דנ"א 4488/06 - עליון, ארנונה

דנ"א 4488/06

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 10643/02 חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה, שניתן ביום 14.5.2006.

המשיבים הם בעלים של בניין בהרצליה פיתוח שבמרתפו מצויים 109 מקומות חניה מסומנים, המושכרים ברובם בשכירות חודשית לדיירי הבניין השונים. השאלה שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה שבפניי הייתה מהו הסיווג בו יש לסווג את שטחי החניה הנזכרים לצרכי ארנונה. העותרת טענה כי יש לסווג את שטחי החנייה באותו סיווג שחל על הבניין בו הם נמצאים (סיווג של מבנה תעשיה), שכן מדובר בשטחי שרות שאין להם קיום עצמאי והם מהווים חלק בלתי נפרד מהבניין עצמו. המשיבים טענו, לעומת זאת, כי יש לסווג את שטחי החניה בסיווג של חניון, שגורר עמו הנחה משמעותית בשיעור הארנונה. עוד טענו המשיבים נגד צמצום ההגדרה של "חניונים" בצו הארנונה של העותרת לשנת 1998 רק לחניונים הפתוחים לציבור הרחב. טענת המשיבים בהקשר זה הייתה כי הוספת התנאי לפיו על החניון להיות פתוח לציבור הרחב היא שינוי סיווג אסור, שכן הוא נעשה בלא שהשתנה בפועל השימוש בנכס, וזאת בניגוד להוראת ההקפאה המצויה בתקנה 4 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1998), תשנ"ח-1997 (להלן: תקנות ההסדרים).

בית משפט השלום בתל אביב קיבל את התובענה שהגישו המשיבים נגד העותרת וקבע כי העותרת נהגה שלא כדין כאשר הוסיפה לצו הארנונה לשנת 1998 את התנאי בדבר היותו של החניון פתוח לציבור הרחב, וכי יש לפרש את המילה "חניון" כמתייחסת למקום המשמש להעמדת מכוניות לחניה ותו לא. ערעור על פסק הדין הנזכר, שהגישה העותרת לבית המשפט המחוזי בתל אביב, התקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי חניון במהותו נועד לשמש לחניה זמנית ומתחלפת, בעוד ששטחי החניה שבמחלוקת משמשים באופן קבוע רק את דיירי הבניין שבבעלות המשיבים, ששכרו אותם יחד עם עסקיהם. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הוספת הדרישה בצו הארנונה לכך שהחניון יהיה פתוח לציבור הרחב הינה חוקית, הן משום ששינוי זה לא שינה את משמעות המושג "חניון", והן משום שבפועל גם קודם לכן חויבו שטחי חנייה על פי הסיווג של חניונים רק אם היו פתוחים לציבור הרחב.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בית המשפט העליון החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. פסק הדין העיקרי בערעור ניתן על ידי השופטת ע' ארבל. לאחר שדחתה את טענות הסף שהעלתה העותרת נגד תובענת המשיבים דנה השופטת ע' ארבל בפרשנות המונח "חניון" בתקנות ההסדרים ("חניון" - בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום) וביחס בין הגדרה זו להגדרת המונח "חניון" בצו הארנונה של העותרת לשנת 1998 ("חניון מקורה/שאינו מקורה הפתוח לציבור הרחב אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום"). השופטת ע' ארבל קבעה כי מבחינה לשונית המונח "חניון" יכול לשאת לא רק את פרשנות העותרת לפיה על המקום להיות פתוח לציבור הרחב, אלא גם את פרשנות המשיבים, לפיה אף מקום שבו מצויים מקומות חניה, שאינו פתוח לציבור הרחב, עשוי להיחשב ל"חניון" לצורך סיווג הארנונה. עוד קבעה השופטת ע' ארבל כי מבחינת פרשנותו התכליתית של המונח "חניון" הן חניון שפתוח לציבור הרחב והן חניון שאינו פתוח לציבור הרחב מקיימים את תכלית החקיקה המעניקה הנחה בארנונה לחניונים, שהיא לעודד יצירת מקומות חניה בערים נוכח מצוקת החניה הקיימת בהן. בנסיבות אלה הגיעה השופטת ע' ארבל למסקנה כי שטחי החנייה של המשיבים כלולים בהגדרת המונח "חניון" בתקנות ההסדרים, ומאחר ששתי הפרשנויות שהוצגו למונח "חניון" מקיימות את תכלית החקיקה יש לבחור בפרשנות המקלה עם הנישום. משקיבלה השופטת ע' ארבל את עמדת המשיבים באשר לפרשנות המונח "חניון" היא לא נדרשה לדון בטענת המשיבים כי צו הארנונה של העותרת לשנת 1998 (בו נוסף התנאי לפיו על החניון להיות פתוח לציבור הרחב) מנוגד להוראת ההקפאה של סיווג הארנונה הקבועה בסעיף 4 לתקנות ההסדרים. השופטת מ' נאור הצטרפה לתוצאה אליה הגיעה השופטת ע' ארבל, אולם מנימוקים שונים. השופטת מ' נאור לא נדרשה לדון בפרשנות המונח "חניון", שכן לשיטתה הוספת הדרישה לצו הארנונה כי החניון יהיה פתוח לציבור הרחב מנוגדת להוראת ההקפאה בסעיף 4 לתקנות ההסדרים. בהקשר זה ציינה השופטת מ' נאור כי שינוי המנוגד לדיני ההקפאה יכול להיעשות גם על ידי שינוי ההגדרה של סיווג מסוים. השופטת מ' נאור דחתה, אפוא, את טענת העותרת כי הוספת הדרישה האמורה לצו הארנונה הייתה בגדר הבהרה בלבד שלא שינתה את המצב בפועל וכי גם קודם לכן רק חניונים שהיו פתוחים לציבור הרחב זכו לסיווג של "חניון" לצרכי ארנונה. על ידי שינוי ההגדרה של המונח "חניון" ביקשה העותרת, כך לפי השופטת מ' נאור, לצמצם את הנכסים הבאים בגדרי "חניון" מבלי שחל כל שינוי בשימוש בהם. בהקשר זה הפנתה השופטת מ' נאור לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"ש 2606/99 בית תאטראות חניונים בע"מ נ' עיריית הרצליה (להלן: עניין בית תאטראות), בו נדונה שאלת החיוב בארנונה של חניון בהתאם לצו הארנונה של העותרת לשנת 1997 (היינו, בשנה שקדמה לצו הארנונה שנדון במקרה שלפנינו). בצו הארנונה לשנת 1997 לא הופיעה הדרישה כי החניון יהיה פתוח לציבור הרחב (דרישה שנוספה, כאמור, רק בצו הארנונה לשנת 1998) ובית המשפט המחוזי קבע כי יש לסווג מגרש חניה הדומה במאפייניו למגרש החניה של המשיבים, ושלא היה פתוח לציבור הרחב, כ"חניון" לצורך החיוב בארנונה. מפסק הדין בעניין בית תאטראות הסיקה השופטת מ' נאור כי הוספת הדרישה לפיה על החניון להיות פתוח לציבור הרחב אכן שינתה את המצב בפועל, שכן המצב המשפטי הקודם כפי שעולה מפסק הדין, היה שגם מגרש חניה שאינו פתוח לציבור הרחב סווג כ"חניון" לצרכי ארנונה. עוד הוסיפה השופטת מ' נאור, כי יתכן שאף אם לא היו נכסים שסווגו בפועל כ"חניון" לפני שינוי צו הארנונה ושהשינוי השפיע עליהם בפועל, עדיין היה מדובר בשינוי המנוגד לדיני ההקפאה. המשנה לנשיא (בדימ') מ' חשין הצטרף לתוצאה אליה הגיעו השופטות ע' ארבל ומ' נאור. אמנם, המשנה לנשיא לא קיבל את פרשנותה של השופטת ע' ארבל למונח חניון והביע את הדעה כי מקומות החניה, שעל סיווגם לצרכי ארנונה נסבה המחלוקת בין בעלי הדין, אינם מהווים כלל חניון, שכן המונח חניון מתייחס למקום חניה הפתוח לציבור הרחב. אולם, המשנה לנשיא ציין כי נוכח פסק הדין בעניין בית תאטראות, עליו לא הוגש כלל ערעור על ידי העותרת, יש להשוות את הדין בענייננו לדין שנפסק באותו עניין (היינו, יש לסווג גם את מגרש החניה של המשיבים כ"חניון" לצרכי ארנונה על אף שאינו פתוח לציבור הרחב). יוער, כי נוכח ההנמקות השונות שהביאו שלושת שופטי המותב בבית המשפט העליון לקבלת ערעורם של המשיבים לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה כלשהי בשאלת סיווגם לצרכי ארנונה של מקומות חניה בחניונים פרטיים.

העותרת טוענת כי ההסתמכות של המשנה לנשיא מ' חשין ושל השופטת מ' נאור על פסק הדין בעניין בית תאטראות מלמדת כי בפסק הדין נשוא העתירה דנן נקבעה הלכה חדשה, לפיה בית המשפט העליון מחויב להלכות שנפסקו בבית המשפט המחוזי. זאת, בניגוד לסעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, בו נקבע כי בעוד שההלכות שנפסקו בבית המשפט העליון מחייבות כל בית משפט זולת בית המשפט העליון, הרי להלכות שנפסקו בבית המשפט המחוזי יש ערך מנחה בלבד (וגם זאת, רק ביחס לערכאות השיפוטיות הנמוכות יותר). העותרת מציינת עוד, כי הערעור בעניין בית תאטראות נדון על ידי בית המשפט המחוזי לפני חקיקתו של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, ועל-פי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, כנוסחו באותה עת, החלטותיו של בית המשפט המחוזי בערעורים על החלטות ועדות הערר לארנונה היו סופיות ולא ניתנות לערעור.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בניגוד לטענת העותרת ההתייחסות לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין בית תאטראות בפסק הדין נשוא העתירה שבפניי לא נבעה מתוך תפיסה שמדובר בהלכה מחייבת שבית המשפט העליון כפוף לה. ההסתמכות על פסק הדין האמור הייתה בהקשר של דחיית טענת העותרת כי הוספת התנאי בדבר היותו של החניון פתוח לציבור לצו הארנונה נועדה אך להבהיר את המצב המשפטי הקיים ולא לשנותו (שינוי שנעשה בניגוד להוראת ההקפאה בסעיף 4 לתקנות ההסדרים). פסק הדין האמור בעניין בית תאטראות מדגים את המצב המשפטי שהיה קיים לפני כניסתו לתוקף של צו הארנונה של העותרת לשנת 1998, שעומד במוקד המחלוקת במקרה דנן. המשנה לנשיא מ' חשין ציין אמנם כי יש להשוות את הדין בענייננו לדין שנפסק בעניין בית תאטראות, אולם גם קביעה זו הייתה מבוססת על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, ואין לראות בה משום הכרה בכך שבית המשפט המחוזי יכול לקבוע הלכה המחייבת באופן זה או אחר את בית המשפט העליון. משלא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה כלשהי, ברי כי לא מתקיימים התנאים למתן דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית.

ניתנה היום, ט"ז בתשרי התשס"ז (8.10.2006).