ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 28/5/2017
גרסת הדפסה

על מסים בארץ ישראל במאה השלישית לספירה

שלושה קטעים מתוך: ארץ ישראל בתקופת המשבר האימפריאלי*


6/11/2006

המשבר האימפריאלי בארץ ישראל

המאה השלישית לספ' בארץ ישראל (פרובינקיה פלאייסטינה) עמדה בסימן משבר כלכלי, פוליטי, חברתי ותרבותי, כחלק בלתי נפרד מהמשבר האימפריאלי שפקד את האימפריה הרומית בין השנים 235 לספ' ל-284 לספ'. תקופה זו התאפיינה מחד בירידת הסמכות הנשיאותית, מלאחר פטירת רבי יהודה הנשיא, ומאידך בעליית כוחם של חכמים כגון רבי יוחנן בר נפחא. ממדי המשבר בפרובינקיה נתונים בוויכוח בין חוקרים, ויש מהם שאף מציינים את התקופה דווקא כימי השתקמות ואף פריחה. בתקופה זו מונחת התשתית לעריכתו של התלמוד הירושלמי (למעשה הטבריאני).

מסים ועבודות כפיה

בתקופת ה"אנרכיה", המשבר האימפריאלי, הוטלו מסים רבים על התושבים. המיסוי הקיים הוכבד ושאר תשלומים, ב"דמים" (כסף) וב"עין" (שווה כסף), שהיו עד אז בחזקת חריגים, נקודתיים ואד-הוק, הפכו לעניין שבשגרה. ספרות חז"ל שיקפה איפוא את שלל המסים, המכסים ושאר דרישות ממלכתיות ומוניציפליות, תחת הכותרת של "סובלים, אך מה לעשות".

גודש - מקור תלמודי בן מחצית המאה השלישית לספ' מעיד על גודש המסים ותכיפותם כגון "פסים" – מס קרקע, "זימיות" – תוספת בכלל של מסים, "ארנוניות וגולגליות".

ארנונה - אחד המסים-התשלומים המעיקים היה "ארנונה" ((annona – מס קצוב שהוטל על בעלי הקרקע מתבואתם ומפירותיהם, בדרך כלל לצרכי הצבא, ומשום כך כונתה ארנונה זו בשם annona militaris. מס זה נגבה בשרירותיות ובדרך-כלל על ידי גורמים צבאיים, ובשל ריבוי המלחמות והצרכים הצבאיים, העיקה הארנונה על האוכלוסייה באופן חמור. כמו כן העובדה שהארנונה הייתה חלק מתקציב האימפריה בתקופה זו מעידה על גבייתה המכאיבה. באחד המדרשים מופיעה התיבה "שוקל ארנוניות" המיוחסת לבעל-הבית, לחקלאי, ללמדנו על כובד המס. בשל התוצאות הקשות של תשלום הארנונה התקין רבי ינאי תקנה חדשנית, כמעט מהפכנית, כשהוא פנה לאיכרים וממליץ להם לזרוע בשנת השמיטה, והנשיא, רבן גמליאל ברבי ביטל את האיסור לחרוש בשנה השביעית. כמו כן התירו ללקט ירקות בשלהי שנת השמיטה ואף לשחרר מחובת השביעית כמה ערים כמו בית שאן.

טירוניה - מס ה"טירוניה" (מן הלטינית "aurum tironicum" שפירושו זהב הטירונים) הוטל על בעלי נכסים קרקעיים. הללו נאלצו לספק חיילים-טירונים לצבא, אלא שניתן היה לפדות חובה זו בתשלום (כופר), והוא ה"טירוניה". כופר זה הפך לעוד צורה של מס קרקע. במדרש בראשית רבה מדובר על "מלכות הרשעה", כינוי לרומא המתאכזרת, "שהיא מכתבת טירוניה מכל אומות העולם" (מב, ד).

אכסניא - הנוכחות הצבאית הרווחת באימפריה הרומית יצרה מחויבות כספית ושוות-כסף לאירוח החיילים, מפקדיהם וכבודתם. מס זה נקרא במקורות חז"ל בשם "אכסניא", והוא מן היוונית ("קסניה"). האכסניה כללה אף אירוח פקידים בכירים רומיים במסעותיהם. תעוקת מס האכסניה הביאה חכמים לדון ביניהם, האם מותר לשחד את הפקיד האחראי על חלוקת נטל האכסניה. כלומר, לא פעל פה בכלל הפן המוסרי, כל עוד שהמצב קשה והמלכות נוגשת באכזריות, אין לצפות, כך לטענת חז"ל, לגילויי מוסר של ימים כתיקונם.

אנגריה - ההוצאות הרומיות היו מרובות, בעיקר לתשלום לחיילים, ועל כן הוטלו עבודות כפיה על המקומיים, ומשסרבו הופעל כנגדם כוח פיזי ונענשו. עבודות הכפיה נקראו במקורות חז"ל בשם "אנגריה" (מן היוונית – "אגאריאה"). זו החלה כחובה לספק בהמות לשירותי הדואר הציבורי, אך עם הזמן נתרחבה המחוייבות לכל מיני עבודות שבכפיה ומיני החרמות של בהמות וכלי עבודה, וכך נזכר למשל חמור ש"נעשית אנגריא". בכלל האנגריה נאלצו תושבים להוביל משאות ומיטענים לצורכי המינהל הרומי והצבא הרומי. בעלי הקרקעות שבסמוך לנכסיהם או אף בתוכם עברה "דרך המלך" העורקית בארץ, או אף "דרך הים", סבלו מאוד מן האנגריות. הללו חויבו להעמיד לרשות השלטונות בהמות משא ואף סוסים כדי לשרת את בעלי המשימות הרומיות.

תעוקת האנגריה מופיעה במקורות חז"ל, ולעיתים בנסיבות מביכות ומשפילות כגון בויקרא רבה (יב, א), שם מסופר על סוחרי יין שפרקו את התוצרת בבית הקברות מכיוון ששמעו כי בעיר מוטלת אנגריה. היין, יודגש, הוחרם במיוחד לטובת הגייסות. לעיתים לא נקראת האנגריה בשמה, אלא בביטוי "עבודת המלך", ורבי זעירא "נתפס לעבודת המלך להוליך הדס להיכל" (תלמוד ירושלמי ברכות פ"א ב ע"ד). ספרות חז"ל מעלה לא פעם עדויות על בעיות שנוצרו כתוצאה מלקיחת פועלים לעבודות אנגריה, בעוד שהללו נשכרו, או אמורים היו להישכר על ידי נותני עבודה למיניהם. בעיות אלה היו ממין משפטי, כלכלי, תעסוקתי, חברתי ובוודאי שנפשי.

ליטורגיה - סוג אחר של מס כפייתי נקרא "ליטורגיה", והוא מן היוונית ("לייטורגיה"). הליטורגיה הייתה חובת השירות האישי למען המחויבות המוניציפלית מזה והממלכתית מזה. המישור המוניציפלי כלל אספקת מזון לעיר ובשער נמוך וסיוע כלכלי למוסדות העיר, והליטורגיה הממלכתית כללה את ארגון שירותי הכפיה לשלטון כמו ארגון האנגריה, גביית מסים ומכסים והסדרת הארנוניות. הלייטורגיה היוונית נקראה בלטינית בשם "munus" , ובלשון חז"ל, כמין משחק אותיות ואולי אף קוד ציני, נקראה זו בשם "אומנות". המשנה שונה כדלקמן: "האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות, נפל לאמצע (הפסיד מחצית). חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו" (בבא בתרא ט' ד), והתלמוד מבקש להבהיר ולדייק: "תנא – לאומנות המלך".

בתוספתא (בבא בתרא י' ה) נאמר בעניין זה: "האחים, שנעשה אחד מהם גבאי או אפימליטיס (=מפקח). אם מחמת נכסים נפל, נפל לאמצע, ואם מחמת עצמו נפל, נפל לעצמו". בכלל הליטורגיה מעיד רבי יוחנן על "מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם: פלן עתיר נעבדיניה ארכונטיס (פלוני עשיר, נעשה אותו ראש עיר). פלן עתיר נעבדיניה בוליוטיס (פלוני עשיר, נעשה אותו חבר מועצת העיר)" (בראשית רבה, עו). לכאורה מדובר כאן בשידרוג אישי ופוליטי, שהרי מי אינו מעוניין להתמנות לתפקידים בכירים אלה. אלא שמאחורי כותרת הבכירות הפונקציונלית הסתתרה עוד כוונה מרושעת של השלטונות להיטפל לממונו של פלוני ולנכסיו של אלמוני.

מס הכלילא - מס נוסף שנפל על האוכלוסייה, ובשל תכיפות חילופי השלטון הקיסרי, הוא הפך למעיק ביותר, והכוונה למס הכלילא, הכתר (aurum coronarium), שהיה עוד כינוי למסחטת הכספים הרומית.

מכס - המכסים מאז ומעולם הקשו על הסוחרים, ובעקיפין התגלגלו על גב הציבור. היחס למוכסים אף פעם לא היה מחמיא, ובמאה השלישית, בשל המשבר, הופכת הביקורת כלפיהם לתכופה וקשה. חכמים מתאוננים על "המוכסים שאין להם קצבה" כלומר תעריף קבוע, ומתארים בהנאה מרובה את עינויי המוכסים בעולם הבא.

גביה והחרמה

ברור היה שאין לצפות לגביית מסים מרוככת ועדינה. ביטוי שגור בספרות התלמודית של התקופה הנידונה היה "בלשת" או "בולשת", ומשמעה – מסגרת צבאית או משטרתית, שהייתה פוקדת את היישובים ודורשת את המסים ושאר החיובים. פעמים רבות מופיע הביטוי "ירד לטימיון" (מן היוונית – נפל לאוצר) כדי לבטא את החרמת הנכסים בידי השלטונות.

אף הביטוי "נמסרין למלכות" גילם משמעות דומה. עדות להחרמות נקשרת, בעקיפין כמובן, אף לבית הנשיאות. מסופר על נכדו של רבי, רבי יהודה נשיאה, שהביאה לו אשה אחת קערה ובה סכין. נטל הנשיא את הסכין והשיב לה את הקערה. הזדמן לשם פקיד מלכות אחד חמד את הקערה והחרימה. מהלך כזה, אם כי בעקיפין, פגע לא מעט במעמדו וביוקרתו האישית של בית הנשיאות.

התלונות על עומס המסים ועל גבייתם המתאכזרת התגברו במאה השלישית. המקורות מצביעים על התנגדות למיסים הלכה למעשה. והדברים הגיעו לידי כך שאנשים יסתירו רכוש על-ידי בניית תאי סתר בדירה וכן בתעלות ובמערות. סוחרים נהגו להסתיר את סחורותיהם מחשש שיפלו בידי הגובים. מצב זה הביא לידי כך שלעיתים היה צורך להזעיק את הצבא כדי שיאכוף את החוק והנוהל, כאותו ליגיונר שבא כדי "לגבות את דימוסיא באותה מדינה".

המצב הקשה עודד תופעות שוליות, אנטי-מוסריות, של הלשנות, כגון המקרה שבו הגיע הפקיד לגבות את המס ואחד הנישומים המשתמטים נקרא "בר חובץ". אמרו חבריו בנוכחות הפקיד: "מה נאכל היום?", וענה אחד מהם: "חובצין", כלומר גבינה. קלט הפקיד את הרמז והורה להביא את המשתמט. גידול הצורך במסים מחד והמלחמה בהשתמטות מאידך, גרמו לכך שהשלטונות הטילו את האחריות לתשלום על כל הציבור, כמו ה"בולי", המועצה העירונית של הפוליס.

ביטוי מחאתי לתופעה זו מביא רבי יוחנן הטבריאני באומרו כי "פלוני עשיר – נעשה אותו ארכונטס (גורם בכיר בהנהגת העיר). פלוני עשיר – נעשה אותו בולבטס (חבר במועצת הבולי העירונית)" (בראשית רבה עו, ו). במקרים אחרים הטילו את האחריות על העשירים, והללו תרו אחר דרכים להתחמק מאחריות מעיקה שכזו. רבי יוחנן הטבריאני אף ממליץ : "הזכירוך לבולי, יהא הירדן בעל גבולך" (ירוש' סנהד' פ"ח כו ע"ב). כלומר ברח לירדן. נודעו גם תופעות מדאיגות של בעלי זרוע העושקים את מעוטי היכולת, ומאידך תופעות של עבריינות – גניבה וגזל – כדי להתקיים.

________

* מתוך ויקיפדיה

הטקסט מוגש בכפוף ל־GNU Free Documentation License.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן