במשך שנים רבות מחזיקה המערערת בתחום המשיבה נכס המשמש בחלקו כסניף דואר בשטח של 152 מ"ר ובחלקו האחר כמרכז דוורים ומיון דואר בשטח 548 מ"ר. במהלך השנים התעוררה בין הצדדים מחלוקת לגבי סיווג סניף הדואר. המשיב פיצל את השימושים בסניף הדואר וחייב את המערערת בגין חלק משטח סניף הדואר בסיווג "בנקים" (עד לשנת 1996 שטח של 85 מ"ר מתוך 152 מ"ר ומשנת 1996 שטח של 121 מ"ר). בשנת 2004, עם תיקון חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד – 2004, פנתה המערערת והגישה השגה למשיב ובה טענה כי יש לסווג את סניף הדואר בסיווג "משרדים שירותים ומסחר". ההשגה נדחתה והמשיב שלח דרישת תשלום מתוקנת לשנים 1997-2004 (השומה המתוקנת הראשונה) ובה חויב כל שטח הסניף, 152 מ"ר, בסיווג "בנקים". כמו כן, בוצעו תיקונים נוספים בשומת המערערת על בסיס תשריט מדידה שבוצע על ידי המשיב.

מאוחר יותר קיבלה המערערת שומה מתוקנת נוספת (השומה המתוקנת השנייה) בגין שנות הכספים 1997-2004 ובה בוטלה ההנחה בשיעור 45% שניתנה לרשות הדואר לגבי כל שטח הנכס (כל שטח הסניף וגם מרכז מיון הדואר), מאחר שלטענת העירייה בנק הדואר, אשר הינו מחזיק בנכס, היה בתקופה הרלוונטית תאגיד משפטי עצמאי שהוקם מכוח חוק בנק הדואר ומעמדו לא הושווה לעניין הנחות בארנונה לזה של המדינה.

המערערת הגישה כנגד השומות השגות ועתירות מנהליות. במסגרת דיון בעת"מ 2222/04 ועת"מ 2264/04, שהתנהלו בפני בימ"ש לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופטת וינוגרדוב), הוסכם על מחיקת העתירות והעלאת כל הטענות נשוא העתירות בפני ועדת הערר. ועדת הערר נתנה החלטתה ביום 4.12.05 ובמסגרת ערעור זה טוענת המערערת כנגד חלק מקביעותיה של ועדת הערר.

ועדת הערר קבעה בהחלטתה מיום 4.12.05 כי לא היה איחור במתן תשובתו של המשיב להשגתה של המערערת וזאת משום שסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976, קובע כי מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך 60 ימים מיום קבלת ההשגה והכוונה היא מיום קבלת ההשגה לידיו ולא לידי הרשות המקומית. לכן, מאחר שמנהל הארנונה קיבל את ההשגה לידיו רק ביום 11.3.04 (למרות שהעירייה קיבלה את ההשגה ביום 4.3.04), הוא עמד בלוח הזמנים למתן התשובה.

עוד נקבע כי הפתרון הצודק וההגיוני לאור הנסיבות הינו לקבל את החלוקה שביצע המשיב בין פעילויות המערערת ולכן לסווג 152 מ"ר מנכסה של המערערת כבנק דואר ו- 548 מ"ר כסניף דואר, זאת לאור העובדה כי המערערת מכילה בין שירותיה ערבוב פעילויות של דואר ושל בנק באותו מבנה, באותו אשנב ועל ידי אותו פקיד ובהעדר נתונים סטטיסטיים על פעילויות אלה. נקבע כי המערערת לא הרימה את נטל הראיה לפיה החלוקה הנ"ל משוללת כל יסוד.

הועדה קבעה גם כי אין רלוונטיות לשאלת החיוב הרטרואקטיבי וזאת משום שדרישתו של המשיב להטיל תשלומי ארנונה בגין השנים 1997-2004 נובעת מטעות טכנית. הועדה קיבלה את המדידות שנערכו מטעמו של המשיב ודחתה את טענות המערערת בדבר מידותיו של הנכס. נקבע כי אין המדובר בגזירה רטרואקטיבית בבחינת יש מאין אלא תיקון שומה ההולמת את המציאות ואת האמת. כן נקבע כי אין מניעה לגבות הפרשי הצמדה וריבית בגין החיוב הרטרואקטיבי שנבע מתיקון החיוב בשל שטחים נוספים שהתגלו בבדיקת העירייה.

נקבע גם כי מאחר שביום 13.1.55 הכריז שר הפנים דאז כי קרית בנימין היא ישוב עולים ומאחר שבשנת 1965 בוצע איחוד בין המועצה המקומית קרית בנימין לבין כפר אתא (כתיאורה אז) ובשנת 1969 החליפה עיריית קרית אתא את מועצה מקומית קרית אתא ולאור העובדה כי בתחומי עיריית קרית אתא יש שטחים המכונים ישוב עולים ולא ניתן להפריד ביניהם לבין השטחים האחרים, הרי שקרית אתא היא עיר עולים. למרות קביעה זו קבעה הועדה כי לא ניתן לבטל רטרואקטיבית את ההנחות שניתנו בשבע השנים האחרונות בשל טעותו של המשיב לעניין היותה של קרית אתא עיר עולים.

באשר לגודל השטחים של הקרקע התפוסה והחניונים נקבע כי הואיל והמערערת לא הגישה לועדת הערר מדידה חתומה על ידי מודד מוסמך הסותרת את המידות הנטענות על ידי המשיב, לא נסתרה חזקת התקינות העומדת לרשות המקומית ולכן התקבלה טענתו של המשיב בעניין המידות המתוקנות בדבר הקרקע התפוסה והחניונים.

באשר לטענת המערערת כי שטח החניה של 78 מ"ר אינו שייך לה ומדובר בקרקע מופקעת נקבע כי טענת ההפקעה לא הוכחה על ידי נסח רישום מעודכן ומאושר ולכן לא התקבלה על ידי ועדת הערר.

בעניין הגגון נקבע כי הוא נועד לקרות את תיבות הדואר ואין בכך פעילות בנקאית ויש לסווגו כשטח נוסף למבנה המשרדים ולא לשטח הבנק.

המערערת טוענת כי שגתה ועדת הערר כאשר קבעה כי המשיב לא איחר את המועד הקבוע בחוק למתן תשובתו להשגת המערערת בתחילת שנת 2004 והאריכה את המועד למתן התשובה. הכוונה להשגה שהגישה המערערת על חיוב הארנונה בשומה המקורית בתחילת שנת 2004 בסיווג "בנקים". המערערת טוענת כי תשובת המשיב להשגה התקבלה אצלה בפקס ביום 6.5.04 כאשר המועד האחרון הקבוע בחוק למתן התשובה היה 3.5.04, זאת על בסיס אישור מסירת הדואר הרשום לפיו ההשגה התקבלה בעיריית קרית אתא ביום 4.3.04. ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי המשיב החתים חתימה נוספת של משרדו ביום 11.3.04 וחתימה זו היא הקובעת את מועד קבלת ההשגה. המערערת מפנה בעניין זה לסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976, הקובע סנקציה בגין איחור בתשובת מנהל הארנונה מהמועד הקבוע בחוק (60 ימים) והיא קבלת ההשגה.

עוד טוענת המערערת כי השומה המתוקנת הראשונה ששלח המשיב למערערת ובה חייב את המערערת בסיווג "בנקים" בטלה ומנוגדת לסעיף 81 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד – 2004 וכי קביעת ועדת הערר כי השומה חוקית בהעדר הנמקה או הסבר מביאה לבטלות ההחלטה. לטענת המערערת, לפי החוק תוקנו תקנות ההסדרים במטרה להבהיר כי סניפי הדואר של המערערת צריכים להיות מסווגים כ"משרדים ומסחר" והסתמכותו של המשיב על תקנה 8 לתקנות ההסדרים, למרות שתוקנו בחוק עצמו, הינה מוטעית. המחוקק קבע בחוק את החיוב החוקי לשנת 2004 ובכך הוא גובר על כל מנגנון הצמדה שקבוע בתקנות ההסדרים. לכן הסיווג המתאים למערערת לשנת 2004 הינו "עסקים".

בנוסף, טוענת המערערת כי טעתה ועדת הערר כאשר החליטה כי "לא ניתן לקבוע כי הפעילות הבנקאית בסניף הדואר היא הדומיננטית או שמכירת הבולים ומשלוח המכתבים והחבילות בסניף הדואר גוברת על פעולותיו הבנקאיות". לטענת המערערת, המשיב לא טען דבר בנושא זה בפני הועדה ולכן לא ברור על מה הסתמכה הועדה בקביעתה.

כמו כן, טוענת המערערת, כי ישנה סתירה פנימית בהחלטת הועדה וזאת משום שהועדה קבעה כי יש לפצל את הנכס בין הסיווגים השונים ויחד עם זאת קבעה כי שטח הסניף כולו יסווג כ"בנק". מאחר שרק לגבי שטח הסניף התעוררה מחלוקת לגבי סיווגו, הרי שקביעה כי כל שטח הסניף יסווג כ"בנק" אינה מהווה פיצול הנכס בין הסיווגים השונים.

עוד טוענת המערערת כי שגתה ועדת הערר כאשר השלימה עם חיוב נכס המערערת כ"בנק" עד לשנת 2004 ועד לתיקון החוק וזאת משום שבנק הדואר לא החזיק בנכסים החייבים בארנונה. בנק הדואר אינו בנק כמשמעותו בחוק הבנקאות והוא מקיים את שירותיו באמצעות רשות הדואר, אשר היא זו שמחזיקה בנכסים החייבים בארנונה. בנוסף, טוענת המערערת, גם בצו הארנונה של עירית קרית אתא הוצא בנק הדואר מהגדרת "בנקים" שהרי הוא אינו עוסק במתן הלוואות ואשראים/פעולות על פי פקודת הבנקאות/פעולות על פי חוק הבנקאות (רישוי), כהגדרת הצו. לטענת המערערת, שירותי בנק הדואר הם חלק קטן משירותי המערערת ולכן אין הצדקה לקביעת הועדה כי השימוש בכל שטח סניף הדואר הנו שימוש "בנקאי".

המערערת טוענת גם כי שגתה הועדה כאשר אפשרה חיוב רטרואקטיבי בגין שינוי סיווג הנכס לבנק באופן רטרואקטיבי. לטענת המערערת, הועדה קבעה כי אין המשיב רשאי לשנות את הסיווג רטרואקטיבית אך באותה החלטה קבעה גם כי שינוי הסיווג לחלק משטח הנכס אינו שינוי סיווג רטרואקטיבי פסול וכי יש לגבות הפרשי הצמדה וריבית בהתאם למידות שצוינו על ידה.

לטענת המערערת, עיריית קרית אתא אינה "עיר עולים" ורק שטח "קרית בנימין" הישנה הינו עיר עולים. קביעת הועדה כי כל שטח העיר יוגדר כ"עיר עולים" חורגת מסמכות הועדה, חורגת מהחוק ומכל מתחם סבירות ובטלה. המערערת טוענת כי עיריית קרית אתא מעולם לא הוכרזה כ"עיר עולים" ולכן בדין ניתנה לה ההנחה שנקבעה למדינה בסעיף 3(ב) לפקודת הפיטורין, אשר איננה מגיעה ברשות מקומית שהוכרזה כ"עיר עולים".

עוד טוענת המערערת כי השינוי שערך המשיב בחיובי הארנונה של המערערת חורג מחוקי ההסדרים וחלקו אף לוקה בהתיישנות.

המערערת טוענת גם כי ועדת הערר חרגה מסמכותה בדיון בנושאים שאינם בתחום סמכותה העניינית וכי ההליך שהתנהל בפני ועדת הערר נגוע בפגמים המביאים לפסילתו, בין השאר בשל פגיעה בכללי הצדק הטבעי וקביעת "ממצאים עובדתיים" לכאורה ללא כל עיגון במציאות. לטענת המערערת, שגתה ועדת הערר כאשר בחרה לקבל את מדידות המשיב לגבי השטחים שלא חויבו בעבר וקבעה כי המערערת לא הגישה לה כל מפה חתומה בידי מודד מוסמך.

בסיכומיה מסכימה המערערת, על מנת לצמצם את המחלוקת, לחיוב שטח החניון בשטח 137 מ"ר בסיווג "חניון" החל ממועד משלוח הדרישה ולא קודם לכן. כן מסכימה המערערת לחיוב שטח קרקע תפוסה בגודל 93 מ"ר מתוך השטח לו טוען המשיב וזאת משום שמדובר בשטח מגודר ובתחום החלקה שלה. לגבי יתר השטח טוענת המערערת כי הינו שטח ציבורי פתוח.

המשיב מסכים לביטול החיוב של המערערת בגין שטחי החנייה של 77.74 מ"ר ושל 51.75 מ"ר (שטחים 13-14 בתשריט העירייה מיום 22.6.06 - נספח ו'1 לעיקרי הטיעון של המשיב). לעניין יתר טענות המערערת טוען המשיב כי יש לדחותן.

באשר לטענת המערערת כי תשובת המשיב להשגה הראשונה שהוגשה על ידה ניתנה באיחור טוען המשיב כי המערערת מעלה טענה זו בחוסר תום לב משום שההשגה שהוגשה על ידה הופנתה ל"גב' רונית סגל מנהלת הארנונה", זאת כאשר בפועל רונית סגל היא מנהלת מחלקת גביה ורונן רוזנפלד הוא מנהל הארנונה. טעות זו של המערערת גרמה לכך שבעוד שההשגה נתקבלה במשרדי העירייה ביום 4.3.04, הרי שבפועל היא הגיעה לידיו של מנהל הארנונה רק כעבור שבוע ביום 11.3.04 ומנהל הארנונה אף ציין זאת בתשובתו להשגה, עוד בטרם הועלתה טענת האיחור על ידי המערערת. לכן יש למנות את 60 הימים למתן תשובה להשגה מהמועד שבו הגיעה ההשגה לידי מנהל הארנונה ולא מהמועד שבו התקבלה במשרדי העירייה.

עוד טוען המשיב כי סיווג השטח של 152 מ"ר המשמש לפעילות אשנב של מתן שירותי בנק הדואר הינו "בנקים" ועד לתיקון השומה בשנת 2004 המערערת שילמה את הארנונה בגין שטח של 121 מ"ר לפי סיווג "בנקים" ללא כל מחאה. על כן, טוען המשיב, רשות הדואר הכירה בכך שעליה לשלם עבור השטח המשמש לפעילות אשנבים של בנק הדואר לפי סיווג "בנקים". בנוסף, טוען המשיב, כי בנק הדואר הינו "בנק" בהתאם לסעיף 1 לחוק בנק הדואר, תשי"א - 1951 לפיו "יוקם שירות בנקאי במסגרת משרד התקשורת, וייקרא "בנק הדואר"". כן טוען המשיב כי לעניין הטלת ארנונה המבחן הקובע הוא מבחן השימוש בנכס ומאחר שבנק הדואר מקיים בסניפיו פעילות עסקית-מסחרית, המתחרה בבנקים מסחריים אחרים, דינו של בנק הדואר להתחייב לפי סיווג "בנקים". לטענת המשיב, גם הגדרת "בנקים" בצו הארנונה של העירייה מתאימה לפעילות המבוצעת בבנק הדואר מאחר שמדובר ב"בנק" או "מוסד כספי" שחלק מעסקיו הוא קבלת כספים כפיקדון ואין דרישה שיהיה מדובר בבנק כמשמעותו בחוק הבנקאות רישוי, התשמ"א – 1981 או כי בנק הדואר יהיה מפוקח על ידי המפקח על הבנקים. על כן, סבור המשיב כי יש לחייב את כל השטח שבו מבוצעת פעילות האשנב לפי סיווג "בנקים" מאחר שזוהי הפעילות העיקרית מבחינה כלכלית הנעשית בשטח האמור וכי אי חיובו של בנק הדואר לפי סיווג בנקים יהווה הפליה בלתי מוצדקת לעומת יתר הבנקים המסחריים בהם הוא מתחרה.

המשיב טוען כי על פי סעיף 81(א)(1) לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד – 2004, בשנת 2004 יסווגו סניפי בנק הדואר לצורך חיובם בארנונה כללית בסיווג "משרדים, שירותים ומסחר", אך עד לשנת 2004 היה צריך לחייב את האיזור שבו נעשית פעילות אשנב – בנקאית לפי סיווג "בנקים", שאם לא כן, לשם מה נדרש המחוקק לקבוע כי סיווג "משרדים, שירותים ומסחר" בשנת 2004 כולל סניפי דואר. בנוסף, גם לאחר התיקון ניתן לחייב את הפעילות הבנקאית המתבצעת בסניפי בנק הדואר לפי סיווג "בנקים" מאחר שהסיפא של הגדרת "משרדים, שירותים ומסחר" מסתיימת במילים "למעט בנקים וחברות ביטוח". מאחר שמבחן השימוש הוא הקובע, הרי שאת הפעילות הבנקאית הנעשית בנכס יש לחייב לפי סיווג "בנקים".

באשר לטענת המערערת כי שגתה ועדת הערר בכך שלא פיצלה את החיוב בגין השטח של 152 מ"ר (שטח הסניף) באופן יחסי למהות השימוש טוען המשיב כי לאורך השנים שעד לשנת 2004 חייבה העירייה את רשות הדואר לשלם ארנונה כללית בגין הסניף באופן ששטח של 121 מ"ר המשמש לפעילות אשנבים של בנק הדואר סווג כ"בנקים" ורשות הדואר הכירה בכך שעליה לשלם עבור השטח האמור לפי סיווג "בנקים" ולא העלתה בעניין זה כל טענה. בנוסף, טוען המשיב, כי הפעילות הבנקאית הנעשית בשטח המשמש לקבלת קהל היא עיקר הפעילות הנעשית בסניפי בנק הדואר ולכן אין מקום לפיצול מלאכותי של השטח המשמש לפעילות אשנב. פיצול הנכס יתאפשר רק כאשר ניתן לזהות בחלק מהנכס שימוש נפרד, עצמאי, למטרה ולתכלית העומדת בפני עצמה ואין זה תקף למקרה זה. המשיב מציין כי ועדת הערר קבעה שהמערערת לא הרימה את הנטל להוכיח איזה חלק של הפעילות משמש לפעילות שאינה של בנק הדואר וגם טעם זה מצדיק את דחיית הערעור.

המשיב טוען כי בהתאם לכללי העדכון שנקבעו בתקנות ההסדרים לעניין ארנונה כללית, תעריפי החיוב בארנונה בגין השטח המשמש לפעילות בנקאית לשנות הכספים 2004-2005 מבוססים על התעריפים שנגבו כדין בשנת הכספים 2003 וגם שינוי סיווגם של נכסי בנק הדואר בשנת 2004 מסיווג "בנקים" לסיווג "משרדים, שירותים ומסחר" אינו גורר אחריו התאמה מיידית של תעריף החיוב בגינם לתעריף החיוב הנגבה בגין נכסים המסווגים מלכתחילה בסיווג האמור.

המשיב טוען כי בנק הדואר לא תקף את השומה שנשלחה אליו בגין השטח של 152 מ"ר ולכן השומה הפכה לחלוטה ואין לאפשר את תקיפתה בהליך זה, זאת מאחר שהמערערת באה בנעליו של הבנק רק מיום 1.3.06 ואילך.

לטענת המשיב, קריית אתא היא "עיר עולים" ולכן על רשות הדואר לשלם ארנונה בשיעור של 100% בגין נכסיה שבתחום העירייה. המשיב טוען כי המועצה המקומית קרית אתא הורכבה בשעתו משתי מועצות מקומיות: כפר אתא וקריית בנימין, אשר אוחדו ובשל האיחוד ירשה המועצה המקומית קרית אתא את מעמדה של קריית בנימין כ"עיר עולים", כפי שהוכרז בשנת 1955. לאחר מכן ירשה עיריית קריית אתא את מעמדה של מועצה מקומית קריית אתא ולכן קריית אתא הינה "עיר עולים". עוד טוען המשיב כי יש לפרש על דרך הצמצום הוראות פטור מארנונה ולכן יש לפרש את ההוראות בדבר איחוד קריית בנימין וכפר אתא למועצה מקומית אחת ככאלו הממשיכות את מעמדה של קריית בנימין כ"עיר עולים" גם ביחס למועצה המקומית המאוחדת קרית אתא ולאחר מכן עיריית קרית אתא. המשיב מציין כי שר הפנים לא ביטל את מעמדה של עיריית קריית אתא כעיר עולים, כפי שעשה במקרים אחרים בהם ביקש לבטל מעמד זה. עוד טוען המשיב כי בתקופה הרלוונטית לערעור היה בנק הדואר, שהינו מחזיק בנכס, גוף משפטי נפרד מרשות הדואר ולכן בכל מקרה הוא לא היה זכאי להנחת מדינה בתשלום ארנונה.

באשר לגגון טוען המשיב כי הוא בשטח של 69.5 מ"ר וכי מעל שטח הגגון הקל שהיה קיים בעבר בנתה המערערת גגון מאסיבי יצוק מבטון שרוחבו מעל 2 מ"ר ואורכו כ- 30 מ"ר וכי הגגון העשוי בטון גדול משמעותית משטח הגגון הקל. המשיב מפנה לתשריט המדידה של העירייה (נספח ו'1 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב), החתום על ידי מודד מוסמך. לטענת המשיב, גגון עשוי בטון, המחובר בחיבור של קבע למבנה, אינו יכול להיחשב כבניה קלה או כסוכך והמדובר בחלק בלתי נפרד של המבנה המשמש לפעילות דואר (קירוי מעל תיבות הדואר). המשיב מפנה להגדרת "בניין" בצו הארנונה של העירייה וטוען כי הגגון עונה על הגדרת "בניין" שבצו הארנונה וזאת מאחר שהוא עשוי בטון ומהווה חלק בלתי נפרד ואינטגראלי של הבניין. בנוסף, מציין המשיב, כי החיוב נעשה לפי שיטת "ברוטו" לרבות קירות חיצוניים של הנכס. המשיב מפנה גם לסעיף 269 לפקודת העיריות המגדיר "בניין" גם כ"חלק ממנו". לטענת המשיב, הפסיקה נקטה פרשנות מרחיבה לגבי משמעות המונח "בניין" כאשר נקבע כי כל מתקן המחובר בחיבור של קבע לקרקע הינו "בניין". המשיב מציין כי הגגון אינו מתאים להגדרת סוכך בצו הארנונה של העירייה מאחר שאיננו פתוח מכל צדדיו וכי המדובר בחלק מנכס הטפל למהות העיקרית של הנכס ולכן יש לסווגו בהתאם לסיווג העיקרי של הנכס.

באשר לשטחי החניה טוען המשיב כי על פי תשריט המדידה שבוצעה על ידי העירייה נמצא כי בתוך שטח המגרש המגודר עליו הוקם סניף הדואר קיים שטח של 137 מ"ר המשמש לחניית כלי רכב של המערערת (סימון 12 לתשריט) וכן שטח "קרקע תפוסה" של 258 מ"ר (סימונים 10-11 לתשריט). המשיב טוען כי המערערת משתמשת בשטחי החנייה להחניית כלי רכב וכי הקרקע התפוסה משמשת כשטחי גישה לסניף, שטחי מעבר לצרכי פריקה וטעינה וכיו"ב. המשיב טוען כי מדובר בשטחים שהינם סגורים ברובם ומוגפים בשער. לטענת המשיב, אי חיוב שטחים אלו נבע מתוך טעות בלבד מאחר שהעירייה נוהגת לחייב קרקעות תפוסות המצויות בצמוד למבני עסקים.

המשיב טוען עוד כי החלטת ועדת הערר להתיר תיקון חיוב רטרואקטיבי לשנים 1997-2003, לאור העובדה שמדובר בתוספות שטחים שאין חולק על קיומם, הינה סבירה וראויה. לטענת המשיב, חיוב ארנונה בגין שנים שחלפו אינו בגדר "הטלת ארנונה רטרואקטיבית" אלא תיקון שומה מותר. המשיב מציין כי מדובר בתיקון טעות עובדתית הנובע מהפרשי מדידות בגין שטחים קיימים שלא חויבו בארנונה ולכן ניתן לתקן את הטעות ולחייב בארנונה.

עוד טוען המשיב כי העירייה מוסמכת לחייב את הבנק בדיעבד בהפרשי הצמדה וריבית מאחר שאלו נועדו לשמור על ערכו הריאלי של החיוב. לטענת המשיב, המועד שנקבע לתשלום הארנונה הוא המועד שנקבע בצו הארנונה של הרשות המקומית ויש לחייב את הנישום ממועד זה בתשלומי פיגורים, זאת משום שתשלום ריבית והפרשי הצמדה אינו בגדר עונש אלא בגדר שמירת ערכו הריאלי של החוב.

באשר לטענת המערערת להתיישנות חוב הארנונה לשנת 1997 טוען המשיב כי מאחר שהארנונה מוטלת על בסיס שנתי הרי שלא חלפו 7 שנים מתום שנת הכספים לגביה מבוצע תיקון החיוב והעירייה רשאית לתקן את החיוב. בנוסף, טוען המשיב, כי העירייה אינה מנועה מלנקוט בהליכים מנהליים בקשר עם חובות הארנונה לשנת 1997 מאחר שטענת ההתיישנות היא דיונית ולא מהותית וכפועל יוצא מכך ניתן להעלות טענת התיישנות כלפי העירייה רק במידה שהיא הייתה מגישה תביעה בבית משפט אזרחי לשם גביית החוב.

אינני מקבל אתטענת המערערת לעניין פגמים שנפלו בסמכותה של ועדת הערר ובהליך שהתנהל בפניה.

גם במקרים בהם קיים ספק בדבר סמכותה של ועדת הערר לדון בחלק מהטענות שהועלו בפניה, אין בכך כדי לגרוע מתוקפו של אותו דיון. המגמה המסתמנת בפסיקה, היא כי "... ראוי לשקול למנוע העלאת שאלת סמכות עניינית מקום שהתנהל דיון שלם ומפורט בערכאה שיפוטית רגילה, והצד המפסיד מבקש לבטלו תוך התעלמות מזמן שעבר וממשאבים שהוצאו". הדברים נאמרו ביחס להעלאת טענת העדר סמכות עניינית בשלב מאוחר של ההליך.

ראה:

עע"מ 10501/03 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית זבולון ואח', תק-על 2004(1), 2018, עמ' 2020.

גם במקרה שבפני קיימים שיקולים דומים של מניעות, שכן המערערת היא שפנתה לוועדת הערר, וממילא טמונה בכך הכרה מצד המערערת בסמכותה של ועדת הערר לדון בטענות אשר זו שטחה בפניה. אין זה ראוי שצד הפונה לערכאה כדי שתדון בטענותיו ימתין לתוצאות החלטותיה ולאחר מכן יטען טענת חוסר סמכות, וזאת כאשר הטענות לא נשאו חן בעיניו. סבור אני כי בנסיבות אלו מנועה המערערת מלהעלות טענות כנגד סמכותה של ועדת הערר, מה גם שלגופם של דברים איני סבור כי יש בטענות ממש ובכל מקרה, מהטעמים שפורטו, אין בכך כדי לבטל את ההחלטה.

באשר לטענות המערערת בדבר פגמים שנפלו בהליך בפני ועדת הערר, אינני סבור כי נפלו בהליך שנוהל בפני ועדת הערר פגמים המצדיקים את ביטול ההחלטה שניתנה על ידי ועדת הערר. כללי הצדק הטבעי נשמרו ולמערערת ניתנה זכות הטיעון. הועדה פסקה על סמך הטיעונים והראיות שהוצגו בפניה ונימקה החלטתה במידה מספיקה. על כן, אין לקבל את טענות המערערת בדבר פגמים המביאים לפסילת ההליך.

בעניין זה סבור אני כי אין להתערב בהחלטתה של ועדת הערר. על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, יש להגיש את ההשגה למנהל הארנונה ומנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה. כלומר, יש להשיב למשיג תוך 60 יום מיום קבלת ההשגה אצל מנהל הארנונה.

תשובת מנהל הארנונה להשגתה של המערערת ניתנה בתוך 60 יום ממועד הגעת ההשגה למשרדו. האיחור בהגעת ההשגה למשרדו של מנהל הארנונה נגרם בשל מחדלה של המערערת, אשר הפנתה את ההשגה ל"גב' רונית סגל מנהלת הארנונה", זאת כאשר בפועל רונית סגל היא מנהלת מחלקת גביה ורונן רוזנפלד הוא מנהל הארנונה. בפועל הגיעה ההשגה לידיו של מנהל הארנונה רק ביום 11.3.04 ומנהל הארנונה אף ציין זאת בתשובתו להשגה, עוד בטרם הועלתה טענת האיחור על ידי המערערת. לכן יש למנות את 60 הימים למתן תשובה להשגה מהמועד שבו הגיעה ההשגה לידי מנהל הארנונה ולא מהמועד שבו התקבלה במשרדי העירייה. בנסיבות אלו סבור אני כי תשובת מנהל הארנונה לא ניתנה באיחור.

בנוסף, תשובתו של מנהל הארנונה ניתנה ביום 26.4.04, מועד שבו טרם חלפו 60 ימים אף ממועד קבלת ההשגה בעירייה, לכן, למרות שהתשובה הגיעה למערערת במועד מאוחר יותר יש להתייחס למועד שבו ניתנה התשובה ולא למועד הגעתה למערערת וגם מנימוק זה יש לדחות את טענת המערערת לאיחור במתן התשובה להשגה. אמנם ישנה חשיבות גם במשלוח התשובה כדי לאפשר למשיג לכלכל את ענייניו או להגיש ערר, אך לוח הזמנים שקבע המחוקק מתייחס למתן התשובה להשגה ולא למשלוח התשובה למשיג. כמובן שיש לשלוח את התשובה תוך זמן סביר, אך במקרה זה נשלחה התשובה תוך מספר ימים ממועד מתן התשובה ולכן אין במועד משלוח התשובה כדי להפעיל את הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת המערערת לעניין איחור במתן תשובת מנהל הארנונה להשגתה וקובע כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר בעניין זה.

על פי סעיף 1 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 "משרדים, שירותים ומסחר" מוגדרים כך: "לרבות מיתקני חשמל, תחנות אוטובוס, מסעדות, בתי קולנוע, תחנות דלק, חנויות, רשתות שיווק, דוכנים, מרכולים ובתי מרקחת, ולמעט בנקים וחברות ביטוח;".

סעיף 81 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד –2004, קובע כי בהגדרה "משרדים, שירותים ומסחר" - לפני המילים "ולמעט בנקים וחברות ביטוח" יקראו "סניפי דואר וסוכנויות דואר שבהם ניתנים שירותים לציבור,".

כלומר, לאחר התיקון, יש לקרוא את ההגדרה "משרדים, שירותים ומסחר" כך: "לרבות מיתקני חשמל, תחנות אוטובוס, מסעדות, בתי קולנוע, תחנות דלק, חנויות, רשתות שיווק, דוכנים, מרכולים ובתי מרקחת, סניפי דואר וסוכנויות דואר שבהם ניתנים שירותים לציבור, ולמעט בנקים וחברות ביטוח;".

לפי הגדרה זו, החל משנת הכספים 2004 סניפי דואר וסוכנויות דואר יוגדרו כ"משרדים, שירותים ומסחר", זאת למעט בנקים. על כן, ניתן לקבוע כי עד לשנת 2004 לא הייתה קביעה בחוק לפיה סניפי דואר יוגדרו כ"משרדים, שירותים ומסחר" ולכן ניתן היה לחייב את המערערת בסיווג "בנקים" וזאת עד לשנת 2004. בנוסף, המערערת עצמה שילמה בפועל ארנונה בגין שטח האשנבים לפי סיווג "בנקים" ועובדה זו מלמדת שעד לשנת 2004 היא עצמה הכירה בכך שניתן לחייב שטח זה לפי סיווג "בנקים".

עם תיקון החוק, יש לסווג את סניפי הדואר וסוכנויות הדואר בהם ניתנים שירותים לציבור כ"משרדים, שירותים ומסחר". בפרוטוקול ועדת הכספים מיום 4.1.04 (נספח כ"א לסיכומי המערערת) נאמר כי מטרת התיקון הינה "סיווג של בנק הדואר כנכס שהוא לא נכס בנקאי אלא נכס מסחרי רגיל". כלומר, כל מטרת התיקון הינה שסניפי בנק הדואר לא יסווגו לצרכי ארנונה בסיווג "בנקים" אלא בסיווג "משרדים, שירותים ומסחר" מאחר שהם נועדו לתת שירותים לציבור וזהו העיקר בפעילותם, אשר גובר על הפעילות הבנקאית המתרחשת בסניפים. יובהר לעניין זה כי פרוטוקול הדיון בכנסת משמש רק ככלי עזר ועל תכלית החקיקה יש ללמוד מתוכן החקיקה. אולם סבור אני כי במקרה זה ניתן ללמוד מהתיקון בכללותו כי מטרת החקיקה הייתה להבחין בין בנקים מסחריים ובין הדואר אשר מספק שירותי בנקאות ואולם זאת כחלק ממכלול של שירותים מסחריים.

מאחר שהובהר בצורה כה ברורה בפרוטוקול הדיון מהי מטרתו של התיקון אין צורך להיזקק למבחן השימוש, כפי שטוען המשיב, זאת משום שגם אם סניף המערערת משמש גם לצורך בנק הדואר ולא ניתן להפריד בצורה ברורה בין השטח המשמש לפעילות הבנק ובין השטח המשמש לפעילות דואר, הרי שנאמר באופן ברור בפרוטוקול ההצבעה על תיקון החוק כי מטרתו לסווג את בנק הדואר כנכס מסחרי רגיל ולא כנכס בנקאי. על כן, סיווגו של שטח הסניף של המערערת כ"בנקים" יסתור את מטרת התיקון לחוק.

לאור האמור, בעניין זה סבור אני כי יש להתערב בהחלטת ועדת הערר לפיה סניף המערערת יסווג כ"בנקים" לצורך חיוב בארנונה, זאת לאחר התיקון שנקבע בשנת 2004. סבורני כי קביעתה של ועדת הערר בעניין זה הינה מנוגדת למטרת התיקון לחוק המדיניות הכלכלית, כפי שהובהר בפרוטוקול ועדת הכספים מיום 4.1.04.

באשר לסיווגו של הסניף בשנים 1997-2003 סבורני כי לא ניתן להפריד בין הפעילויות השונות המתבצעות בסניף ולכן ניתן היה לחייב את המערערת בגין שנים אלו בארנונה בגין כל שטח הסניף לפי סיווג "בנקים", זאת טרם התיקון שנעשה בשנת 2004 ועל פיו סניפי בנק הדואר יחויבו בסיווג "משרדים, שירותים ומסחר".

כאשר מדובר במתקן רב-תכליתי שניתן להפריד בין חלקיו השונים, ייעשה סיווג הנכס לצורכי ארנונה לפי השימוש והתכלית של כל חלק בנפרד.

ראה:

בר"מ 1715/05 אורנה מגנזי נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה, תק-על 2005(2), 305, עמ' 306;

בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 816.

בעניין זה סבור אני כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר לפיה לא ניתן להפריד בין הפעילויות השונות המתבצעות בסניף, היינו, בין הפעולות הבנקאיות ובין פעולות הדואר, מאחר ששתי הפעולות מתבצעות באותו אשנב ועל ידי אותו פקיד ולכן לא ניתן להפריד בין הסיווגים של הנכס לצרכי ארנונה בשנים שקדמו לתיקון בחוק.

כמו כן, הפעילות המתבצעת בסניפה של המערערת כוללת פעילות של "קבלת כספים כפקדון ... ו/או פעולות על פי פקודת הבנקאות ו/או חוק הבנקאות (רישוי)...". פעילות זו מוגדרת כפעילות של "בנקים" על פי ההגדרה בצו הארנונה של עיריית קרית אתא. אין ספק כי בנק הדואר מבצע פעילויות על פי חוק הבנקאות ו/או פקודת הבנקאות כגון "קבלת פקדונות כספיים"; "ניהול מערכת תשלומים, לרבות גביית כספים, העברתם והמרתם"; "שמירה וניהול של זכויות ונכסים אחרים למען הזולת, כשלוח, כשומר, כסוכן או כנאמן"; "המרת מטבע חוץ" וכדומה. על כן, הפעילות בבנק הדואר עונה על הגדרת פעילות "בנקים" בצו הארנונה של עיריית קרית אתא.

לאור כל האמור לעיל, מכיוון שלא ניתן להפריד בין הפעילויות המתבצעות בסניף ומאחר שלא הוכח על ידי המערערת כי חלק נפרד מזערי וטפל של הסניף מיועד לפעילות בנקאית וניתן להפריד בין חלק זה לחלק העוסק בפעילות משרדית של סניף דואר, סבורני כי אין להתערב בסיווג הסניף של המערערת לעניין ארנונה על פי סיווג "בנקים" ולא "משרדים, שירותים ומסחר" לגבי השנים שקדמו לתיקון בחוק.

למרות האמור לעיל, אינני סבור כי יש לחייב את המערערת רטרואקטיבית לגבי השנים 1997 – 2003 בסיווג "בנקים" ולכך אתייחס בהמשך.

ביום 29.12.54 הוכרזה המועצה המקומית קריית בנימין על ידי שר הפנים כ"עיר עולים" בתוקף סמכותו לפי פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פטורין), 1938. בשנת 1965 נעשה איחוד בין קריית בנימין לבין כפר אתא במסגרת התיקון לתוספת הראשונה לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א – 1950, אשר פורסם בקובץ התקנות ביום 28.10.1965, שם נקבע כי "המועצה המקומית קריית אתא תהיה חליפתן של המועצות המקומיות כפר אתא וקריית בנימין הן לזכויותיהן והן לחובותיהן ולהתחייבויותיהן והן למעמדן לכל עניין אחר, ובין השאר לעניין ארנונות, אגרות, היטלים, דמי השתתפות ותשלומי חובה אחרים שהוטלו כדין... וטרם נגבו". (ההדגשות שלי – ר.ש.).

לאור המפורט לעיל, סבור אני כי מאחר שעיריית קרית אתא הינה חליפתה של מועצה מקומית קריית אתא וזאת מכוח אכרזה על עירית קרית-אתא, תשכ"ט - 1969, הרי שעיריית קרית אתא ירשה את מעמדה של קריית בנימין כ"עיר עולים" ונשמר עיקרון הרציפות לעניין היותה של קריית אתא עיר עולים.

כאשר שר הפנים מעוניין לבטל מעמדה של עיר כ"עיר עולים" הוא יכול לעשות זאת במסגרת ביטול אכרזה על עיר עולים, כפי שעשה בנוגע לעירית חולון ועירית בת ים. המערערת לא הוכיחה בפני כי מעמדה של קריית בנימין כ"עיר עולים" בוטל על ידי חיקוק או על ידי שר הפנים בכל דרך שהיא, סבורני שלאור עיקרון הרציפות ומאחר שעיריית קריית אתא ירשה את מעמדה של קריית בנימין כמפורט לעיל, ירשה עיריית קריית אתא גם את מעמדה של קריית בנימין כ"עיר עולים". עם זאת, ההיגיון מחייב כי רק שטחה של הרשות שהוכרזה כ"עיר עולים" (במקרה שלנו קריית בנימין) ימשיך להוות "עיר עולים" ולא כל שטח הרשות החדשה המאוחדת (שטח עיריית קריית אתא). ראה לעניין זה נספח כ"ו לסיכומי המשיב.

בכל מקרה, אינני נזקק להכריע בסוגיה זו של תחולת ההגדרה "עיר עולים" על כלל שטח קריית אתא וזאת משום שאינני סבור כי למערערת מגיעה ההנחה המגיעה למוסדות המדינה מכוח סעיף 3(ב) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה, 1938 (פיטורין) (להלן: "פקודת הפטור"), זאת בין אם תסווג קריית אתא כולה כעיר עולים או השכונה המכונה קרית בנימין בלבד. קבעתי לעיל כי לא ניתן להפריד בין הפעילות הבנקאית בסניף המערערת ובין פעילות הדואר. לכן, ומאחר שבנק הדואר הינו גוף נפרד ואישיות משפטית נפרדת מרשות הדואר, בעל אופי עסקי – מסחרי, אין באספקת שירות חיוני לציבור על ידו כדי להפכו לגוף המבצע פעילות שלטונית, בעל אופי שלטוני ריבוני ולפיכך אין הוא מחזיק בנכס מטעם הממשלה ואין הנכס משמש לצרכי הממשלה.

ראה:

ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים, פ"ד נד(2), 433, עמ' 445-446.

על כן, אין לראות בסעיף 3 לפקודת הפטור כמעניק לבנק הדואר הנחה בארנונה ומאחר שלא ניתן להפריד בין פעילות הבנק ובין פעילות רשות הדואר, סבורני כי בכל מקרה אין להעניק למערערת הנחה בארנונה החל משנת 2004. לגבי תיקון רטרואקטיבי של הטעות שנעשתה על ידי עיריית קריית אתא כאשר העניקה למערערת הנחה בעבר, סבורני כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר ואין לאפשר תיקון רטרואקטיבי של הטעות.

סעיף 269 לפקודת העיריות קובע כי "בנין" הוא "כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה, למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו;". (ההדגשות שלי – ר.ש.). במקרה זה סבור אני כי מדובר בחלק ממבנה שעיקר שימושו עם המבנה והוא נגרר אחרי השימוש במבנה – תאי חלוקת דואר המקורים על ידי הגגון משמשים את לקוחות הסניף.

לפי המבחן הכלכלי להגדרת בניין, בניין הוא כל מבנה, אשר מופקת ממנו תועלת כלכלית או שבמצבו הפיזי ניתן להפיק ממנו תועלת כלכלית לבעלים או למחזיק.

ראה: הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין, נורית לב, ארנונה עירונית, ספר ראשון (מהדורה חמישית, 2001), בעמ' 322 (להלן: "רוסטוביץ").

הגגון במקרה זה נועד לרווחתם של לקוחות סניף הדואר ולכן מופקת ממנו תועלת כלכלית לבעלים או למחזיק. אין המדובר במבנה נפרד של סככה או סוכך, אלא בחלק מבניין הסניף שעיקר שימושו עם המבנה לכל צורך של המבנה עצמו. הגגון גם עונה על הגדרת "בניין" על פי צו הארנונה של עיריית קריית אתא מאחר שמדובר ב"מבנה או חלק ממנו".

לכן לא ניתן לקבל את טענת המערערת כי מדובר בסככה או סוכך וסבורני כי מדובר ב"בנין" ואין להתערב בהחלטת ועדת הערר לעניין החיוב בארנונה בגין שטח הגגון.

באשר לשטח החניה, צו הארנונה של העירייה מגדיר "חניון" כ"שטח קרקע או מבנה המשמשים לחניית כלי רכב המוחזקים כעסק או הנספחים לעסק".

כאשר מדובר בשטח מגודר ונמנעת גישה מאחרים לשימוש בנכס, מדובר בשטחים תפוסים ולא בשטח שהציבור עושה בו שימוש. מאחר שהחניון בגודל 137 מ"ר הינו מגודר, כפי שניתן לראות בתמונות שהוצגו על ידי המשיב, הרי שנמנעת גישה אליו מאחרים ולכן יש לחייב את המערערת בגינו. המערערת מסכימה לחיוב זה בסיכומיה. על כן, אין להתערב בקביעת ועדת הערר לעניין חיוב המערערת בשטח החניה בגודל של 137 מ"ר.

באשר לשטח הקרקע התפוסה, סעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מגדיר "נכסים" לצורך הטלת ארנונה כך:

רחוב מוגדר בסעיף 269 לפקודת העיריות "לרבות כביש שהנסיעה בו כרוכה בתשלום אגרה, היטל או תשלום אחר כיוצא באלה, וכן דרך כהגדרתה בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 שבה עובר הכביש, שטחי השיקום הנופי בכביש ובדרך שבה הוא עובר, וכל מיתקן בתחום הכביש והדרך, למעט בנין, הדרוש במישרין לגביית האגרה, ההיטל או תשלום אחר כיוצא באלה...".

בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) מוגדר "רחוב" כ"כביש, שדרה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, כיכר, חצר, טיילת, מבוי מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". (ההדגשה שלי – ר.ש.). כלומר, אין להטיל ארנונה על כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו. המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין זה הינם התועלת הכלכלית הצומחת לנישום מהקרקע ומבחנים נוספים של תפיסת הקרקע או היכולת לשלול חזקה מאחרים.

ראה:

בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793, עמ' 810-811;

רוסטוביץ, בעמ' 308 – 313.

המחוקק מיעט מהגדרת "נכסים" שבסעיף 269 לפקודת העיריות, שהמחזיקים בהם חייבים בתשלום ארנונה, נכסים שהם "רחוב". דומה שבכך מתבטאת ההשקפה, שכאשר הנהנה מן הנכס ומן השירותים הניתנים לנכס הוא ציבור בלתי-מסוים של פרטים - להבדילם מן המחזיקים בנכס - ראוי כי ציבור זה הוא שישא בעלות השירותים שמספקת הרשות המקומית לנכס. למעשה, "רחוב" לצורך הגדרת נכסים בסעיף 269 לפקודת העיריות הוא נכס שהנהנה העיקרי מן השירותים הניתנים לו על-ידי הרשות המקומית הוא הציבור הרחב.

ראה:

ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית-ביאליק, פ"ד נה(1), 156, עמ' 164 - 166.

בענייננו, המערערת מאשרת כי אכן 93 מ"ר משטח הקרקע התפוסה הנטען על ידי המשיב הינו קרקע תפוסה, אך טוענת כי השטח שנמצא מחוץ לשטח המגודר איננו מהווה קרקע תפוסה. שארית השטח, הנמצאת בחזית הנכס, משמשת כמדרכה למעבר להולכי רגל ולבאי הנכס. שטח זה איננו מגודר ולא נמנעת גישה אליו מהעוברים ושבים ברחוב והנהנים משטח זה הוא ציבור בלתי מסוים של פרטים ולא רק באי הנכס. על כן, סבור אני כי יש לקבל את טענתה של המערערת ולחייבה רק בגין 93 מ"ר של קרקע תפוסה.

בכל הנוגע לשטח המדרגות לא מצאתי מעיון במסמכים שהציגה המערערת כי נפל פגם בדרך חישוב השטח הכולל של המדרגות, אשר גם על פי הנתונים שהוצגו על ידי המערערת משתרעות למעשה על שלושה מפלסים. הטענה בעניין זה נדחית.

כאשר מדובר בתיקון השומה מאחר שהתגלתה טעות בגודל הנכס או בסיווג הנכס לא מדובר בהטלת ארנונה באופן רטרואקטיבי אלא בתיקון השומה בלבד. אין הוראה מיוחדת המסמיכה את הרשות המקומית לשנות למפרע שומת ארנונה. למרות זאת, פתוחה בפני הרשות האפשרות לבצע שינוי בשומת הארנונה, וזאת בהתאם לעקרונות הכלליים בדבר שינוי החלטה מינהלית. הטעמים והשיקולים שיצדיקו שינוי בדרישת הארנונה יהיו דומים, אם כן, לטעמים המנחים בנוגע לשינוי של החלטה מינהלית ולשיקולים ולאינטרסים שעל הרשות לקחת בחשבון במקרה כזה. רשות מקומית, השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה, חייבת להביא בחשבון, לצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גם את האינטרס של הפרט. בין השיקולים שיבואו בחשבון בקבלת ההחלטה ניתן למנות את משך הזמן לגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. חשיבות לא מבוטלת נודעת גם לשאלה האם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן והאם הטעות נגרמה בשל הטעייה מצד האזרח. לדעתי, ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. מן הראוי ששומת הארנונה תהיה קבועה ויציבה בהקדם האפשרי. עיון בפסיקה מלמד כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ואין איסור גורף חל על תיקון למפרע של חיובי ארנונה.

ראה:

ע"א 4452/00 ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), 773, עמ' 781-784;

ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים, פ"ד נז(4), 769, עמ' 788-789.

במקרה זה העירייה לא טענה כי סיבת הטעות בחישוב השטח נעוצה בהטעיה מצד המערערת. למעשה, העירייה כלל לא הבהירה מה מקור הטעות ההיסטורית. המערערת, מצידה, כופרת בנכונות חלק מהמדידות החדשות שבוצעו מטעם העירייה. על רקע עובדות אלה, אין לעירייה להלין אלא על עצמה ולכן לא השתכנעתי כי המקרה הנדון נמנה על אותם מקרים חריגים, בהם יש לאפשר תיקון רטרואקטיבי של שומת ארנונה. לאור זאת, יש לבטל גם את תשלומי הפיגורים בגין החיוב הרטרואקטיבי.

כידוע ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כזו, אין טענת התיישנות.

ראה:

ע"א 360/72 ,522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין ואח', פ"ד כח(2), 309, עמ' 326-327.

אמנם טענת התישנות היא "מגן" ולא "רומח" אך במקרה זה מטרת ההליך הינו "להגן" על הזכויות הנטענות של המערערת בפני פעולות גבייה ואכיפה בהן נוקט המשיב. לשון אחרת: התישנות אינה יכולה לשמש עילת תביעה אלא מדובר בטענת הגנה, אך השאלה אם מדובר בעילת תביעה או הגנה אינה נבחנת במישור החיצוני הפורמאלי אלא לפי מהותם הפנימית של הדברים. במקרה הנדון, מי שהוא מבחינה מהותית "המוציא מחברו" הוא המשיב, התובע מן המערערת חוב ארנונה. העובדה שעומדים לימינו אמצעי גבייה מנהליים שאינם מזקיקים אותו להליך שיפוטי, אינה מעלה ואינה מורידה. לכן, מבחינה מהותית יש לראות את המערערת כנתבעת לתשלום חוב ארנונה ולכן היא רשאית עקרונית להיזקק לטענת ההתיישנות. לענין זה אין כל קשר לשאלה אם ההתישנות האזרחית היא דיונית או מהותית.

ראה:

ה"פ (חיפה) 30340/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, תק-מח 2001(1), 7679, עמ' 7690 ואילך.

בכל מקרה, כפי שהבהרתי לעיל, סבור אני כי אין לאפשר במקרה זה, בשל נסיבות המקרה, תיקון רטרואקטיבי של השומה ולכן אינני צריך להיזקק לטענת ההתיישנות שמעלה המערערת באשר לחוב הארנונה לשנת 1997.

בסיכומו של דבר ולאור הנימוקים המפורטים לעיל, החלטתי לקבל חלק מטענותיה של המערערת באופן שבו ישונו חלקים מהחלטת ועדת הערר.

אני דוחה את טענת המערערת כי המשיב איחר במתן תשובה להשגתה של המערערת וכי מטעם זה יש לקבל את השגתה של המערערת. בעניין זה אין להתערב בהחלטת ועדת הערר המקובלת על ביהמ"ש.

אני מקבל את טענת המערערת כי החל משנת 2004, לאור התיקון שבוצע במסגרת סעיף 81 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד –2004, לא ניתן לסווג את סניפי הדואר בסיווג "בנקים". לכן, אין לחייב את המערערת בתשלום ארנונה בהתאם לסיווג "בנקים", וזאת החל משנת 2004.

אינני מקבל את טענתה של המערערת כי לא ניתן לסווג את הסניף שלה בסיווג "בנקים לגבי השנים שקדמו לתיקון (1997-2003). בעניין זה סבור אני כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר.

עם זאת, אינני סבור כי יש לחייב את המערערת חיוב רטרואקטיבי בגין טעות זו בסיווג ועל כן אני פוטר את המערערת מהחיוב בגין תיקון רטרואקטיבי של סיווג הסניף לשנים 1997-2003.

לעניין קביעתה של ועדת הערר כי קריית אתא הינה עיר עולים סבור אני כי אין צורך להכריע בסוגיה לשם הכרעה בערר כולו וזאת מהטעם שבכל מקרה אין המערערת זכאית להנחה, וזאת מהטעמים שפורטו לעיל. אבהיר לעניין זה כי סבור אני שרק שטח קרית בנימין אמור היה להיות מוגדר כעיר עולים ואולם לא מצאתי צורך לפסוק בעניין זה וזאת מאחר שבין אם ההגדרה היא כזו או אחרת אין המערערת זכאית להנחה, הכל כפי שפורט.

עם זאת, אינני סבור שיש לחייב את המערערת רטרואקטיבית להחזיר את ההנחה שקיבלה וגם בעניין זה סבור אני כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר.

אני דוחה את טענת המערערת כי יש לחייב את שטח הגגון לפי סיווג של "סוכך" או "סככה". אני סבור כי שטח הגגון מהווה חלק מהבניין ומשמש למטרה שמהווה חלק מהשימוש העיקרי של הנכס. לכן אין להתערב בהחלטת ועדת הערר לעניין זה.

באשר לשטח החניה בגודל 137 מ"ר אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר ובהסכמת המערערת יש לחייבה בארנונה בגין שטח זה החל משנת 2004.

באשר לשטח הקרקע התפוסה אני מקבל את טענת המערערת כי יש לחייבה רק בגין שטח בגודל 93 מ"ר שהינו מגודר ונמצא בשימושה הבלעדי של המערערת ולא בשטח גדול יותר, כפי שטען המשיב. על כן, יש להתערב בהחלטת ועדת הערר לעניין זה ולהקטין את החיוב בהתאם. יצוין לעניין זה כי בכל הנוגע למדרגות לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר בכל הנוגע לדרך החיוב של המערערת בתשלום ארנונה בגינן.

אינני סבור כי יש לחייב את המערערת רטרואקטיבית בגין התיקון בגודל השטחים הנ"ל ועל כן אני קובע כי יש להתערב בהחלטת ועדת הערר בעניין זה ולבטל את החיוב הרטרואקטיבי שהושת על המערערת בגין התיקון שנעשה בגודל השטחים הנ"ל. כן יש לבטל את תשלומי הפיגורים שהושתו על המערערת בגין התיקון הרטרואקטיבי.

בנסיבות העניין, ובשים לב לקבלה חלקית של טענות המערערת ודחיית יתרתן, אני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו.