בין המשיבה למועצה המקומית, קודמתו של הועד המקומי, נתגלעו סכסוכים באשר לסיווג הנכס לצרכי ארנונה.

ביולי 2003 נחתם בין המועצה המקומית שבי ציון למשיבה הסכם באשר לאופן חישוב הארנונה.

בתאריך 28.10.03 נכנס לתוקפו צו המועצה המקומית (שבי ציון, ביטול) התשס"א – 2000 אשר קבע כי המועצה המקומית שבי ציון תבוטל כגוף סטטוטורי וכל החובות וההתחייבויות יועברו למועצה האזורית מטה אשר (להלן: "המועצה האזורית"), וכיום מנוהל היישוב על ידי שני גופים: המועצה האזורית והועד המקומי שבי ציון, מבקש מס' 1 בהליך שבפני. מבקש 2 הינו יו"ר הועד המקומי.

על פי הנטען בכתב התביעה, שהוגש על ידי המשיבה לבית משפט השלום בתל-אביב, בראשית שנת 2004 קיבלה הודעה ממבקש 1 ובה דרישת תשלום ארנונה כללית בסכום של 100,296 ₪.

המשיבה סברה, לגרסתה, כי למבקש 1 הוענקה סמכות לגבות ארנונה כללית ושילמה את הסכום שנדרשה לשלם.

בסוף שנת 2004 פנתה המועצה האזורית למשיבה ודרשה כי תשלם לה ארנונה כללית בסך 170,000 ₪ לשנת 2004. המשיבה אשר סברה כי התשלום לידי מבקש 1 מהווה את מלוא חוב הארנונה, פנתה בבקשת הבהרה למועצה האזורית אשר הודיעה בתשובה כי לא הואצלה סמכות למבקש 1 לחייב בתשלום ארנונה.

לאחר שהוצג בפני המשיבה צו הארנונה לשנת 2005 של המועצה האזורית, וניתן לה אישור כי המועצה תכבד את ההסכם משנת 2003, שולמה על ידה הארנונה לשנים 2004-2005.

לנוכח השתלשלות העניינים, שחלקה תואר לעיל, טענה המשיבה כי המבקש אינו מוסמך לגבות ארנונה כללית וכי ההסכם החל על חליפי המועצה המקומית שבי ציון כולל את כל חיובי הארנונה שעליה לשלם והמבקש אינו רשאי לגבות תשלומים נוספים אשר אינם חלק מצו הארנונה.

לפיכך, התבקש בית המשפט להעניק למשיבה את הסעדים כדלקמן:

1. ליתן הצהרה לפיה, בהתאם להסכם בין הצדדים מיום 1.7.03 על המשיבה לשלם ארנונה בלבד וכי אין היא חייבת במסי הועד המקומי.

2. לחייב את המבקש 1 להשיב לידי המשיבה את הסכום ששולם בשנת 2004.

3. ליתן כנגד המבקשים צו לאכיפת ההסכם בין הצדדים, אשר ימנע ממבקש 1 לבצע כל פעולה ובכלל זה פעולת עיקול ו/או גביה בניגוד למוסכם בין הצדדים.

4. ליתן צו המצהיר כי העיקול שהוטל על כספים המגיעים למשיבה בטל.

5. לחייב המבקשים לשלם למשיבה סך של 90,000 ₪.

בהחלטתה נשוא הבקשה שפני דנה כב' השופטת ניב בבקשה לסעד זמני אשר יאסור על המבקשים להמשיך ולנקוט בהליכי עיקול, ולאחר שבחנה את טענות הצדדים, נעתרה לבקשת המשיבה והורתה כי צו המניעה הארעי האוסר העברת הכספים המעוקלים לידי המבקשים יוותר על כנו עד למתן פסק הדין בתביעה העיקרית.

הדיון שבפני התמקד בשאלת סמכותו של בית משפט השלום בתל-אביב להעניק את הסעד המבוקש.

יודגש כי הצו המונע המשך הליכי העיקול מתייחס אך ורק לסעד ההצהרתי בתביעה, שכן הליכי הגביה נועדו לאכוף תשלומים שהמשיבה סבורה שאינה חבה בהם והמתייחסים לשנת 2005. מכאן, שיש להכריע ראשית לכל בשאלת הסמכות העניינית של בית משפט השלום להעניק הסעד המבוקש.

סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים התש"ס – 2000 קובע לענין סמכותו של בית המשפט:

פרטים 1 ו- 8 לתוספת הראשונה מונים ענייני ארנונה ונושאים הקשורים להחלטות של רשויות מקומיות:

ברע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ מבהיר כב' השופט גרוניס מהם הנושאים המצויים בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ככל שהם קשורים לחיובי ארנונה והחלטות רשויות מקומיות: