הנישומה טענה, כי יש שלושה סוגי נכסים: "בניין", "קרקע תפוסה" ו"אדמה חקלאית", כי המונח "תעשיה" נכלל בסוג הנכס "בניין", ולפיכך לא ניתן לסווג קרקע שאין עליה מבנה כ"תעשייה". מכאן, שיעורי העלאת הארנונה בין השנים 1994-1997 חורגים משיעור ההעלאה המותר בתקנות הסדרים במשק המדינה.

המועצה המקומית טענה, כי בצו הטלת הארנונה "מחצבות" הן תת סיווג של "תעשיה" ולא של קרקע תפוסה, וכי ככזו, שיעורי ההעלאה של הארנונה היו חוקיים. עוד טענה, כי הסמכות לדון בסוגיה זו נתונה למנהל הארנונה בהשגה, משום שמדובר בשאלה של סיווג נכס.

פסיקת בית המשפט - המחלוקת העיקרית שבין הצדדים בדבר סיווג הנכס היא בסמכות מנהל הארנונה, אולם מקרה זה מצדיק דיון בערכאות משפטיות כבר בשלב הבירור הראשוני, וזאת בשל השאלה העקרונית אותה הוא מעורר.

בית המשפט קבע, כי לכאורה, קרקע המשמשת לצורך חציבה עונה להגדרה של "קרקע תפוסה", אולם החלוקה לאבות החיוב בארנונה אינה הכרחית בכל מקרה, ויש להשתמש בה אך כנקודת מוצא פרשנית. בתיקון בתקנות ההסדרים משנת 1994 הוכנס שינוי בהגדרת המונח "תעשיה", והוא כולל מפעלי בניה ומחצבות, ומחוקק המשנה הבהיר, כי יש לסווג את המחצבות כ"תעשייה". אין מקום לאבחן בין מבני המחצבה לבין הקרקעות בהן היא עושה שימוש, שכן משמעות המונח "מחצבה" כוללת בחובה קודם כל את הקרקעות מהן נחצב חומר הגלם.

קרקע שדינה כבניין - פסק דין זה קובע, כי לעניין תעריפי הארנונה דין קרקע של מחצבה כדין בניין המשמש לתעשייה. מפסק הדין לא הצלחתי ללמוד, האם הוא מתייחס רק אל שטח מתחם הייצור של 2,290 מ"ר, או אל שטח הקרקע כולו של 181,835 מ"ר. לאבחנה זו עשויה להיות חשיבות במקרים אחרים.

טול מקרה, שבו תעריף התעשייה ברשות מקומית פלונית הוא 150 ש"ח למ"ר לשנה, ותעריף הקרקע התפוסה הוא 10 ש"ח למ"ר לשנה. השתת תעריף של "תעשיה" על 2,290 מ"ר אינה יוצאת דופן, אולם השתת תעריף זה על 181,835 מ"ר מעלה שאלה נוקבת לגבי סבירותו, משום שהארנונה השנתית מגיעה לכדי 22,275,250 ש"ח בגין קרקע שמעמדה כבניין.

ולבסוף, אחרי שלמדנו, כי לצורך ארנונה דין קרקע של מחצבה כדין בניין, נותר לקבוע אם התעריף הוא סביר.

_____________

ע"א 1666/04 הנסון מוצרי מחצבה (ישראל) בע"מ נגד מועצה אזורית משגב.

בית המשפט העליון, הנשיא א' ברק, השופטת ע' ארבל, השופט ס' ג'ובראן.

ניתן ביום 3.9.2006