הרשות את מלוא סכום התוספת (פרט, למשל, מנישומים אשר הפסיקו להחזיק בנכס לפני מועד האישור).

14. יתרה מכך. הגדרתו של הביטוי "הסכום שהגיע כדין" על-פי תקנה 1 לתקנות מכַוונת עצמה, על-פי לשונה, לאותו סכום ארנונה שהגיע "לשנת הכספים 1997", דהיינו – לשנה שלמה. משמע, אין היא כוללת – למצער, על-פי לשונה – סכום שהגיע רק בגין חלק משנת הכספים, כגון במקרה שלפנינו, אפילו הוטל אותו סכום כדין.

15. שני הצדדים התייחסו בטיעוניהם לפרשה שנדונה בע"א 271/87 עיריית לוד נ' טלרד תעשיות טלקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ, פ"ד מב(1) 119 (להלן – פרשת טלרד), שם נקבע כי הפחתת ארנונה (שנעשתה אז על-פי סעיף 280 לפקודת העיריות) אינה משנה את בסיס המס אלא פועלת במסגרת בסיס נתון. לשיטתו של המערער, מפרשת טלרד – שעסקה כאמור בהפחתת ארנונה – יש ללמוד גזירה שווה לענייננו אנו, קרי: תוספת ארנונה. כשם שאין בכוחה של הפחתת ארנונה לשנות את בסיס המס לצורך שנת המס הבאה, כך גם אין בכוחה של תוספת ארנונה הנעשית במסגרת סעיף 11(א) לחוק ההסדרים כדי להוביל לאותה תוצאה. המשיבה, מנגד, מדגישה כי מטרותיהן של שתי ההוראות שמכוחן מחליטה הרשות על תוספת או על הפחתה בארנונה אינן זהות. בעוד שההוראה שעניינה הפחתת ארנונה נועדה ליתן מענה ל"מצוקות-שעה פרטניות", ועל כן אינה יכולה להשפיע על בסיס המס, הרי ההוראה שעניינה תוספת ארנונה משמשת לתיקון תקציבי, אשר הטעמים לו הינם על-פי רוב ארוכי טווח. שוני זה בין ההוראות מצדיק לטעמה של המשיבה את הפרשנות בה היא אוחזת, ולפיה בסיס המס לשנה העוקבת כולל גם את התוספת.

טענה זו אינה מקובלת עלי. גם אם אניח, לצורך הדיון ומבלי להכריע בכך, כי קיים שוני עקרוני בתכלית העומדת ביסוד כל אחת משתי ההוראות, עדיין אין בכך כדי להועיל למשיבה. אמת נכון הדבר, כי אישורו של שר הפנים להטלת תוספת ארנונה ניתן מתוך שיקולים תקציביים (ראו למשל בג"ץ 2/89 הנ"ל). אולם בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לחייב את המסקנה כאילו תוספת ארנונה הנעשית בתוך שנת מס פלונית משנה את בסיס המס בשנת המס העוקבת. ובמה דברים אמורים?

16. תכליתם של חוקי ההקפאה נועדה לקיים את אינטרס הציבור בדבר הטלת מגבלות על העלאת תעריפי הארנונה המוטלת על-ידי הרשויות המקומיות כדי למנוע השפעות שליליות על משק המדינה (ראו רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד נז(2) 481, 492). המבנה החקיקתי של חוק ההסדרים עליו עמדתי קודם לכן מלמד, כי המחוקק הבחין בין העלאה של ארנונה לשנת המס הבאה, המחייבת היערכות מראש, קודם לתחילת שנת הכספים אליה היא מתייחסת (כעולה מסעיפי המשנה השונים של סעיף 9 לחוק), לבין החלטה על תוספת ארנונה, הנעשית מכוח סעיף 11(א) לחוק ופועלת בתוך שנת הכספים הרלוונטית. בעוד שאישור הדרג המיניסטריאלי להעלאה על-פי סעיף 9 לחוק פועל החל מ"ראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן" (לשון סעיף 9(ב)(2) לחוק) ואילך, הנה לגבי תוספת ארנונה ראה המחוקק לנכון לקבוע גבול זמן מוגדר שבתוכו תעמוד התוספת בתוקפה: "בתוך שנת הכספים ... בעד התקופה שמיום האישור ועד סוף שנת הכספים ...".

אבחנה זו מלמדת, כי אם חפצה הרשות להעלות את שיעור הארנונה באופן אשר ישנה גם את בסיס המס לשנים הבאות, עליה לנקוט בדרך שנקבעה בסעיף 9 לחוק ובתקנות שהותקנו על-פיו. בין אם עשתה כן ובין אם לא, בכל מקרה אין בכוחה של הרשות לכלול בבסיס המס לשנה הבאה גם את תוספת הארנונה, שבאה לעולם במסגרת מנגנון שונה ומצומצם יותר, הוא סעיף 11(א) לחוק. אכן, תכליתם של חוקי ההקפאה תסוכל אם יותר לה לרשות לנקוט בדרך של תוספת ארנונה על מנת להביא להעלאת בסיס המס בשנה העוקבת, שעה שהגדלת בסיס המס מתאפשרת מכוח מנגנון אחר וגדורה במגבלות שנקבעו לגביו. כל פרשנות אחרת תייתר למעשה את המסלול הנפרד שנקבע בסעיף 11(א) לחוק ההסדרים, ותאפשר פריצה של מגבלות הכוח שהוטלו על הרשויות במסגרת חוקי ההקפאה בבואן להחליט על עדכון שיעורי הארנונה.

סיכומה של נקודה זו: העובדה כי שיקולים תקציביים עומדים ביסוד ההחלטה על תוספת ארנונה הינה חלק מהגדרתה של התוספת ככזו. עם זאת, אין בעובדה זו כדי להפוך את התוספת לחלק מבסיס המס לשנה העוקבת, שבה כבר אין עוד תוקף לתוספת.

17. אמת, לצד פרשנותו של המערער עומדת פרשנותה של המשיבה, אשר ניתן למצוא אף לה אחיזה מסוימת בלשון החוק והתקנות ואף בכתבי מלומדים (ראו: הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001) 384). אלא שכמבואר לעיל, בניגוד לעמדת המשיבה – שייתכן שמתיישבת עם לשון החוק – עמדתו של המערער מתיישבת הן עם הלשון והן עם תכליתם המתחוורת של חוקי ההקפאה. על מעמדו של שיקול תכלית החקיקה (או מטרתה) לצורך פרשנות דיני המס כבר נאמר, כי:

בנסיבות שתוארו לעיל, עדיפה בעיני עמדתו הפרשנית של המערער, המעוגנת בתכלית ובלשון החוק, על-פני פרשנות שהיא אפשרית אולי על-פי הלשון אך אינה עולה בקנה אחד עם התכלית.

18. ודוק: העמדה הפרשנית בה אוחז המערער, ואותה אנו רואים לאמץ, ננקטה לאחרונה בפרשה שנדונה בפני בית-המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, אליה הפנה ב"כ המערער במסגרת בקשה דחופה שהגיש לצירוף אסמכתא (ראו והשוו: עת"מ (נצרת) 1048/05 אגודת החקלאי מטולה נ' המועצה המקומית מטולה (ניתן ביום 29.5.06 מפי כב' השופט ניסים ממן, סגן-נשיא), בפסקאות 22-23 לפסק-הדין). אומר שם בית-המשפט, בהידרשו להגדרה המקבילה של המונח "הסכום שהגיע כדין" לשנת הכספים הרלוונטית לאותו עניין:

19. גישה זו אף מתיישבת לכאורה עם עמדה פרשנית הרואה את הביטוי "הסכום שהגיע כדין" כמכוון ליצור הבחנה בין מס המוטל כדין לבין מס המוטל שלא כדין, בהיותו גבוה מסכומי התקרה המחייבים את הרשות על-פי חוקי ההקפאה. על התייקרות מסי ארנונה הנעשית שלא כדין, אשר לא פעם יסודה בטעות בתום לב של הרשות, עמדו רוסטוביץ ואחרים בספרם הנ"ל, בציינם:

20. הנה כי כן, פרשנות המונח "הסכום שהגיע כדין" אינה מאפשרת לכלול לצורך בסיס המס גם את גובה התוספת לארנונה שהוטלה על-ידי הרשות ואושרה על-ידי הגורמים המיניסטריאליים הרלוונטים על-פי סעיף 11(א) לחוק ההסדרים, ומשפעלה כך המשיבה הרי שפעלה שלא כדין. בקביעתה ההפוכה שגתה איפוא הרשמת הנכבדה, וממילא שלא היה מקום לדחות את בקשת המערער למתן רשות להתגונן בנקודה זו.

21. על-יסוד האמור בפסקה 7 לפסק-דיני זה אציע איפוא לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דיו של בית-משפט השלום (לרבות חיוב המערער בהוצאות) ולקבוע כי מן הראוי היה לדחות את תביעת המשיבה ביחס לאותו סכום ארנונה בגין שנת המס 2002 הנגזר מ"גלגול" תוספת הארנונה משנת 1997 על בסיס המס בשנות המס העוקבות.

מאחר שלא הונחו בפנינו נתונים מספריים נאותים אודות גובה הסכום האמור ביחס לסכום התביעה הכולל, יוחזר התיק לבית-משפט השלום לצורך חישוב אריתמטי של התוצאה המתבקשת לאור קביעות פסק-דין זה. מובן כי טוב יעשו הצדדים אם יגיעו ביניהם להסכמה בדבר אופן החישוב האמור, ויגישו בהתאם פסיקתא לבית-המשפט השלום.

22. המשיבה תשא בהוצאות המערער וכן בשכר-טרחת בא-כוחו בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. הערבון שהופקד יושב לידי המערער.

מקובל עלי הניתוח המשפטי של כב' הנשיא ביחס לשאלה המשפטית שהוגדרה בחוות-דעתו. עם זאת, אינני מקבלת את המסקנה שבשולי פסק-הדין, שכן אני סבורה כי אין מקום להורות על דחיית התביעה, כפי שנקבע בסעיף 21 לפסק-הדין.

הטעם לכך הוא בשל המסגרת הדיונית במסגרתה ניתן פסק-דין זה – ערעור על החלטת בית-משפט השלום שלא לתת למערער רשות להתגונן כנגד תביעת המשיבה. אינני סבורה כי במסגרת ערעור כזה, יש מקום להורות על דחיית התביעה, בלא שהצדדים נתנו הסכמה מפורשת וברורה לתוצאה כזו, במסגרת הערעור.

לכן, לו דעתי היתה נשמעת, היתה ניתנת למערער רשות להתגונן, והתיק היה מוחזר לערכאה דלמטה, על-מנת שזו תדון בתביעה, לאור המצב המשפטי כפי שהותווה בפסק-דין זה כלעיל. ייתכן כי מבחינה פרקטית, לא היו נותרות עוד מחלוקות בין הצדדים, למעט קביעה של גובה סכום הארנונה בגין שנת המס 2002 הנגזר מ"גלגול" תוספת הארנונה משנת 1997 על בסיס המס של השנים העוקבות.

עם זאת, לטעמי אין לשלול מהמשיבה את ההזדמנות לקיים דיון מסודר בתובענה, ולשקול את האופן בו היא מבקשת לקיים דיון זה.

1. אין מחלוקת בין חבריי בשאלה המשפטית שהוצבה לדיון, אשר מקובלת גם עלי. אתייחס על כן, קצרות, לשאלה שבמחלוקת.

2. רשם בית משפט השלום (ובמקרה דנן רשמת) דחה בקשת רשות להתגונן בפני תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, בעקבות כך הוציא פסק דין לפיו התקבלה התביעה. ערעור שהגיש הנתבע דשם התקבל ופסק דינו של הרשם בוטל. דרך כלל משמעות האמור כי התקבלה טענתו של המערער שהיה מקום ליתן לו רשות להתגונן. משכך, התוצאה האופרטיבית המתבקשת הינה העברת התיק לשופט בית משפט השלום אשר ידון בתביעה, ככל תביעה בסדר דין מקוצר שניתנה בה רשות להתגונן.

3. אולם ייתכנו מקרים בהם קבלת ערעור כאמור, תוצאתו תהא דחיית התביעה על-ידי בית משפט של ערעור. טול לדוגמא מקרה ובו נתבע טען טענות שונות בבקשתו לרשות להגן ובכללן טענת התיישנות. הרשם דחה את כל טענותיו ובעקבות האמור ניתן פסק דין עליו הוגש ערעור. אם ערכאת הערעור תקבע כי היה מקום לקבל את טענת ההתיישנות כשאין מחלוקת עובדתית בכל הקשור לטענה זאת, אין מקום כי בית משפט של ערעור יחזיר את התיק לבית משפט השלום אלא יש מקום להורות על דחיית התביעה. במקרה שכזה הגם שהרשם (אם אינו שופט) לא היה מוסמך להורות על דחיית התביעה מחמת התיישנות, לא יהיה מקום להחזיר את התיק לבית משפט השלום, הכל על מנת שהאחרון יוציא מלפניו את פסק הדין לפיו התביעה תדחה.

4. מסקנה זאת יפה גם למקרה ובו כל ששנוי למעשה במחלוקת בין הצדדים, במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר עניינו שאלה משפטית בלבד. אכן, במקרה שכזה גם אם הרשם יקבל את העמדה המשפטית של הנתבע, לא יהא רשאי ליתן פסק דין על אתר הדוחה את התביעה אלא יהיה חייב ליתן רשות להתגונן והתיק יועבר לבית המשפט, למעט אם מתוך מסקנה זאת ניתן יהיה לקבוע כי התביעה אינה מגלה עילה. אך במקרה אחרון זה לא יהיה מדובר על דחיית התביעה אלא על מחיקתה. כך גם ייתכן כי בסופו של יום יגיע בית המשפט, אליו הועברה התביעה, למסקנה משפטית שונה.

שונים הדברים משנדחתה העמדה המשפטית של הנתבע וניתן פסק דין על ידי הרשם. אם בית משפט של ערעור יקבל את עמדתו המשפטית של המערער, מה חפץ בהחזרת התיק לבית משפט השלום. במקרה שכזה ערכאת הערעור אמרה דברה ופסקה בשאלה המשפטית שהוצבה לדיון. בנסיבות שכאלו החזרת התיק לבית משפט השלום, כל משמעותו כי האחרון הוא זה שיוציא מלפניו את פסק הדין הדוחה את התביעה. לא רק שמדובר בהליך מלאכותי במקצת אלא תשאל השאלה, כלום לאחר מתן פסק שכזה ניתן יהיה להגיש ערעור עליו לבית משפט המחוזי בשנית כערעור על פסק דין. יתר על כן, דומה כי בית משפט השלום לא יהא רשאי לסטות מאותה קביעה משפטית. האם יש מקום במקרה שכזה, הכל בגין דרך המלך שפורטה לעיל, להורות על החזרת התיק לבית משפט השלום, דומני שהתשובה שלילית.

5. במקרה דנן, בהתאם לאשר פורט בחוות דעתו של כב' הנשיא השופט גורן, השאלה היחידה שנצרכה להכרעה, במסגרת התביעה, עניינה אותה שאלה משפטית שהוכרעה על ידי הרשם שקיבל את עמדת המשיבה, מחד גיסא, ועל ידינו שקיבלנו את עמדת המערער, מאידך גיסא. בנסיבות אלו אלמלא הנתונים הכספיים החסרים, אכן היה מקום להורות על דחיית התביעה. אולם בהעדרם ונוכח הצורך ליישם את התוצאה האריתמטית, אין מנוס אלא להחזיר את התיק לבית משפט השלום.

6. נוכח כל המפורט אני מצטרף, גם בכל הקשור לסעד האופרטיבי, לחוות דעתו של כב' הנשיא.

הוחלט כאמור בחוות-דעתם של הנשיא גורן והשופט שנלר.

ניתן היום י"ז תמוז, תשס"ו (13 ביולי, 2006), בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים, ותודיעם טלפונית על קיומו.