במבט ראשון בחומר הרב שהוגש, עולה כי המחלוקת בין הצדדים נוסעת למרחקים. הצדדים אפילו חלוקים בשאלה - מה היא המחלוקת ביניהם בעתירה זו. ברם, וכפי שיובהר בסופו של טיעון, יוצא כי המחלוקת מצומצמת למדי.

2. טענתה העיקרית של העירייה הינה שהואיל והוגשה השגה על החיוב בארנונה בפני ועדת הערר, דין העיקול להתבטל. נבהיר שצו העיקול נחתם ימים ספורים לפני הגשת הערר. העירייה הודיעה ש"אינה חולקת על כך שעל פי אכרזת המיסים (גביה) לא ניתן לנקוט בהליכים מכח פקודת המיסים (גביה), לגבי חובות שבמחלוקת" (ראה סע' 29 לתגובת העירייה לעתירה). עם זאת, העירייה סבורה שאין מקום לבטל את העיקול במקרה זה משני טעמים. האחד, שההשגה בפני ועדת הערר הוגשה באיחור ועל כן אין להכיר בכוחו של אותו הליך לעצור את הליכי הגביה. האחר, הנפסק על פי כב' השופטת ביניש בעניין תשתיות נפט (בר"ם 7086/05 תשתיות נפט אנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קרית טבעון) לפיו החלטת בית משפט לעניינים מינהליים שלא להוציא צו מניעה זמני נגד הליכי גביה על פי פקודת המיסים (גביה), אושרה ע"י ביהמ"ש העליון.

3. סעיף 2 לאכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה רשויות המקומיות) (הוראת שעה) תיקון משנת התשס"ב - 2002, קובע : "...ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור... ואם הגיש אדם הליכי ערעור או כל תובענה אחרת – כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד...". המחוקק התווה כלל לפיו, הכלי של פקודת המיסים (גביה) יעמוד דום כל עוד ה"חייב" ממצה את זכויותיו הדיוניות לערור או לערער על קביעת החיוב ע"י הרשות המקומית.

באשר לטענה שהרכבת איחרה את המועד, אציין כי גם על פי העירייה, אין תיעוד שמלמד על התאריך המדויק בו קיבלה הרכבת את ההודעה בדבר החיוב. על פי עמדת הרכבת הערר הוגש במועד. בהעדר אישור מסירה או מסמך דומה, אין זה המקרה לקבוע שהרכבת אינה רשאית להנות מהוראות סעיף 2 לאכרזה. אף בפן העובדתי העירייה לא הוכיחה כנדרש לצורכי הכרעה בעתירה זו את עמדתה. לכל היותר עסקינן במחלוקת עובדתית מסוימת וחזקה על וועדת הערר שתתייחס לעניין במידת הצורך. החוב אינו סופי ועל כן לא ניתן להפעיל את המנגנון של פקודת המיסים (גביה).

ההחלטה בעניין תשתיות נפט אינה דומה למקרה כאן. מבחינה דיונית, מדובר בביקורת שיפוטית על החלטה שלא להוציא צו מניעה זמני. ברם, אין זה העיקר. כב' הנשיאה ביניש ציינה "ערר שהגישה המבקשת נדחה... אכן המבקשת הגישה עתירה כנגד חוקיות החיוב אולם מתגובת המועצה עולה כי הטענות המועלות בעתירה הינן דומות ביותר, ואף זהות, לטענות שהעלתה המבקשת בהליכים קודמים בעניין החיוב בארנונה וטענות אלה נדונו כבר בבית המשפט ונדחו". עולה שאין הראייה דומה לנדון. בעניין תשתיות נפט, משתמע שהתקיים הליך של ערר וייתכן ערעור על החלטת הועדה. המבקשת שם הגישה עתירה כנגד חוקיות החיוב כאשר לא היה כל חידוש בטענות אלו על פני הטענות שנידונו בעבר, ייתכן בין אותם צדדים. כאן הרכבת פתחה בהליכי ערר וכאמור פנייה כזו עוצרת את גלגלי הגביה על פי פקודת המיסים (גביה).

דעתי הינה אפוא, שצודקת הרכבת בנושא העיקול על פי פקודת המיסים (גביה).

4. מרכיב אחר של מחלוקת בין הצדדים נסוב סביב צווי עיקול אחרים שהוצאו ע"י העירייה נגד הרכבת בגין חוב ארנונה. עיקול זה מעלה סוגיות דיוניות ומשפטיות השונות מהעיקול שנידון לעיל.

במהלך העתירה הנדונה ולאחר שבית משפט זה הוציא, בהסכמת הצדדים, צו ארעי האוסר על הבנק להעביר לעירייה את הסך של 700,000 ש"ח בהתאם לעיקול אשר הוטל ונידון לעיל, הוציאה העירייה שני צווי עיקול נוספים (העיקולים הנוספים). עיקולים אלו הוצאו – אחד על כספים המוחזקים בבנק לאומי והאחר על כספים המוחזקים במשרד הבטחון – מכח הסמכות לפי סעיף 319 לפקודת העיריות. זאת בניגוד לעיקול הראשון אשר הוצא מכח פקודת המיסים (גביה).

העירייה טוענת שהסייג המופיע בסעיף 2 לאכרזה אינו מופיע בפקודת העיריות ומכאן זכותה לפעול אפילו תלוי ועומד הליך של ערר. לאמור, יש לאבחן בין עיקול מכח פקודת המיסים (גביה) לבין עיקול מכח פקודת העיריות. הליכי ערר, על פי קו זה, אינם מעכבים צווי עיקול על פי פקודת העיריות. ב"כ הצדדים הגישו פסיקה לכאן ולכאן. סוגייה זו זכתה לגישות שונות בבתי המשפט המינהליים (השווה החלטת כב' ס. הנשיא השופטת אבידע בהמ' (ב"ש) 11764/97 רותם אימפרט נגב בע"מ נ' מועצה אזורית תמר והחלטת כב' השופט ש. ברלינר בבש"א (חיפה) 990/02 בתי הזיקוק לנפט בע"מ נ' מועצה אזורית זבולון). אף אם ניתן ליישב את המחלוקת בין שני השופטים המלומדים, אף אם פסיקתם מצביעה על מגמות שונות ואף אם ניתן להציע דרך ביניים, אין צורך להדרש לכך בשל נימוק דיוני שתופס את כובד ההכרעה בנדון.

לאחר שהעירייה הוציאה צווי עיקול נוספים מכח פקודת העיריות, הגישה הרכבת בקשה לביזיון בית משפט ולמתן צו דחוף ביותר הקובע כי צווי העיקול הנוספים אשר הטילה המשיבה 1 בטלים. ביקשתי תגובת העירייה. לנוכח הצו הארעי שניתן מכח ההסכם בין הצדדים בעיקול שהוטל על פי פקודת המיסים (גביה), החלטתי כדלקמן: "1. הבקשה למתן צו ביזיון נדחית... 2. האיסור שהוטל על העיקול... יחול גם על" העיקולים הנוספים. 3. הרכבת אינה רשאית לעקל כספים חדשים של העירייה עד למתן פסק דין".

מטעמי יעילות, הייתי נכון להכריע בתוקפם של העיקולים הנוספים כפי שהתבקשתי ע"י העירייה. ואולם, בסיכומיה הודיעה הרכבת : "סמכותה של המשיבה 1 לפעול בהתאם לפקודת המיסים (גביה) על מנת לגבות חוב ארנונה אשר הינו שנוי במחלוקת..הסוגיה אשר הועמדה במחלוקת בפני בית המשפט הנכבד בעתירה זו, הינה האם יכולה היתה המשיבה 1 לפעול לעיקול על פי פקודת המיסים (גביה) ולא האם ניתן להטיל עיקול על פי פקודת העיריות" (ראה סע' 18 ו – 66).

צא ולמד כי הרכבת אינה מעוניינת שתוקפם של העיקולים הנוספים יוכרע במסגרת עתירה זו. ודוק, עתירה זו הוגשה על ידם. חזקה על ב"כ הרכבת שהיא מודעת לכך שהעדר הכרעה בנושא העיקול יוביל להשארת צווים אלה על כנם עם מתן פסק הדין. עתירה זו הוגשה ע"י הרכבת. בית המשפט מכריע על פי הסכסוך המובא בפניו. רצונו של העותר כבודו. הוא התוחם את רוחב היריעה. משכך, לא אכפה הכרעה על צד שאינו מעוניין בו כאשר התוצאה היא השארת המצב על כנו. הסעד המבוקש בעתירה הינו, להורות על ביטול צו העיקול שהוצא מכח פקודת המיסים (גביה). הרכבת הבהירה עמדתה בסיכומיה. נכון שטענה לחלופין שדין העיקולים הנוספים להתבטל אך כאמור היא הבהירה בצורה ברורה שאינה עותרת להכרעה באותו עניין.

5. העתירה מתקבלת. צו העיקול אשר הוצא ע"י העירייה ע"ס – 700,000 ש"ח מכח פקודת המיסים (גביה) נשוא העתירה, מבוטל בזאת.

כתוצאה מכך, הנני מורה על ביטול הצווים הארעיים אשר ניתנו במסגרת עתירה זו, הן באשר לעיקול מכח פקודת המיסים (גביה) – לנוכח פסק הדין הסופי אשר ניתן והן באשר לצווי עיקול מכח פקודת העיריות – לנוכח עמדת הרכבת כפי שהוסבר לעיל.

6. בנסיבות העניין, לרבות סלע המחלוקת בין הצדדים, על פי עמדתם והתוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את העירייה לשאת בהוצאות הרכבת בעתירה זו בסך – 12,000 ש"ח להיום.

ניתן היום כ"ז בטבת, תשס"ז (17 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.