הנתבעים 2-4 הינם בעלי מניותיה של הנתבעת 1. לטענת התובעת, עשו הנתבים 2-4 שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 לצורך הונאת התובעת, ועל כן יש לחייבם בתשלום החוב באופן אישי. לחילופין טוענת התובעת, כי הנתבעים 2-4 ניהלו את עסקי נתבעת 1 שלא לטובת הנתבעת 1 ומתוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

בכתבי הגנה שהוגשו על ידי הנתבעים 1-3 ועל ידי הנתבע 4 הועלו מספר טענות סף. בשלב זה הוריתי על הגשת סיכומי טענות הצדדים לעניין טענות השיהוי וההתיישנות שנטענו על ידי הנתבעים. עתה יש להכריע בטענות אלו.

התביעה הוגשה בגין חוב לשנים 1997-1998, ועל כך גם הצהיר בפני ב"כ התובעת בדיון שהתקיים ביום 31.5.06. לפיכך, טוענים הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה. לחילופין, טוענים הנתבעים, לוקה התביעה בשיהוי. הנתבעים טוענים, כי התובעת ישבה בחוסר מעש במשך שנים רבות, ולא דרשה את תשלום החוב הנטען.

בכתב סיכום טענותיו מסכים ב"כ התובעת לכך, כי מועד החיוב בארנונה בכל שנת מס הוא היום הראשון של השנה. אמנם התובעת טוענת, כי במקרה זה לא חל החיוב בגין שנת 1997 ביום 1.1.97, משום שטרם הוצאה שומת ארנונה באותו מועד, אך דין טענה זו להידחות. התובעת לא הביאה ראיה כלשהי לטענה זו. בסעיף 277 לפקודת העיריות נאמר: "המועצה תפרסם בתחום העירייה, לא יאוחר מיום 15 בדצמבר שלפני כל שנת כספים הודעה בדבר שיעורי הארנונה שהחליטה עליהם ומועדי תשלומה". לא נאמר על ידי התובעת, כי הודעה שכזו לא פורסמה. לא הובאה על ידי העיריה כל ראיה לכך, שבשנת 1997 נקבע מועד מאוחר לתשלום הארנונה בגין אותה שנה. ממילא, ככל שהדברים נוגעים לחוב בגין שנת 1997, נראה כי מועד החיוב היה 1.1.97. לפיכך התחיל מרוץ ההתיישנות ביום 1.1.97. חוב זה התיישן כבר ביום 1.1.2004. התביעה הוגשה רק ביום 15.11.04. על כן, דין התביעה בגין החוב משנת 1997 להידחות על הסף מחמת התיישנות. ממילא פטור אני מלדון בטענת השיהוי, ככל שהיא נוגעת לחוב בגין שנת 1997.

באשר לשנת 1998, האם יש בהשתהות התובעת בהגשת התביעה כדי להביא לדחיית התביעה על הסף גם בנוגע לשנת 1998.

בע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פד"י נז(5)433, 446-447, נאמר:

"השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע.

איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית המשפט, גם אם הדבר יארך זמן (השווה ע"א 8301/98 אנואר נ' שאפ, פד"י נו(3)345). טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה.

התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר לטענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם".

בע"א 2140/01, נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ בע"מ, פד"י נו(6)481, 485 נאמר:

"תביעתו של המערער היא לסעד הצהרתי. סעד ההצהרה, מקורו בדיני היושר. מאז קבלת חוק ההתיישנות, מתיישנת תביעה שביושר כדרך שמתיישנת תביעה שבדין, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי קצרה מתקופת ההתיישנות. בית המשפט יכול וישלול סעד הצהרתי מבעל דין בטענת שיהוי, וזאת בהתקיים התנאים הבאים: כאשר נסיבות המקרה מצביעות על כך שהשיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה; כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה; וכאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה".

ראשית, אין מדובר במקרה דנן בתביעת זכות שמקורה בדיני היושר אלא בתביעה על פי דין. לא ניתן לדחות תביעה שכזו מחמת שיהוי. די בכך כדי להביא לדחיית טענת השיהוי. זאת ועוד, גם אם ניתן לקבל במקרים שכאלו טענת שיהוי, הרי שיש להוכיח את התנאים שנקבעו בפסיקה על מנת שהטענה תתקבל. על הטוען לשיהוי להוכיח קיומם של תנאים אלו. לא מצאתי, כי במקרה דנן הוכיחו הנתבעים את קיומם של התנאים. אין בעצם האיחור שבהגשת התובענה כדי ללמד על ויתור של התובעת על זכות התביעה העומדת לה בכל הנוגע לחוב שבגין שנת 1998. הנתבעים לא הביאו בפני כל ראיה לקיומו של ויתור שכזה. הנתבעים גם לא הביאו כל ראיה לכך שמצבם השתנה לרעה עקב השיהוי שבהגשת התובענה.

לפיכך דין טענת השיהוי בנוגע לחוב הנתבע בגין שנת 1998 להידחות בשלב זה.

משנדחתה התביעה, ככל שהיא נוגעת לחוב בגין שנת 1997, אני מורה לתובעת להגיש בתוך 14 יום ממועד קבלת ההחלטה כתב תביעה מתוקן בנוגע לחוב שבגין שנת 1998, שאם לא כן, ובהעדר יכולת להבחין בין חלקי החוב השונים, תדחה התביעה כולה.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעים בסך כולל של 14,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סכום זה ישולם לאחר מתן פסק דין סופי בתביעה לגופה.

נקבע לת"פ בעוד 20 יום מהיום.

ניתנה היום כ"א בחשון, תשס"ז (12 בנובמבר 2006) במעמד הנ"ל.

נחום שטרנליכט, שופט