בתקופת ה"אנרכיה", המשבר האימפריאלי, הוטלו מסים רבים על התושבים. המיסוי הקיים הוכבד ושאר תשלומים, ב"דמים" (כסף) וב"עין" (שווה כסף), שהיו עד אז בחזקת חריגים, נקודתיים ואד-הוק, הפכו לעניין שבשגרה. ספרות חז"ל שיקפה איפוא את שלל המסים, המכסים ושאר דרישות ממלכתיות ומוניציפליות, תחת הכותרת של "סובלים, אך מה לעשות".

גודש - מקור תלמודי בן מחצית המאה השלישית לספ' מעיד על גודש המסים ותכיפותם כגון "פסים" – מס קרקע, "זימיות" – תוספת בכלל של מסים, "ארנוניות וגולגליות".

אכסניא - הנוכחות הצבאית הרווחת באימפריה הרומית יצרה מחויבות כספית ושוות-כסף לאירוח החיילים, מפקדיהם וכבודתם. מס זה נקרא במקורות חז"ל בשם "אכסניא", והוא מן היוונית ("קסניה"). האכסניה כללה אף אירוח פקידים בכירים רומיים במסעותיהם. תעוקת מס האכסניה הביאה חכמים לדון ביניהם, האם מותר לשחד את הפקיד האחראי על חלוקת נטל האכסניה. כלומר, לא פעל פה בכלל הפן המוסרי, כל עוד שהמצב קשה והמלכות נוגשת באכזריות, אין לצפות, כך לטענת חז"ל, לגילויי מוסר של ימים כתיקונם.

אנגריה - ההוצאות הרומיות היו מרובות, בעיקר לתשלום לחיילים, ועל כן הוטלו עבודות כפיה על המקומיים, ומשסרבו הופעל כנגדם כוח פיזי ונענשו. עבודות הכפיה נקראו במקורות חז"ל בשם "אנגריה" (מן היוונית – "אגאריאה"). זו החלה כחובה לספק בהמות לשירותי הדואר הציבורי, אך עם הזמן נתרחבה המחוייבות לכל מיני עבודות שבכפיה ומיני החרמות של בהמות וכלי עבודה, וכך נזכר למשל חמור ש"נעשית אנגריא". בכלל האנגריה נאלצו תושבים להוביל משאות ומיטענים לצורכי המינהל הרומי והצבא הרומי. בעלי הקרקעות שבסמוך לנכסיהם או אף בתוכם עברה "דרך המלך" העורקית בארץ, או אף "דרך הים", סבלו מאוד מן האנגריות. הללו חויבו להעמיד לרשות השלטונות בהמות משא ואף סוסים כדי לשרת את בעלי המשימות הרומיות.

תעוקת האנגריה מופיעה במקורות חז"ל, ולעיתים בנסיבות מביכות ומשפילות כגון בויקרא רבה (יב, א), שם מסופר על סוחרי יין שפרקו את התוצרת בבית הקברות מכיוון ששמעו כי בעיר מוטלת אנגריה. היין, יודגש, הוחרם במיוחד לטובת הגייסות. לעיתים לא נקראת האנגריה בשמה, אלא בביטוי "עבודת המלך", ורבי זעירא "נתפס לעבודת המלך להוליך הדס להיכל" (תלמוד ירושלמי ברכות פ"א ב ע"ד). ספרות חז"ל מעלה לא פעם עדויות על בעיות שנוצרו כתוצאה מלקיחת פועלים לעבודות אנגריה, בעוד שהללו נשכרו, או אמורים היו להישכר על ידי נותני עבודה למיניהם. בעיות אלה היו ממין משפטי, כלכלי, תעסוקתי, חברתי ובוודאי שנפשי.

בתוספתא (בבא בתרא י' ה) נאמר בעניין זה: "האחים, שנעשה אחד מהם גבאי או אפימליטיס (=מפקח). אם מחמת נכסים נפל, נפל לאמצע, ואם מחמת עצמו נפל, נפל לעצמו". בכלל הליטורגיה מעיד רבי יוחנן על "מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם: פלן עתיר נעבדיניה ארכונטיס (פלוני עשיר, נעשה אותו ראש עיר). פלן עתיר נעבדיניה בוליוטיס (פלוני עשיר, נעשה אותו חבר מועצת העיר)" (בראשית רבה, עו). לכאורה מדובר כאן בשידרוג אישי ופוליטי, שהרי מי אינו מעוניין להתמנות לתפקידים בכירים אלה. אלא שמאחורי כותרת הבכירות הפונקציונלית הסתתרה עוד כוונה מרושעת של השלטונות להיטפל לממונו של פלוני ולנכסיו של אלמוני.

מכס - המכסים מאז ומעולם הקשו על הסוחרים, ובעקיפין התגלגלו על גב הציבור. היחס למוכסים אף פעם לא היה מחמיא, ובמאה השלישית, בשל המשבר, הופכת הביקורת כלפיהם לתכופה וקשה. חכמים מתאוננים על "המוכסים שאין להם קצבה" כלומר תעריף קבוע, ומתארים בהנאה מרובה את עינויי המוכסים בעולם הבא.

ברור היה שאין לצפות לגביית מסים מרוככת ועדינה. ביטוי שגור בספרות התלמודית של התקופה הנידונה היה "בלשת" או "בולשת", ומשמעה – מסגרת צבאית או משטרתית, שהייתה פוקדת את היישובים ודורשת את המסים ושאר החיובים. פעמים רבות מופיע הביטוי "ירד לטימיון" (מן היוונית – נפל לאוצר) כדי לבטא את החרמת הנכסים בידי השלטונות.

אף הביטוי "נמסרין למלכות" גילם משמעות דומה. עדות להחרמות נקשרת, בעקיפין כמובן, אף לבית הנשיאות. מסופר על נכדו של רבי, רבי יהודה נשיאה, שהביאה לו אשה אחת קערה ובה סכין. נטל הנשיא את הסכין והשיב לה את הקערה. הזדמן לשם פקיד מלכות אחד חמד את הקערה והחרימה. מהלך כזה, אם כי בעקיפין, פגע לא מעט במעמדו וביוקרתו האישית של בית הנשיאות.

התלונות על עומס המסים ועל גבייתם המתאכזרת התגברו במאה השלישית. המקורות מצביעים על התנגדות למיסים הלכה למעשה. והדברים הגיעו לידי כך שאנשים יסתירו רכוש על-ידי בניית תאי סתר בדירה וכן בתעלות ובמערות. סוחרים נהגו להסתיר את סחורותיהם מחשש שיפלו בידי הגובים. מצב זה הביא לידי כך שלעיתים היה צורך להזעיק את הצבא כדי שיאכוף את החוק והנוהל, כאותו ליגיונר שבא כדי "לגבות את דימוסיא באותה מדינה".

המצב הקשה עודד תופעות שוליות, אנטי-מוסריות, של הלשנות, כגון המקרה שבו הגיע הפקיד לגבות את המס ואחד הנישומים המשתמטים נקרא "בר חובץ". אמרו חבריו בנוכחות הפקיד: "מה נאכל היום?", וענה אחד מהם: "חובצין", כלומר גבינה. קלט הפקיד את הרמז והורה להביא את המשתמט. גידול הצורך במסים מחד והמלחמה בהשתמטות מאידך, גרמו לכך שהשלטונות הטילו את האחריות לתשלום על כל הציבור, כמו ה"בולי", המועצה העירונית של הפוליס.

ביטוי מחאתי לתופעה זו מביא רבי יוחנן הטבריאני באומרו כי "פלוני עשיר – נעשה אותו ארכונטס (גורם בכיר בהנהגת העיר). פלוני עשיר – נעשה אותו בולבטס (חבר במועצת הבולי העירונית)" (בראשית רבה עו, ו). במקרים אחרים הטילו את האחריות על העשירים, והללו תרו אחר דרכים להתחמק מאחריות מעיקה שכזו. רבי יוחנן הטבריאני אף ממליץ : "הזכירוך לבולי, יהא הירדן בעל גבולך" (ירוש' סנהד' פ"ח כו ע"ב). כלומר ברח לירדן. נודעו גם תופעות מדאיגות של בעלי זרוע העושקים את מעוטי היכולת, ומאידך תופעות של עבריינות – גניבה וגזל – כדי להתקיים.