2. המשיבה טוענת, כי אינה חבה דבר למבקשת בגין הנכס, לא כבעלים ולא כמחזיקה, וכי החוב הנטען כלפיה נובע מחיובים שהושתו עליה שלא כדין ושבגינו ביצעה המבקשת, שלא כדין, פעולות אכיפה וגבייה, לרבות תפיסת רכב המצוי בבעלות המשיבה.

3. המבקשת עותרת לדחיית התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית. לשיטתה, טענת המשיבה כי היא אינה מחזיקה בנכס, מצויה בסמכותם הייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן- "חוק הערר"). לכן, היא אינה רשאית לפנות ישירות לבית המשפט האזרחי כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף, אין מדובר בנושא עקרוני או בעל חשיבות כללית וציבורית, כי אם במחלוקת שגרתית בענין זהות המחזיק בנכס, שכמותה מגיעות רבות בפני מנהל הארנונה.

עוד מוסיפה המבקשת, כי דיון בתביעה הנדונה ירוקן, למעשה, את הוראת סעיף 3 לחוק הערר מכל התוכן, שכן המשמעות היא שבידי הנישום קיימות שתי אפשרויות מקבילות לתקיפת חיוב הארנונה בענין הטענות נשוא סעיף 3 לחוק הערר: ירצה, יגיש השגה ובמידת הצורך ערר; ירצה – יפנה לבית המשפט האזרחי. לדידה, תוצאה זו מנוגדת להוראות חוק הערר ואיננה סבירה.

4. המשיבה טוענת, כי עסקינן בתביעת פיצויים ונזקים בגין פעולות גבייה שלא כדין שננקטו על-ידי המבקשת ולכן הסמכות לדון בה אינה מצויה בסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר. זאת ועוד, תביעות מסוג זה אף לא נכללות בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים כפי שהוקנתה בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000.

5. המפתח לבחינת הסמכות העניינית מצוי בכתב בית דין אשר פתח את ההליך, כאשר בהליך האזרחי הכלל הקובע הוא מבחן הסעד. לעומת זאת, בהליך המנהלי הכלל הקובע הוא מבחן העניין ולא מבחן הסעד או מבחן העילה.

יפים לענין זה הדברים שנאמרו בבש"א (באר-שבע) 3874/03 עיריית אשדוד נ' אס. פי. פרסומים, תק-מח 2003(3), 8797:

הראשון הינו העניין. כך עולה מהתוספת הראשונה לסעיף 5 לחוק. בהרבה מהנושאים של עתירה מנהלית זהו המבחן הקובע. למשל, "ענייני ארנונה", "ענייני רישוי מוסדות חינוך", "ענייני רישום עמותה", "ענייני תכנון ובנייה", "ענייני שירותי תיירות" ו"מכרזים – ענייני מכרזים של המדינה, רשויות מקומיות..." (תוספת ראשונה, סעיפים 1,2,3,5,6,7,9,10). חזקה על המחוקק ששם את הדגש בדבר הסמכות במקום הראוי, לאור אופיו של ההליך המנהלי בכלל והעתירה המנהלית בפרט. זאת בחוק שנחקק לפני כשלוש שנים. דווקא בהליך המנהלי, המתנהל בפני בית משפט מיוחד, שמטרתו לבחון את סבירות התנהגותה של רשות, נכון שעניין העתירה הוא שיהא המפתח בסוגיית הסמכות העניינית. מבחן זה הינו פחות טכני ויותר מהותי.

6. בכתב התביעה טוענת המשיבה, כי היא אינה חבה בחוב הארנונה בגין הנכס, הואיל ובתקופה הרלבנטית לתביעה לא החזיקה בנכס. לפי גרסתה, המדובר בחוב של דייר שהחזיק בנכס באותה תקופה, ואשר דבר החזקתו דווחה כדין למבקשת.

7. לטענת המשיבה, החוב הנטען אינו חוב שהוטל כהלכה בהתאם לפקודת המסים (גביה), ועל כן לא היתה רשאית המבקשת לנקוט בהליכי גבייה בגינו. טענותיה מופנות כנגד פעולות האכיפה והגבייה של החוב על-ידי המבקשת והשתתו על המשיבה שלא כדין. פעולות אלו כללו, בין היתר, יצירת חשבון ארנונה על-שם המשיבה, הגם שהיא אינה מחזיקה בנכס ואין מקום לחייבה בגינו, העברת חיובים וחבויות של מחזיק בנכס על-שם המשיבה שלא כדין, תפיסת רכבה של המשיבה וירידה לנכסיה, ופגיעה בפרטיות באמצעות שימוש במאגרי מידע חסויים לצורך ביצוע פעולות הגבייה הבלתי חוקיות. עוד טוענת המשיבה, כי המבקשת פעלה בניגוד להוראות פקודת העיריות (נוסח חדש), ובנוהגה זה פעלה היא בחוסר סמכות.

8. בתביעתה, עותרת המשיבה ליתן סעדים הצהרתיים הקובעים, כי פעולות המבקשת כנגדה בטלות או מבוטלות וכי המשיבה אינה חבה בגין חיובי ארנונה בנכס בתקופה הרלבנטית. כן מבוקש צו עשה, להורות למבקשת להשיב למשיבה את רכבה שנתפס, לכאורה, שלא כדין. בנוסף, נתבע סעד כספי בסך של 100,000 ש"ח לפיצוי ושיפוי המשיבה בגין הנזקים הממוניים והלא ממוניים שנגרמו לה עקב פעולות המבקשת, כדוגמת הצורך לדאוג לאמצעי תחבורה חלופי והלבנת פניהם ברבים של עובדי המשיבה או מי ממשפחתם.

9. מתוך האמור בכתב התביעה למדים אנו, כי אין מדובר בתביעת השבה של כספים ששולמו בגין חיובי ארנונה, כי אם בתביעה הצהרתית וכספית (נזיקית) בנוגע לחוקיות ותקפות פעולותיה של המבקשת כרשות מקומית, בקשר עם חוב הארנונה הנטען.

10. לפי סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000:

פרט 1 לתוספת קובע, כדלקמן:

בהמשך, קובע פרט 8 לתוספת לחוק, כי:

סעיף 2 לחוק מגדיר "החלטה של רשות" כ"החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל".

11. כבר נפסק, כי הסמכות לדון בהשגות על פעולות מינהליות של רשות מקומית נתונה, בסייגים הקבועים בחוק ובהעדר הסדר מיוחד, לבית המשפט לעניינים מנהליים, ואינה נתונה לבתי המשפט האזרחיים (ראה: רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר, דינים עליון, כרך עא, 340, פיסקה 11).

12. כאמור, לפנינו תביעה העוסקת בעיקרה בתקיפת החלטותיה של רשות מקומית, אשר ביצעה הליכי חיוב וגבייה של חיובים על-פי סמכויות שהוקנו לה על-פי דין (יהא אשר יהא הדין שמכוחו היא פעלה). גם אם עסקינן, כטענת המשיבה, בחוב מעורב של מים וארנונה, הרי שעדיין נכנסים אנו בגדרו של החוק האמור, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ולחלופה המפורטת בסעיף 8(א) לתוספת שבו, אשר מתייחסת לזהות המחליט (רשות מקומית) ולא לנושא ההחלטה.

13. המשיבה גורסת, כי הסעד העיקרי המבוקש הינו סעד של פיצויים, ומשכך, בית המשפט האזרחי הוא שמוסמך לדון בתביעה, בהתאם לסכומה. עוד היא מציינת, כי תביעתה הכספית אינה מסוג התביעות שנכללו במסגרת סמכותם של בתי המשפט לעניינים מנהליים, באשר אלו מוסמכים לדון רק בתביעה כספית שעילתה במכרז.

14. אני התרשמתי, כי הסעד העיקרי בתביעה הינו קביעה בדבר בטלותם של פעולות המבקשת וחיובי הארנונה, ואילו הסעד התפל הינו הסעד הכספי לפיצוי בגין הנזקים וההוצאות שנגרמו למשיבה בעקבות אותן פעולות. בעוד שהסמכות לדון בסעד הצהרתי זה מוקנית לבית משפט לעניינים מנהליים, הרי שהסעד הכספי מצוי בסמכותו של בית המשפט האזרחי, בהתאם לסכום התביעה (ראה: סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, והשווה: רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, תק-על 2005(3) 3688).

15. משקבעתי, כי התביעה ההצהרתית נתונה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ואילו התביעה הכספית נתונה לסמכותו של בית משפט זה, האם ניתן להורות על פיצול הדיון?

תשובתי לכך הינה שלילית.

בסעיף 76 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, נקבע, כי בית המשפט מוסמך להכריע בגררה, לצורך אותו עניין, "אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט או של בית דין אחר". פיצול הדיון כאן נראה בעיני מלאכותי ומעיק שלא לצורך על הצדדים, כאשר שתי ערכאות יקדישו זמנן לאותו נושא. מה עוד, שההכרעה בתביעה ההצהרתית בבית המשפט לעניינים מנהליים עשויה/עלולה להשליך על זכאותה של המשיבה לקבלת הפיצוי הכספי המבוקש.

16. לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרשת לדיון בתחולתו של חוק הערר בענייננו.

17. לנוכח האמור לעיל, הדיון בתיק מועבר לבית המשפט לעניינים מנהליים.