העותרת היא חברה המנהלת מכון כושר ובריאות. בתקופה הרלוונטית החזיקה העותרת בנכס הממוקם במרתף ברח' אחד העם 9 בתל אביב. במרס 2003 הגישה העותרת עתירה מנהלית לביטול החלטת מועצת עיריית תל אביב בהקשר לחיובי העותרת בארנונה לשנת 2001 עד 2003. כיוון שנטענה טענת שיהוי כנגד העתירה, תיקנה העותרת את העתירה בכך שצמצמה את השגותיה לחיובים לשנת 2003 בלבד.

בעת שהעתירה הראשונה נדונה הייתה תלויה ועומדת לפני בית משפט זה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד העירייה בשאלת יישומו של האישור החריג שניתן בידי השרים. הושגה בין הצדדים הסכמה כי תוצאות ההחלטה בתובענה הייצוגית ייושמו גם כלפי העותרת ועל כן זו מחקה את העתירה.

מאוחר יותר נשמט הבסיס מתחת לפני אישור התובענה הייצוגית נוכח פסיקת בית המשפט העליון בהקשר לתובענות ייצוגיות המבוססות על תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. בשל כך פנתה העותרת ב-26.10.05 לבית משפט זה בבקשה לבטל את מחיקת העתירה ולקבוע מועד לדיון בה. בית המשפט (כב' השופט ישעיה) דחה את הבקשה והעיר כי הרשות ביד העותרת להגיש עתירה חדשה.

אכן העותרת פעלה כך והגישה עתירה חדשה, היא העתירה דנן, ביום 12.12.05.

בנקודת המוצא של העתירה מצוי אישור חריג להטלת ארנונה שניתן ביום 24.10.01 בידי שר הפנים ושר האוצר. האישור הקנה תוקף להעלאה חריגה שהחליטה עליה מועצת עיריית תל אביב בצו המיסים שלה. האישור מותנה, בין היתר, בכך ש: "בשנת הכספים 2001 לא תוטל ולא תופחת ארנונה כללית על נכס בשיעור העולה על 10% מעל הסכום שרשאית הייתה העירייה להעלות או להפחית ללא היתר זה... משנת הכספים 2002 ואילך לא תוטל ולא תופחת ארנונה כללית על נכס כעולה מהיתר זה אלא בשיעור שאינו עולה ואינו פוחת על 10% בכל שנה מעל הסכום שרשאית תהיה העירייה להעלות באותה שנה ללא היתר זה" (להלן: "האישור החריג").

הרקע לקבלת האישור החריג נעוץ בהחלטת מועצת עיריית תל אביב מיום 26.11.00 שבה אושר צו הארנונה של העירייה לשנת 2001. ההחלטה מציינת כי לתעריפים הנקובים בה תיווסף העלאה בשיעור 3.4%. אם העלאה אחרונה זו לא תאושר בחוק ההסדרים 2001 תפנה העירייה לשרי האוצר והפנים לאישור העלאה חריגה עד לשיעור של 3.4%. כיוון שחוק ההסדרים 2001 אישר העלאה בשיעורי ארנונה עד למקסימום של 1.25% מן השיעורים שנקבעו לשנת 2000, פנתה מועצת העירייה לשרים בבקשה לקבלת אישור חריג (2.12% ביחס לתעריף שאושר בחוק ההסדרים 2001). האישור ניתן ותוכנו הוצג למעלה מכאן.

אין מחלוקת שבשנת 2000 נדרשה העותרת לשלם תשלומי ארנונה בסכום מסוים (להלן: "סכום המוצא"). הכל מסכימים גם כי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת ייעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת 2001) תשס"א – 2001 (להלן: "חוק ההסדרים 2001") התיר להעלות את סכומי הארנונה בשיעור של 1.25% ביחס לסכום המוצא. מהו, אם כן, שיעור העלאה המותר נוכח קיומו של האישור החריג?

העותרת גורסת כי נוכח ההגבלה המצויה באישור שלא תוטל ארנונה בשיעור העולה על 10% מעל הסכום שאפשר היה להטיל כחיוב ארנונה אלמלא האישור החריג, לא ניתן היה בשנת 2001 להעלות את חיובי הארנונה בשיעור של יותר מ-1.37% מתעריף הארנונה לשנת 2000 (1.25% שיעור העלאה לפי חוק ההסדרים 2001 + 10% מ-1.25%).

העירייה גורסת כי תקרת ההעלאה המקסימאלית בשיעור 10% נגזרת מהסכום אותו הייתה העירייה רשאית לגבות ללא האישור החריג. כיוון שללא האישור החריג הייתה הרשות בידי העירייה לגבות את סכום המוצא בתוספת 1.25% אזי נוכח ההיתר החריג היא רשאית לגבות תוספת של 11.37% [101.25% מסכום הארנונה הכללית לשנת 2000 (סכום המוצא + 1.25% ממנו ועל כך יש להוסיף 10% נוספים)].

המחלוקת הזו סבה גם על סכומי הארנונה שהעירייה הייתה רשאית לחייב בהם לשנת 2002 ו-2003. שכן חוק הארנונה הכללית לשנת 2002 (הוראת שעה) תשס"ג – 2002 (להלן: "חוק הארנונה 2002") וחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת ייעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) תשס"ד – 2003 (להלן: "חוק ההבראה") התירו תוספות בחיובי הארנונה בשיעורים של 2.5% ו-3.2% (בהתאמה). בשנים האלה, לא ניתן אישור חריג ולכן לסברת העותרת לא ניתן היה לחייב בתוספות מעבר לשיעורי התוספת שנקבעו בחוקים הרלוונטיים.

העירייה גורסת שאמנם מעבר לשנת 2001 לא ניתן אישור חריג נוסף של השרים, אולם האישור לשנת 2001 (שלסברת העירייה אפשר תוספת של 11.37%) יצר את סכום המוצא לשנים 2002 ו-2003 ובכל אחת מן השנים הללו ניתן היה להוסיף לסכום המוצא את אשר התירו החוקים הרלוונטיים (2.5% ו-3.2% בהתאמה).

טענות ומענות

העירייה טוענת שהעתירה לוקה בשיהוי חמור, שבית המשפט נעדר סמכות לדון בה וכן עוררה טענה בדבר השפעות מרחיקות לכת של קבלת העתירה עד כדי הצדקת דחייתה.

לעניין שיהוי טוענת העירייה כי את המועד להגשת העתירה צריך למנות מן היום שניתן האישור החריג לשנת 2001. העותרת ביכרה שלא להתעמת עם העירייה בסוגיה זו ולכן צמצמה את עתירתה להטלת החיובים בשנת 2003. באופן זה מצטמצמת העתירה להשגה על בסיס חישוב שיעור החיוב לשנת 2003. אמנם הפסול שהעותרת מוצאת בחיוב לשנת 2003 מבוסס על הודעות החיוב המועטות שיצאו בשנת 2001 ו-2002, אלא שאותן אין העותרת תוקפת ישירות (העותרת שילמה עד כה לעירייה את שיעורי הארנונה שאינם במחלוקת. הנחת העותרת היא שאם יפסל בסיס החישוב שערכה העירייה בהקשר לשנת 2003, תימנע העירייה מגביה של ה"חוב" מן השנים הקודמות שכן פסק הדין ביחס ל-2003 ייטול את עוקצו של אותו חוב ממנו).

על כך השיבה העירייה כי היא נותרת בעמדתה שהמועד הראוי להגשת העתירה ממוקם בפרק זמן קצר לאחר שהתקבל האישור החריג. יתר על כן, העתירה כנגד חיובי שנת 2003 אינה תוקפת הלכה למעשה את החיוב השנתי כי אם את היתרה משנת 2001 שנחשבת בעיני העותרת לפסולה. על כן, התקיפה האמיתית היא של קביעת התעריף בשנת 2001 ובעניין זה חל שיהוי. יתר על יתר, אפילו תאמר שהעתירה מתייחסת לשנת 2003 בלבד היה על העותרת להגיש את עתירתה תוך 45 ימים מתחילת שנת המס 2003 (שכן עניין אי החוקיות של בסיס החיוב כבר היה ידוע לה שנתיים קודם לכן) ואילו העתירה הוגשה 90 ימים לאחר שנת 2003.

תשובת העותרת היא שהעתירה (הראשונה) הוגשה ב-23.3.03, היינו כחודש ימים לאחר שהעותרת קיבלה את דרישת תשלום הארנונה לשנת 2003. כל דרישת תשלום בכל שנה יוצרת מחדש "עילת תביעה" ולכן בהקשר לחיובי 2003 לא היה כל שיהוי בהגשת העתירה (אמנם בהמשך נאלצה העותרת למחוק את העתירה והדברים התגלגלו כך שהעתירה הוגשה מחדש בשלהי 2005, אך לא זה מה שעומד בבסיס טענת השיהוי).

מעיקרה טענה העירייה לחוסר סמכות של בית המשפט לדון בעתירה מכיוון שסברתה הייתה שהעתירה משיגה על האישור החריג שניתן בידי השרים. לפי החוק עתירה כנגד החלטות השרים חורגת ממסגרת הסמכות העניינית של בית משפט זה. אלא, שבא כח העותרת ציין בדיון מיום 15.1.06 שהוא מוותר על טענותיו בדבר צמצום משך תוקפו של האישור החריג לשנת 2001 בלבד. בכך מתגדרת העתירה בהשלכות של האישור החריג כפי שנתפרש בידי העירייה. עניין זה וודאי מצוי בסמכות בית המשפט ועל כן אם הודעת הויתור של בא כח העותרת שרירה וקיימת, נשמט הבסיס לטענת חוסר הסמכות.

באת כח העירייה טוענת כי לקבלת העתירה משמעות כספית אדירה. שכן, אין מדובר בעותרת בלבד אלא בכל הנישומים של השנים 2001 ואילך עד עצם היום הזה. שהרי לתעריף שנקבע בשנת 2001, המבוסס על האישור החריג, יש השלכה על שיעור התעריף בשנים שלאחר מכן. הפועל היוצא מכך הוא שתהיה לכאורה, עילה לכל נישום לתבוע החזרי היטל ארנונה לאורך השנים. כיוון שתקציבי אותם שנים כבר בוצעו, אין למעשה לעירייה יכולת להשיב סכומי עתק שכאלה לנישומים מבלי לפול לגרעון שאין לו כמעט שיעור ואין לו כמעט מידה.

הדן בעתירה, כך אומרת העותרת, צריך לשוות לנגד עיניו את העובדה שמאז אמצע שנות ה-80 נוכח רפורמות שונות במשק הישראלי שנועדו להתגבר על האינפלציה ששררה אז במדינת ישראל נקבעו בחוק הסדרים המגבילים מאוד את זכות הרשויות המקומיות להעלות מידי שנה בשנה את שיעור חיובי הארנונה לנישומים. ההגבלות דווקניות ואין לחרוג מהן אלא באישור חריג מפורש הניתן בידי שרי האוצר והפנים במשותף.

כך, בחוק ההסדרים 2001, נקבע כי שיעורי הארנונה לאותה שנה יהיו זהים לשיעורים שנקבעו בשנה שקדמה בתוספת – ביחס לנכסים הרלוונטיים לעתירה – שלא תעלה על 1.25% מסכום הארנונה שבו חויבו נישומים בשנת 2000 (מכאן שאם החיוב לשנת 2000 הוא סכום המוצא כי אז הסכום המקסימאלי לשנת 2001 הוא 101.25% ביחס לסכום המוצא). ואכן, כיוון שהעירייה לא יכלה להסתפק בשיעור העלאה הנמוך הזה, פנתה וקיבלה את האישור החריג.

לכאורה האישור החריג מאפשר לעירייה לגבות תוספת של 3.4% ביחס לסכום המוצא (הדבר נלמד מן ההגדרה של "העלאה חריגה" המצויה בהיתר של השרים לאמור "העלאת הארנונה מעל הסכום שהגיע כדין בשנת 2000 בתוספת העלאה של 1.25% ממנו". כלומר, התוספת החריגה בשיעור 2.12% מצטרפת לסכום המוצא בתוספת 1.25% שהותרה בחוק ההסדרים).

אלא שהאישור החריג מסייג את עצמו בכך שבשנת הכספים 2001 לא תוטל ולא תופחת ארנונה כללית על נכס בשיעור העולה על 10% מהסכום שרשאית הייתה העירייה להעלות או להפחית ללא האישור החריג. מהו הסכום שהעירייה הייתה רשאית להעלות ללא האישור החריג? פשוט שהיא הייתה רשאית להעלות 1.25%. הנה כי כן, דעת העותרת היא שהאישור החריג מסייג את עצמו כך שההעלאה החריגה לא תהיה יותר מ-10% מן התוספת שהעירייה הייתה רשאית להטיל בלי האישור; היינו, 0.125%. לאמור, לשיטת העותרת, רשאית הייתה העירייה בשנת 2001 לגבות בגין הנכס הרלוונטי 101.375% ביחס לסכום המוצא.

אכן, העותרת ערה לכך שהתוספת החריגה המותרת לשיטתה קטנה מאוד, אלא שהיא חוזרת ומסבה את תשומת הלב לרעיון הניצב מאחורי "חוקי ההקפאה" של תעריפי הארנונה. תכליתם היא לתמוך את מדיניות הפחתת האינפלציה או שמירתה על מידרג נמוך ביותר. אילו הורשו העיריות להעלות את תעריפי הארנונה משנה לשנה בשיעורים ניכרים ואפילו ניכרים מאוד היה בכך כדי לגרום לעלית מחירים בשלשלת (העלאת הארנונה גוררת העלאת שכר הדירה, שגוררת מצידה העלאת תעריפי שירותים שגוררת העלאת תעריפי תשומות וכן הלאה) וממילא לפגיעה ביעדי האינפלציה.

גישת המשיבה שונה בתכלית. באת כוחה אומרת שהעלאה בשיעור של 0.125% מעל להעלאה שהותרה בחוק ההסדרים איננה מתקבלת על הדעת כלל ועיקר. אין בה שום תועלת לעירייה. העירייה עשתה פעולת הכנה נרחבת ומעמיקה שעה שבאה לקבוע את צו הארנונה לשנת 2001. היא הגיעה למסקנה שהיא זקוקה לשם מימוש יעדיה להעלאה של 3.4% ביחס לסכום המוצא. כיוון שבחוק ההסדרים אושרה רק תוספת של 1.25% לסכום המוצא, פנתה העירייה אל השרים בבקשה לאישור חריג מקיף של 2.12% נוספים (כדי להשיג בסך הכל תוספת של 3.4%). השרים אישרו את התוספת החריגה של 2.12% רק לגבי חלק מן הנכסים שעליהם מוטלת ארנונה (בכלל החלק הזה מצויים גם נכסי העותרת). בשים לב לכך שהעירייה ביטלה או הפחיתה ארנונות על נכסים מסוימים, אין כל משמעות לתוספת של 0.125% וזו אינה עולה בקנה אחד עם מה שאומר האישור החריג.

העירייה גורסת כי פרשנות לשון הוראת סעיף 3א לאישור החריג מאפשרת לעירייה להעלות את תעריפי הארנונה ב-10% נוסף לסכום המוצא בצרוף 1.25% שהותרו בחוק ההסדרים.

העירייה גורסת שפרשנות זו עולה בקנה אחד הן עם ההגדרות של העלאה חריגה המופיעה בסוף האישור החריג והן עם כוונתה של העירייה כפי שאושרה בידי השרים. העירייה עשתה עד לשנת 2000 מהלך נרחב ומעמיק לרפורמה בכללי הארנונה שלה. עד אז נמצאו בעיר כ-29 אלף פריטי ארנונה שונים. ועדה שישבה על המדוכה ובחנה לאורך ולרוחב עשתה מאמץ גדול לבטל תעריפים חסרי משמעות מסוימים ולקבוע תעריפים ריאליים ביחס לנכסים אחרים. בפניית ראש העירייה לשר האוצר נאמר כי "... המועצה אישרה לבצע את השינויים המופיעים בצו הארנונה באופן הדרגתי. ולפיכך, עליה/הפחתה של החיוב הוגבלה ללא יותר מ-10% ריאלית בכל שנה". כך גם הוסברו הדברים למליאת המועצה. נאמר לה "בכל מקרה העלאת התעריף תעשה עד 10% ריאלית בכל שנה עד ליישום המלא של ההצעה". כיוון שהשרים אישרו את הפנייה של העירייה, שמע מינה שהרעיון של "העלאה ריאלית" של עד 10% בכל שנה מצא את ביטויו באישור החריג.

נושא העתירה

מעיקרה נוסחה העתירה כך שניתן היה להבין שאחד מנושאיה הוא האישור החריג שניתן בידי השרים. על פי החוק השגה על החלטה של השרים אינה מצויה בתחום סמכותו העניינית של בית משפט זה.

אולם, ב"כ העותרת הודיע לבית המשפט ודבריו נרשמו בפרוטוקול שעל מנת להתגבר על הטענה לחוסר סמכות עניינית הוא ממקד את העתירה בשאלת הפירוש שניתן לאישור החריג בידי העירייה ויישום האישור החריג בידי העירייה.

אף העירייה מסכימה שאם ההשגה כנגד האישור החריג עצמו נופלת, נופלת עמה גם הטענה לחוסר סמכות עניינית. כיוון שאני "תופס" את בא כח העותרת על דברו נראה לי שבכך נפתר עניין הסמכות.

אינני סבור שהעתירה – לאחר צמצומה לחיובי הארנונה לשנת 2003 – לוקה בשיהוי. מקובלת עלי השקפת ב"כ העותרת כי עניינה של העתירה הוא בפרשנות האישור החריג משנת 2001 כפי שהיא מגולמת בחיובי הארנונה לשנת 2003. אך מובן הוא שכל הודעת חיוב שנתית בעניין ארנונה יוצרת "החלטה" של הגורם העירוני המוסמך. ניתן להשיג על החלטה זו במסגרת עתירה מנהלית. בין היתר, ניתן להשיג על החלטה בטענה של אי חוקיות או חריגה מסמכות ואין נפקא מינה אם אי החוקיות נוצרה שנים קודם להחלטה, ובלבד שאין מבקשים סעד אופרטיבי ביחס לאותם שנים שכבר חלפה לגביהן התקופה הקבועה בדין לשם הגשת עתירה.

לשון אחר, כיוון שהעותרת אינה תובעת כל סעד של השבה או ביטול ביחס לחיובי הארנונה שהוצאו כלפיה בשנים 2001 ו-2002 אין לראות שיהוי בכך שהעתירה המתמקדת בשנת 2003 מייסדת עצמה על אי חוקיות וחריגה מסמכות ששורשיהם נעוצים בהחלטות של השנים הקודמות.

ברי לי שאם יפסק שחיובי הארנונה שהוצאו בידי העירייה החל משנת 2001 מבוססים על פרשנות מוטעית של משמעות האישור החריג יתבקש מכך שנישומים רבים מאוד חוייבו בסכומי יתר שסכומם המצטבר עצום ורב. סביר בעיני שהעירייה לא תוכל לעמוד בהחזרי גביית היתר במלוא היקפה. אולם, אינני משוכנע כל עיקר שהדבר עשוי לשמש כחסם לברור העתירה והוא משעה שהעתירה הפרטית של העותרת הוגשה במועדה.

יתר על כן, לכאורה, כבר עבר זמנה ובטל קורבנה של השגה בעתירה מנהלית על חיובי הארנונה לשנים 2001 – 2005 (אולי גם על חיובי 2006 שהרי שנה זו ניצבת על קו הסיום שלה ממש והודעות החיוב נשלחו לפני חודשים ארוכים). לכן, מי שלא הגיש עד כה עתירה בעניין זה, ככל הנראה, איבד את זכותו לכך והצלחת העתירה תהיה בת משמעות רק כלפי העותרת.

פרשנותו של האישור החריג הצריכה אותי לתהליך פענוח שנדמה בעיני היה כפיצוח כתב סתרים. לא ברור לי למה לא ניתן לנסח מסמך באופן שכל הקורא אותו יבין את תוכנו ואת תכליתו. זו עובדה שהעותרת מזה והמשיבה מזה הציעו משמעויות לאישור החריג הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. בסופו של דבר דעתי היא שלא העותרת ובוודאי לא העירייה מפרשות את כתב הסתרים פירוש נכון. מסקנה זו כשהיא לעצמה חוזרת ומציגה את השאלה למה צריך לסבך כדי כך דברים שיכולים להיות וצריכים להיות פשוטים במידה המותאמת של כושר הבנת הנקרא של הנישום האינטליגנטי הסביר.

אנסה לפלס את דרכי בתוך המבוך של ההגדרות וההתניות בשלושת המסמכים המשפטיים הרלוונטיים: א. חוק ההסדרים 2001; ב. האישור החריג; ג. החלטת מועצת העירייה.

אין חולקים לפני על כך שמכוח חוקי ההקפאה השונים נותרים מידי שנה בשנה תעריפי הארנונה על קיפאונם כפי שנקבעו בשנה שקדמה. העלאתם מידי שנה בשנה מותרת רק בשיעור שנקבע בחוק. ואף על זה אין מחלוקת שרשות מקומית רשאית לפנות אל שרי האוצר והפנים בבקשה להיתר חריג להעלות את תעריפי הארנונה בשנה מסוימת בשיעור מסוים גבוה יותר מן התוספת שהותרה בדין לסכום המוצא.

העתירה מתייחסת לנסיבות שבהן נקבע בדין שיעור תוספת מסוים להיטלי ארנונה לשנת 2001, דעתה של עיריית תל אביב לא הייתה נוחה מן התוספת הקבועה בחוק והיא בקשה אישור חריג לשיעור תוספת גבוה יותר. השרים אישרו את הבקשה. ובהקשר לסוגי הנכסים מסוג נכסי העותרת, הבקשה אושרה ככתבה וכלשונה.

חוק ההסדרים 2001, קובע שיעור תוספת של 1.25% לכל סוגי הנכסים ביחס לסכום המוצא. מכאן ואילך אניח שסכום המוצא (שיעור תעריפי הארנונה לשעת 2000 הוא, ביחס לנכס מסוג נכסי העותרת, בשיעור 100.

לפי זה פשוט, שבהעדר אישור חריג מותר היה לעיריית תל אביב לשום את הארנונה על נכסי העותרת בשנת 2001 בשיעור 101.25.

מועצת עיריית תל אביב סברה שהתוספת לשנת 2001 ביחס לסכום המוצא צריכה להיות 3.4%. לאמור, לשיטתה, ראוי היה לקבוע – בחוק ההסדרים – תעריף ארנונה בשיעור 103.4.

משנוכחה העירייה לדעת שבחוק אושרה רק תוספת של 1.25% פנתה אל השרים וביקשה להוסיף 2.12% לתוספת שבחוק במסגרת של אישור חריג, כך שבסופו של דבר תוכל לקבוע תעריף לנכס בשיעור 103.4.

השרים באישור החריג קיבלו את בקשת העירייה ביחס לנכסים מסוג נכסי העותרת. לכן, האישור החריג ביחס לנכסים אלה הוא "לאשר העלאה חריגה בשיעור של 2.12% לנכסים..." (סעיף 2 לאישור החריג).

האישור החריג מגדיר "העלאה חריגה" כך: "העלאת הארנונה מעל הסכום שהגיע כדין בשנת 2000 בתוספת העלאה של 1.25% ממנו".

הווה אומר מפענוח המקרא עד הנה, מתבקש שעל פי האישור החריג הותר לעיריית תל אביב לקבוע תעריף ארנונה ביחס לנכס העותרת בשיעור של 103.4% ביחס לסכום המוצא או בערך נומינאלי של 103.4.

סעיף 3 לאישור החריג קובע תנאים לאישור. התנאי שפרשנותו צריכה לענייננו אומר: "בשנת הכספים 2001 לא תוטל ולא תופחת ארנונה כללית על נכס בשיעור העולה על 10% מעל הסכום שרשאית הייתה העירייה להעלות או להפחית ללא היתר זה.." (סעיף 3[א] לאישור).

מה המשמעות של תנאי זה? ראינו ש"ללא היתר זה" הייתה העירייה רשאית להעלות 1.25% ביחס לסכום המוצא. האם נוכח ההגבלה ללא יותר מ-10% ביחס לתוספת מותרת העירייה בהעלאה של לא יותר מ-0.125% ביחס לסכום ההעלאה המותר בלי אישור חריג? העותרת משיבה לכך תשובה חיובית. אולם, לי נראה שלא לכך כיוון התנאי הנ"ל.

נראה לי שהגיונו של התנאי בכך שהוא מגביל את העירייה בסך הכולל של העלאות והפחתות של ארנונה כך שההעלאות יתקזזו מול הפחתות באופן שבסופו של דבר לא תהיה עליה בשיעור הכולל של הארנונה של יותר מ-10% מן הסכום שניתן היה להעלות או להפחית ללא אישור חריג. לשון אחר. התנאי כמו אומר לעירייה, תוכלי להעלות ביחס לנכס מסוים את הארנונה בשיעור גבוה ובלבד שכנגד העלאה זו תתייצבנה הפחתות (או ביטולי חיוב) בשיעור כזה שיותיר פער העלאה שאינו עולה על 10% מן ההגדלה המותרת בלי אישור חריג.

האישור החריג מאפשר ביחס לנכס של העותרת לקבוע תעריף של 103.4. היינו, 3.4% תוספת לסכום המוצא. האם התוספת הזו ביחס להפחתות או ביטוי חיוב בשנת 2001 עומדת בתנאי המגביל של סעיף 3[א] לאישור? אינני יודע. אני מניח שהאיזון הנדרש מתקיים או שמכל מקום הוא מתקיים נוכח מגבלת היישום שהעירייה קבעה לעצמה (ראו בפסקה הבאה). לא נטענה לפני טענה שהאיזון איננו קיים ואני מניח את הדבר לבדיקה נוספת של הגורמים המקצועיים בעירייה.

החלטת מועצת העירייה משלהי 2000 המגבשת את צו המיסים לשנת 2001 אומרת: "העלאה חריגה של תעריפי הארנונה בגין השינויים המבניים בצו הארנונה לשנת 2001, בשיעור של עד 10% (כאשר יתרת ההעלאה הנדרשת תעשה בשיעור של עד 10% לשנה בשנים הבאות עד ליישום מלוא ההמלצות)...".

משמעות ההחלטה היא שהעירייה תממש במשך 10 שנים את ההעלאה החריגה שאושרה לשנת 2001. התוספת המאושרת נחלקה לעשר "מנות", כך שבכל שנה יתווספו 10% משיעור התוספת החריגה המותרת.

שנית, ביצוע 10% מן ההעלאה החריגה בכל שנה, אינו מפריע ואינו סותר את העלאת היטלי הארנונה בשיעורים הנקבעים בחוק ההסדרים מידי כל שנה. הביצוע הזה מצטבר לתוספות המותרות בכל שנה. הביצוע האמור גם אינו סותר אפשרות לקבל אישורים חריגים בשנים שלאחר2001 (ככל העולה מן העתירה ומן התגובה, לא ניתנו ביחס לנכסי העותרת אישורים חריגים לאחר 2001 עד לשנת 2003 ועד בכלל).

שלישית, הפער בין מסקנותיי למסקנותיה של העירייה גדול מאוד. הפער בין מסקנותיי לטענות העותרת איננו גדול. אולם, סברתי היא שהמסקנות הכלולות בפסק דין זה עולות בקנה אחד עם "מדיניות ההקפאה" כפי ביטויה בחוקי ההסדרים בשנים השונות בכלל ובשנת 2001 בפרט. לא מתקבל על דעתי שבשעה שהמחוקק חפץ להגן על מדיניות האינפלציה של מדינת ישראל וקבע לשם כך העלאת ארנונה בשיעור של 1.25% ביחס לשנה שקדמה, יבוא אישור חריג ויניח לרשות מקומית להעלות את היטלי הארנונה בשיעור הגבוה פי 10 (1000%) ממנה שהמחוקק סבר שהוא הגנה ראויה למדיניות המוניטארית שלו הממשלה. הפרשנות המאפשרת העלאה חריגה בשיעורים קטנים ביחס להעלאה המותרת בחוק נראית לי סבירה והגיונית ובמיוחד מתיישבת עם "כתב הסתרים" כפי ביטויו במסמך האישור החריג.

הפועל היוצא מ"מלאכת המחשבת" שערכתי לעיל הוא שבשנת 2001 ניתן היה לחייב את העותרת בתעריף העולה ב-1.46% ביחס לסכום המוצא היינו ביחס לחיוב שהוטל בשנת 2000. מכאן ניתן לגזור השלכה חשבונית פשוטה אל התעריף שנקבע לעותרת בשנת 2003 היא שנת העתירה (ראו לעיל).

התוצאה היא, אם כן, שהעתירה מתקבלת, אם כי, אין היא מתקבלת במדויק על פי התחשיב או השיעורים שהעותרת ביקשה לקבוע אותם.