החרבה במקום הרחבה

ביום 06.10.06 פורסם ב- YNET טור מאת ח"כ שי חרמש בנוגע להעסקת תאילנדים בחקלאות. בכתבה זו מעלה הכותב נושא חשוב על סדר היום, והוא קובל בעיקר על שני דברים: האחד, כי האוצר אינו מאפשר להעסיק בישראל עוד 7,000 עובדים מתאילנד בענף החקלאות, והאחר, כי בנוסף ל- 10% "מס שכר" שעל המעסיק לשלם לאוצר נולד עתה היטל חדש של 8.33% לצורך מימון פרישה של העובד בטרם ישוב למולדתו.

לשמור על התאילנדים כאתרוג במקום לעודד את הייצוא החקלאי, מגבילה המדינה את היקף העובדים הזרים ומשיתה על החקלאים קנסות ומיסים רבים מספידים את החקלאות ומתיישביה. המושג "חקלאי" התחלף לא מכבר בכריש נדל"ן, והקרקע הפכה בעיניהם מאתגר ציוני לספקולציה. לצד כל זאת, יש מי שמשתעשע במחשבה על חזרה ל"עבודה עברית" - דמות החלוץ חובש כובע טמבל, רכון על קלשון בשדה תבואה, דמות שנותרה כתמונת מזכרת על הקיר כאות ומופת לדור המייסדים. אולם דור החקלאים החדש מחפש אתגרים חדשים. הוא מאמין שההתיישבות היא ערך לאומי - אבל כזה שצריך גם להתפרנס ממנו. את אלה מספקים לו בנדיבות רבה אלפי העובדים הזרים, שהרי כל אחד מהם מייצר בעצם פועלו בחממה ובשדה עוד שישה מקומות עבודה בתחום האריזה, המיון, השיווק, ההובלה והמימון, ולצידם מחקר, פיתוח וייצוא. חוק ההסדרים לשנת 2007 מקדיש פרק משמעותי לתיקונים בנושא העובדים הזרים בישראל, זאת על רקע המגמה לצמצם את היקף התופעה שהחדירה לשוק העבודה בישראל כוח עבודה זול מן המזרח, המתחרה במובטלים. בולטת ההחלטה שלא לקצץ במכסת העובדים הזרים לסקטור אחד ויחיד - החקלאות. 26 אלף תאילנדים יאיישו גם בשנה הבאה את חממות הפרחים והירקות, יגדדו את התמרים בבקעת הירדן ובערבה ויספקו ידיים עובדות לענפי המטע והחי בישראל. אם כן, מה מצא המחוקק (במקרה זה משרד האוצר) להפגין נדיבות שכזו? התשובה לכך היא, שהחקלאות אינה עוד סרח עודף נלעג של ציונות מיושנת ומתכלה, אלא ענף הייצוא המוביל בישראל. מיליארד דולרים של תוצרת חקלאית טרייה מציפים את שווקי העולם, ולצידם עוד מיליארד הטמונים בייצוא החקלאי העקיף: זרעים משובחים, מערכות השקיה וטפטוף, יריעות וציוד לחממות, לצד ידע מתקדם הניצב בקדמת הייצור החקלאי בעולם. וכדאי לשים לב: הייצוא החקלאי גדול מכלל הייצוא הביטחוני של מדינת ישראל, אשר זוכה להכרה והוקרה גדולה פי כמה. אולם "חקלאות הייצוא" בישראל לא תשרוד אף לא עונה אחת ללא שתי רבבות וחצי של אזרחי תאילנד - מסורים וחרוצים, חסונים בפני אקלים קיצוני, אשר אינם יראים ממלאכת כפיים ובעיקר, נאמנים למשפחותיהם במזרח, אליהן הם שבים בתום תקופת שירות קצובה בת פחות מחמש שנים. אין הם מקימים מושבות זרים ב"דאון טאון" של הערים הגדולות, והם אינם מהווים איום של השתלטות זרה על מדינת ישראל. גם במדינות מערב אירופה (שם החשש מהגירה גדול יותר) השכילו להכיר בחשיבותה של החקלאות המקומית ובתרומתה לכלכלה ולאיכות הסביבה, ואיפשרו מעבר של עובדי כפיים ממדינות מתפתחות אל המפותחות, תוך הבנה שאין תחליף לכוח עבודה שכזה בשרשרת ייצור המזון מן הקרקע אל החי. תוספת של כ-7,000 עובדים זרים, אותם אין המדינה מאפשרת לקלוט, הייתה מכפילה את הייצוא במיליארד דולר נוספים. שווקי אירופה משוועים לתוצרת כחול-לבן, ואנו בעיוורוננו בולמים זאת. ואם לא די בהגבלה האדמיניסטרטיבית על היקף העובדים הזרים, בא האוצר ומשית על החקלאי מיסים וקנסות המכבידים על התמודדות התוצרת הישראלית מול מתחריה מהעולם השלישי: 10% מס על שכר עובד זר ועוד היטל חדש, שנרקם דווקא לקראת חג האסיף, של 8.33% לצורך מימון פרישה של העובד בטרם ישוב למולדתו. אילו רק בייצוא ובדולרים עסקינן, ניחא; אלא שהחקלאות בישראל ממלאת גם אתגר ומשימה לאומית, שהרי האחיזה בקרקע היא המפתח והבסיס לביטחון ולהמשך קיומה של מדינה יהודית ברחבי הפריפריה. לולא השתכנו אלפים בודדים של חקלאים לאורך כביש הערבה בואכה אילת, במציאות אקלימית וגיאוגרפית קשה ותוך בידוד וניתוק מהמרכז, היה האזור נותר כארץ חרבה ו"אדמה ללא צל". מלחמת לבנון השנייה וזו המתמשכת כבר שש שנים בעוטף עזה מלמדות, כי מי שמעבד את הקרקע גם נאחז בה, ואין קטיושה או קסאם שירתיעו אותו. חוסנה של תל-אביב נבחן בכוח העמידה של תושבי קיבוץ ניר-עם, וביטחונם של תושבי חיפה תלוי ועומד בכוח האחיזה של אביבים, מטולה ומרגליות, הנושקים לגבול לבנון. אם לא נאפשר לאלה להתפרנס ולהתקיים בכבוד, ייפרץ הגבול לכל אורכו. בחג הסוכות הזה עלינו לחבק את העובדים הזרים, לכבד את תרומתם ומסירותם ולדאוג לשמרם, יחד עם החקלאות כולה, כאתרוג, כדי שמנגינת ההתיישבות לא תידום. הכותב הוא חבר-כנסת וראש מטה ההתיישבות ב"קדימה"