המשיבות, חברות קבלניות ובעלות זכויות במקרקעין, ברחוב אפעל 15 בפתח-תקוה (להלן: "המגרש").

בתאריך 31.01.02 הגישו המשיבות בקשה לקבלת היתר בניה על המגרש.

כתנאי למתן היתר הבניה נדרשו המשיבות על ידי המבקשת לשלם היטלי ביוב וסלילה בסכום של 4,117,131 ש"ח.

המשיבות בדקו ומצאו כי ההיטלים הוטלו ונגבו ביתר, תוך חריגה מסמכות, ופנו אל המבקשת בתאריכים 22.03.05 ו- 17.04.05, בדרישה להשבת ההיטלים שנגבו ביתר.

בתאריך 8.5.05 נדחתה דרישתן.

בכתב התביעה שהוגש לבית משפט השלום בפתח-תקוה תבעו המשיבות השבתם של היטלי סלילה וביוב, שלהשקפתן הוטלו עליהן בחוסר סמכות.

המבקשת פנתה לבית המשפט בבקשה לסילוקה על הסף של התביעה, ככל שהיא נוגעת להיטל הביוב, מאחר שלהשקפתה הסמכות לדון בטענות לענין היטלי ביוב נתונה לועדת הערר לענייני ביוב.

כב' סגן הנשיא גולדס דחה את הבקשה והחלטתו הינה נשוא הבקשה שבפני.

בדיון בתאריך 13.12.06 נשאלה המבקשת מה עמדתה באשר לאפשרות, לפיה המועד להגשת ערר לועדת ערר לענייני ביוב, יוארך בהסכמה.

בא כוחה דחה את האפשרות, אולם לאחר שיקול נוסף הודיע לבית המשפט כי לאחר שנשקלה הסוגיה בשנית, מוכנה המבקשת להאריך את המועד למשיבות לצורך הגשת ערר לועדת ערר לענייני ביוב, וזאת לצורך פשרה בלבד ומבלי שהדבר יהווה תקדים.

ב"כ המשיבות דחה את ההצעה מאחר שלהשקפתו הסמכות לדון בתביעות להשבה נתונה לבית משפט השלום.

סוגיית חלוקת הסמכויות בין הערכאות נדונה בשלושה פסקי דין מנחים: רע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום השקעות בע"מ ואח' פ"ד נד(4) עמ' 481 (להלן: "הלכת יזום") שם נקבע כי הסמכות לדון במכלול החיובים הנוגעים להיטל ביוב, אגרת חיבור ואגרת צינורות מים נתונה לגופי הערר הפועלים מכוח החוקים הנוגעים לענין.

ברע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר ואח' (להלן: "ענין בלונדר") נקבע על ידי בית המשפט העליון כי תקיפה של דרישת תשלום אשר הוצאה על ידי רשות מקומית הינה בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים ללא קשר לשאלה אם הופעל שיקול דעת אם לאו.

קביעה גורפת זו, אשר תחמה את סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים על פי זהות הגורם שאת החלטתו מבקשים לתקוף, בהסתמך על סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 ופרט 8(א) לתוספת הראשונה, סויגה במידה מסויימת, תוך אבחנה בין תביעות להשבת כספים ששולמו בפועל לבין עתירות לסעד הצהרתי הנוגע לחוקיות דרישת התשלום ברע"א 6590/95 עיריית אשקלון נ' צרפתי (להלן: "ענין צרפתי") שם נקבע על ידי כב' השופט גרוניס, כי שאלת הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים תוכרע על פי הסעד הנתבע:

וממשיך כב' השופט ומבהיר את אופן יישומו של "מבחן הסעד":

יישום ההלכות שצוטטו לעיל על הסוגיה העומדת לדיון בפני מעוררת קושי פרשני בשל העובדה שבענין יזום נקבע על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'ה כי למרות שמדובר בתביעת השבה של כספים ששולמו לא נראה על פניו כי יש נפקות לעובדה שהסעד המבוקש הינו השבה, ככל שהדבר נוגע לענין סמכותם של גופי הערר.

ואילו בפסק הדין בענין צרפתי נקבע על ידי כב' השופט גרוניס כי קבלת הגישה לפיה תביעת השבה של היטל ששולם תהיה כפופה לכללי השיהוי ונתונה בסד המועדים שנקבעו בתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים או בהוראות הספציפיות בחוקי הארנונה משנה סדרי בראשית ואין לקבל שבאמצעות הוראות אלה שונו הכללים הנוהגים לגבי הגשתן של תביעות השבה המופנות נגד רשויות ציבוריות; ונשאלת השאלה האם ההגיון שמאחורי "מבחן הסעד" כפי שנקבע בענין צרפתי, משתנה בעת שהננו נדרשים לישמו בהליך בו יש לקבוע את היקף סמכותו של בית משפט "אזרחי" מול סמכותו של גוף ערר דוגמת ועדת ערר לענייני ביוב. ובעיקר קשה האבחנה בין מי שתובע השבה של תשלום כגון ארנונה לבין מי ששילם, עקב דרישה שגויה, היטל ביוב ואנו נדרשים לשאלה מדוע יגרע חלקו של משלם היטל הביוב שתביעת ההשבה שלו מתיישנת בחלוף 60 ימים לעומת משלם הארנונה הזכאי להגיש תביעתו בתוך שבע שנים.

ויודגש, כי סמכות יו"ר ועדת הערר להאריך מועדים אינה מספקת מענה לקושיה זו מכיוון שהוראת סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962 מגבילה את ההארכה ל-30 ימים נוספים בלבד בקובעו:

מסקנתי היא שההגיון שהנחה את בית המשפט לאבחן בין תביעות השבה כספיות לעתירות לסעד הצהרתי יפה גם לענין תביעות השבה של היטל ביוב שכבר שולם.

אני מודעת לעובדה שגישתי הינה דעת מיעוט, אולם הסוגיה טרם הוכרעה, משכך סברתי כי יטיבו הצדדים לעשות אם יגיעו להסכמה דיונית, לפיה המועד להגשת הערר יוארך בהסכמה. מאחר שב"כ המשיבות דחה את הצעת הפשרה, לא נותר לי אלא לדחות את הבקשה בהסתמך על הנימוקים שפורטו לעיל. יתכן שהפתרון, לפיו יוארך המועד בהסכמה, יכול היה לסייע לצדדים בהליך זה, אולם ברמת העקרון אין להשאיר לשיקול דעתה של הרשות המקומית את ההחלטה מי מבין הטוענים לחיוב בהיתר יזכה לגישה לערכאות, ומי יאלץ לפעול בדלת אמות תקופת התיישנות בת 60 ימים.

לסיכום, הבקשה נדחית.

הוצאות הבקשה בסך 5,000 ש"ח + מע"מ יוטלו על פי התוצאות בהליך העיקרי.