ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 23/10/2019
גרסת הדפסה

ברם 7164/06 - עליון, ארנונה

ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נגד מנהל הארנונה עיריית תל אביב-יפו


16/10/2006

בר"ם 7164/06

ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים

נגד

מנהל הארנונה – עיריית תל אביב-יפו

בבית המשפט העליון

בפני: כבוד השופטת מ' נאור

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו בעמ"נ 230/04 מיום 11.6.2006 שניתן על-ידי כב' השופטת שרה גדות

[16.10.2006]

החלטה

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (כב' השופטת שרה גדות).

העובדות

1. המבקשת הינה שותפות רשומה המנהלת עסק של משרד עורכי דין. המבקשת שוכרת משרדים לצורך ניהול עסקיה בקומת הכניסה ובקומת המרתף של בניין ברחוב רוטשילד בתל אביב. בשנת 1997 הגדילה המבקשת את שטח קומת המרתף ב- 54 מ"ר, כך ששטחה של קומה זו גדל לכדי 128 מ"ר (שטח ההגדלה יכונה "המרתף החדש"). תוספת הבניה זכתה לכל האישורים הנדרשים.

2. בשנת 2001 שלחה עיריית תל אביב למבקשת חיוב ארנונה שכותרתו "חיוב רפורמה ל- 2001". במסגרת החיוב סווגה קומת המרתף כולה לרבות המרתף החדש בתעריף עסקים. המבקשת השיגה על חיוב המרתף החדש בתעריף עסקים וטענה כי יש לסווגו בתעריף מחסן כיוון שהוא מהווה אגף מופרד מיתר חלקי העסק, ומשמש כשטח איחסון לתיקים וקלסרים. המשיב, מנהל הארנונה של עיריית תל אביב, דחה את השגתה של המבקשת בהסתמך על סעיף 3.4.2 לצו הארנונה המגדיר כי נכס הנמצא בקומת העסק או בקומה רצופה לו לא יוגדר כמחסן ולפיכך יחויב בתעריף עסקי רגיל, והקובע כי גם אם יסווג נכס כמחסן יחויבו 100 המ"ר הראשונים בו בתעריף עסקים. על דחיית השגתם הגישו המבקשים ערר לועדת הערר שליד עיריית תל אביב. טענתם בפני ועדת הערר היתה כי כיוון שבין "המרתף הישן" (המסווג ללא מחלוקת בתעריף עסקים) לבין המרתף החדש מפרידות שתי מדרגות ודלת, אין לראות במרתף החדש כנמצא בקומת העסק או רצוף לה. בעררם הציגו המבקשים, בצד טענותיהם לגופו של עניין, גם טענות בדבר אי חוקיותו של צו הארנונה.

3. ועדת הערר דחתה את עררה של המבקשת, וקבעה כי בהפרדה בין שני חלקי המרתף אין כדי להוציא את המרתף החדש מהגדרת הצו, ויש לראות בו כחלק רצוף לקומת העסק המצויה במרתף הישן. הוועדה נמנעה מלדון בטענות בדבר חוקיות הצו כיוון שסברה כי סוגיות אלו אינן בסמכותה. בנוסף פסקה הוועדה כי המבקשת תשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 2500 ש"ח. על הכרעתה של הוועדה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים. במקביל הגישה יחד עם עותרים נוספים עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד חוקיותו של צו הארנונה (בג"צ 7712/04 וינברג נ' עיריית תל אביב-יפו (ניתן ביום 13.7.2006)).

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

4. בערעורה לבית המשפט לעניינים מנהליים חזרה המבקשת על טענותיה בדבר סיווג הנכס, וכן הוסיפה טענות בדבר סבירותו של צו הארנונה באופן כללי, ובייחוד סבירותה של ההוראה הקובעת כי 100 המ"ר הראשונים של מחסן יחויבו בתעריף עסקים. לעניין תקיפת חוקיותו של צו הארנונה בכללותו קבע בית המשפט כי טענה זו לא נדונה בפני הועדה ולכן לא תידון גם בערעור. לפיכך הותיר לדיון שתי שאלות בלבד: האם סעיף 3.4.2 עומד בסתירה להלכות הקובעות כי יש לסווג נכס לצורך חיוב בארנונה על-פי השימוש הנעשה בו ולא על פי קריטריונים טכניים, ומהי תחולתו של צו הארנונה – האם מתחילת שנת המס לגביה ניתן, או מיום אישורו על ידי משרדי הממשלה המוסמכים. בית המשפט קבע כי אין לבטל את הצו, וכי על פי הגדרת הצו שטח המרתף החדש אינו נופל בגדר הסיווג לתעריף מחסן. בית המשפט הוסיף כי אפילו היה נקבע שהמרתף יסווג כמחסן, הרי שבהתאם להוראות הצו היה נכלל שטח זה במסגרת 100 המ"ר הראשונים וממילא היה חייב בתעריף עסקים מלא. בית המשפט הטיל על המבקשת תשלום הוצאות בסך 20000 ש"ח.

יצוין כי לאחר מתן פסק הדין בערעור הוכרעה העתירה שהגישה המבקשת כנגד הצו, ונקבע בה כי צו הארנונה מהווה "אישור מיוחד" ולא "תוספת ארנונה", ומכאן שהוא חל על כל שנת המס ולא רק מיום אישורו (בג"צ 7712/04 הנ"ל, סעיפים 9-14 לפסק הדין).

בקשת רשות הערעור

5. עיקר הבקשה שלפנינו הינו תוקפו וסבירותו של צו הארנונה. המבקשת מעלה בפני בית משפט זה שוב טענות בדבר אי התאמתו של צו הארנונה להלכות משפטיות קיימות, ואף טענות בדבר אי סבירותה של הגדרת מחסן בצו. לטענת המבקשת הדרישה כי מחסן לא יהיה בקומת העסק או בקומה רצופה לו אינה סבירה ושרירותית. לגופו של עניין שבה המבקשת ומערערת על קביעת הוועדה ובית המשפט לעניינים מנהליים וטוענת כי אין לומר כי המרתף החדש הינו רצוף לקומת העסקים במרתף הישן. לעניין ההוצאות שנפסקו לה הן בוועדת הערר והן בבית המשפט לעניינים מנהליים, טוענת המבקשת כי הן בגדר הוצאות עונשיות, כיוון שלמשיב כלל לא היו הוצאות בהליכים אלו.

דיון

6. לא מצאתי בבקשה זו כל טענה המקימה עילה למתן רשות ערעור. רוב טענות המבקשת כלל אין מקומן בערעור על ועדת הערר. סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע עילות ספציפיות בהן מוסמכת ועדת הערר לדון, וסעיף 3(ב) מבהיר במפורש כי הוועדה לא תדון בטענות אי חוקיות החורגות מעילות אלו (ראו בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 799 (1992)). טענותיה של המבקשת בדבר סבירותו של צו הארנונה או אי תאימותו להלכות שונות כלל לא היו בסמכות הוועדה, ומעיון בהכרעת הוועדה עולה כי חבריה היו מודעים היטב למגבלות הסמכות ונמנעו מלדון בסוגיות שאינן לגופו של עניין, ובדין עשו. לו רצתה המבקשת להעלות טענות משפטיות אלו בנוגע לחיובה היה עליה לפנות לערכאה המוסמכת. ואם טענות אלו אינן בסמכות הוועדה, ממילא אין מקומן בערעור על החלטת הוועדה.

7. אם כן בקשת רשות הערעור יכולה לסוב רק סביב השאלה האם יש להגדיר את שטח המרתף החדש כרצוף לקומת העסקים או כנפרד ממנה, אך למעשה גם שאלה זו מתייתרת לאור קביעת הצו כי 100 המ"ר הראשונים של שטח המחסן יחויבו בתעריף עסקים. כאמור לא זהו המקום לדון בשאלה האם הוראה זו כדין היא אם לאו, ומכאן שהמבקשת נותרת בלא כל טענה עניינית המצדיקה מתן רשות ערעור.

8. לעניין ההוצאות שנפסקו למבקשת בהליכים הקודמים, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בפסיקות אלו, ובוודאי לא באופן שיצדיק מתן רשות ערעור.

בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה לא יינתן צו להוצאות בהליך זה.

ניתנה היום, כ"ד תשרי, תשס"ז (16.10.2006).


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. שכחתי לשלוח מייל שלי    מאת: רונית    6/5/2007









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן