ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 12/10/2019
גרסת הדפסה

ת.ק (חדרה) 1637/05 - שלום, היטל כבישים

פרלמוטר אשר נגד עירית חדרה


21/1/2007

תק 1637/05

פרלמוטר אשר

נגד

עירית חדרה

בית משפט לתביעות קטנות חדרה

בפני: כב' השופטת נילי פלד

[21.1.2007]

פסק דין

זוהי תביעה להשבת סכום של 7500 ₪, ששלם התובע לנתבעת, תחת מחאה, ב- 22/7/04, עפ"י דרישתה, כדמי השתתפות בהוצאות סלילת כביש הגובל בנכס שבבעלותו, דירת מגוריו, ברח' הרצל בחדרה.

להלן השתלשלות העניינים – עפ"י העובדות שאינן במחלוקת:

ב- 26/9/02 נחתמה ע"י ראש העיר דאז, מר להב, הודעה עפ"י חוק עזר לחדרה (סלילת רחובות) כולל חוק עזר – תקון, בה הודע לתובע כי מועצת העירייה החליטה על סלילת או הרחבת כביש – או מדרכה ברח' הרצל – הגובל בנכס בבעלותו, בגוש וחלקה שמספריהם צויינו. השתתפות בעלי הנכסים הגובלים באותו קטע שנסלל או הורחב בהוצאות הסלילה תהיה בתאם לשעורים הקבועים בחוק העזר.

התובע קבל הודעה זו סמוך לאחר המועד שנחתמה, כאמור.

ב- 19/6/94 חתם ראש העיר להב על הודעת חשבון סופי של הוצאות סלילת הכביש וכל הכרוך בכך – ברח' הרצל, והתובע חוייב עפ"י מסמך זה לשלם סכום של 2,324 ₪, ונדרש לשלמו תוך 30 יום, עפ"י החוק.

במסמך פורטו הוצאות סלילה לכל מ"א חזית, לכל מ"ר שטח, וכן צויינו מספר מ"א חזית של נכס התובע וכן מספר מ"ר משטח הנכס שלו.

התובע קבל הודעה זו, וב- 21/7/94 כתב מכתב לראש העיר, בו ציין כי כתב מכתב קודם, חודש לפנ"כ ולא נענה, וכן ציין כי ביקר במשרד ראש העיר ושוחח עם מזכירתו ובעצתה קיים פגישות עם מהנדס הכבישים והיועצת המשפטית של העירייה.

"אני קובע קטגורית", כך כותב התובע, "כי רוחב הכביש באזור מגורי, הכביש ממש לא הורחב אף לא בסנטימטר אחד. כל שנעשה באזור הוא סלילת חניון צבורי שמשמש את האזרחים מחדרה והסביבה הפוקדים את לשכת העבודה וקופ"ח אזורית".

התובע מוסיף כי לא נבנה באזור אף בית חדש שהצריך תוספת חניות, ואין עליו לממן חניון צבורי, שאף מהווה מטרד לדיירי הסביבה, כיוון שהוא קטן מהכיל את כל הבאים למשרדים, כאמור, ולטענתו נהגים משתמשים לצרכי חנייה בכניסה לדירתו, וחוסמים מעבר אליה.

התובע מציע לעירייה מקור לכסוי הוצאותיה – סמון האזור בפסים כחול לבן שיאפשרו לה לגבות אגרות חנייה.

בסוף מכתבו מציין עוד התובע כי אבני אקרשטיין במדרכות שנבנו מצידי החניון רק לאחרונה החלו שוקעות ומהוות מכשול שעלול לגרום לפגיעות ותביעות. לטענתו, פנה כבר לעירייה בעניין זה – כולל הצגת צלומים, אך דבר לא נעשה.

מכתב זה – לא נענה ע"י הנתבעת, וכשנה לאחר מכן ב- 25/6/95 נשלח לתובע מכתב נוסף בעניין חוב הכביש שעלה ל- 2460 ₪, שהתובע נדרש לשלמו בנוסף ל- 120 ₪ דמי טפול של עו"ד קליין – ששלח את המכתב.

אם לא ישלם התובע את הסכום תוך 14 יום, כך נאמר במכתב, תאלץ הנתבעת לנקוט נגדו בצעדים משפטיים, שעלולים לגרום להוצאות וטרדות מיותרים.

המכתב מסתיים במשפט: "התראות נוספות לא תשלחנה".

חלפו עוד שנתיים ומעלה, וב- 4/8/97 חתם עו"ד קליין על מכתב דרישה נוספת בעניין חוב הכביש שצמח כבר ל- 3642 ₪ וחוב תעול 289 ₪ והתובע נדרש שוב לשלם את הסכום הכולל – בנוסף 120 ₪ דמי טפול של עוה"ד.

ושוב, בסיום המכתב: "התראות נוספות לא תשלחנה".

חלפו עוד כ- 3 שנים במהלכן לא שמע התובע מהנתבעת דבר אודות "חוב הכביש".

ביוני 2000, בחלוף סה"כ 6 שנים מאז נדרש התובע לראשונה לשלם חוב זה – נרשמה לבקשת הנתבעת הערת שעבוד בטאבו על דירתו, בסך 5269.8 ₪ - זאת בגין "חוב הכביש" הנדון.

נקיטת הליך מנהלי זה על חובו הנטען של התובע התאפשרה לראשונה אחרי פרסום התקנה, אכרזת המסים (גבייה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) הוראת שעה התש"ס 2000, שפורסמה ב- 24/2/00.

התובע לא קיבל מהנתבעת אתראה קודם לרשום ההערה בטאבו ואף לא קבל מעולם הודעה כי נעשה רשום כזה עד אשר ביוני 2004 – 4 שנים לאחר רשום ההערה, התאפשר רשום הדירה בטאבו על שמו, ואז גילה את דבר רשום הערת השעבוד.

ב- 6/7/04 כתב התובע למנהל מחלקת כבישים בעירייה, וחזר על טענותיו כי הכביש לא הורחב, וכי נבנה חניון ציבורי – שלא עליו לממנו.

כיוון שנדרש לו אישור העיריה לצורך רישום דירתו ע"ש בטאבו – הוא ישלמו, כך כתב, תחת מחאה, תוך שמירת זכותו לדרוש את כספו חזרה.

בסיום מכתבו כתב כי על מנת להוכיח כי לא התבצעה עבודת סלילת כביש באזור מגוריו – אלא שנבנה חניון ציבורי, הוא מבקש מהעירייה לאפשר לו לצלם תכניות הכביש במקום לפני בצוע העבודות – ולאחר בצוען, הקטע מבית 58 ועד בית 74; ברח' הרצל.

כאמור, ב- 22/7/04 שלם התובע 7500 ₪ סכום חוב הכביש כפי שעמד באותה עת, כ- 10 שנים לאחר שנוצר ונדרש לראשונה לתשלום ע"י הנתבעת.

סמוך לאחר ששלם את החוב, כאמור, החל התובע בהתכתבות נוספת עם הנתבעת כדלקמן:

ב- 18/8/04 כתב ללשכה המשפטית, תוך הפנייה למכתב מטעם עו"ד הס, מ- 26/7/04, בעקבות שיחה בין השניים, נושא המכתב:"התיישנות החוב בגין השתתפות בהוצאות סלילת כביש".

הוא חזר על השתלשלות העניינים כפי שפורטה לעיל, ובסיום טען, עפ"י פס"ד של בימ"ש שלום בחיפה מ- 23/6/04, כי ניתן להעלות טענת התיישנות כלפי רשות הנוקטת הליכי גבייה מנהליים, ולפיכך – חובו מהשנים 1992-1994 התיישן, איננו קיים עוד, ואין לנתבעת זכות לדרש אותו היום לפיכך הוא מבקש להחזיר לו את סכום הכסף ששלם.

הפעם, קבל תשובה מעו"ד הס, ב- 28/11/04, וזו חזרה על טענתה ממכתב מ- 26/7/04, כי חוב אינו מתיישן לעולם, וכי הלכה פסוקה היא כי לא ניתן להעלות טענת התיישנות כלפי הרשות הנוקטת בהליכי גבייה מנהליים, ומצטטת פס"ד התומכים בעמדתה – שניתנו בבתימ"ש מחוזיים.

ב- 5/12/04 כתב התובע מכתב מחאה לעו"ד הס, על שהתעכבה בתשובתה כ- 3 וחצי חודשים, והעמידה על טעותה כאילו החוב מקורו בהטל סלילה – בעוד שבפועל מדובר בדמי השתתפות לסלילה.

הוא מצטט פס"ד לפיו קיים הבדל בין הטל ודמי השתתפות מחד – לבין מס מאידך, שרק אותו ניתן לגבות בדרך מנהלית.

התובע מתלונן על כך שלא הומצאה לו פניית הנתבעת למשרדי הטאבו לרשום את הערת האזהרה – בטענה שאיננו נמצא ברשותה. לטענתו, המכתב הועלם ממנו כיוון שבאמצעותו יכל היה להוכיח שההערה נרשמה בדרך בלתי חוקית: כלומר: בגין חב דמי השתתפות, שלא ניתן לגבותו באמצעי מנהלי, כאילו היה מס.

ב- 29/12/04 השיבה עו"ד הס תשובה שאין בה התייחסות לטענת התובע בעניין השימוש הבלתי חוקי בנקיטת הצעד המנהלי לגביית החוב - דמי ההשתתפות - שאיננו מס.

משום מה, לא הופנה התובע לתקנה בדבר "אכרזת המיסים (גבייה)", משנת 2000, שבה עשתה הנתבעת שמוש לצרך נקיטת האמצעי המנהלי, זאת עפ"י הקביעה בתקנה כי "החובות לרשות המקומית יהיו מס כמשמעותו בפקודה".

מעמדו של חוב ההשתתפות בדמי סלילה הושווה, איפא, למעמד מס- בכל הנוגע לגביית חובות לרשות המקומית.

בנובמבר 2005 הוגשה תביעה זו. לתביעה צורף, בין היתר, עותק מסמך הפנייה של הנתבעת לרשם המקרקעין – אותו קבל התובע מהאחרון, לאחר שהעירייה טענה כי אין בידה מסמך זה.

התובע מפנה לנוסח הבקשה במסמך "לשם אכיפת הגבייה של חוב המגיע ממנו", מבלי לפרט את מהות החוב, דמי השתתפות, שאין לנתבעת סמכות לפעל לגבייתו באמצעים מנהליים. במשרדי הטאבו לא בודקים באיזה חב מדובר – ונרשמה הערת האזהרה, שלא כדין.

בבקשתה, של הנתבעת לדחייה על הסף בשל חסר סמכות – וצריך להיות מחיקה על הסף – לא התייחסה הנתבעת לפסה"ד שצרף התובע לתביעה – ר.ע.א 6950/05 – מ- 19/5/05 – הקובע כי תביעה כספית להשבת סכום ששולם לרשות הציבורית – תוגש לבית המשפט האזרחי, שלום או מחוזי – בהתחשב בסכום התביעה, לעומת תביעה למתן סעד הצהרתי כי דרישה לתשלום בטלה – שמקומה הוא בבית המשפט לעניינים מנהליים, וקודם להקמתו של בימ"ש זה – בשנת 2000 – בבג"צ.

הבקשה למחיקה על הסף – נדחתה, איפא. בכתב ההגנה פותחת הנתבעת כי עניינה של התביעה היא בתשלום דמי השתתפות בגין הרחבת כביש ליד בית התובע בשנת 1992, וכי התובע לא שלם את החיוב בשנת 1992, אז נוצר החיוב.

טענה זו בטעות יסודה: בשנת 1992 נשלחה הודעה על כוונת הנתבעת לכלול או להרחיב כביש או מדרכה, ודרישת החיוב נשלחה רק בשנת 1994 – לאחר, שעפ"י טענת העירייה, אכן נעשו העבודות בגין הוטלו דמי ההשתתפות. אלא, שאכן כטענתה בהמשך, גם אם מתחיל מרוץ ההתיישנות ב- 21/7/94 – התביעה התיישנה ב- 20/7/01.

לראשונה, הופנה התובע לתקנה "אכרזת המיסים" משנת 2000, כאמור, על פיה פעלה לאחר פרסום התקנה, ואין עליה לפרט בהודעה לרשם המקרקעין מהו מקור החיוב.

החיוב גופו לא מתיישן לעולם, כך עפ"י ס' 2 לחוק ההתיישנות, וכך אין התיישנות לגבי נקיטת אמצעים מנהליים לגביית חובות וזו קיימת אך ורק לגבי הגשת תובענות לבית משפט.

לאחר שהופנה התובע ל"אכרזת המיסים" משנת 2000, טען בבית המשפט כי העירייה עשתה שמוש רטרואקטיבי בהוראות תקנה זו – שלדעתו, ניתן להפעילה רק לגבי חובות שנוצרו לאחר פרסומה של התקנה, ולא לגבי חובות ישנים – כמו חובו שלו – שחלפו כבר 6 שנים מאז נוצר ועד שהופעלו לגביו האמצעי המנהלי.

התובע טוען כי הנתבעת השתהתה 6 שנים בגביית החוב – ולא הגישה נגדו תביעה לבימ"ש, כפי שאמורה הייתה לעשות ואף "איימה" עליו כי תעשה במכתבי התזכורת ששלחה לו, ואחרי תקופת המתנה ארוכה זו – הפעילה באופן רטרואקטיבי הליך מנהלי.

לעניין ההפעלה הרטרואקטיבית, כאמור, מפנה הנתבעת לעת"מ 1439/06 בתל אביב מ- 6/11/06, והנני סבורה כי אכן יש בפס"ד זה תשובה לטענת התובע: גם שם מדובר בהוראת דין, בדומה למקרה שבפנינו, שאיננה מטילה או יוצרת חיוב חדש של מס – אלא מוסיפה אמצעי גבייה חדש, שיקל על הרשות המקומית לגבות מס קיים, ואיננה מתייחסת למועד הטלת החיוב.

ניתן, איפא, לקבע כי הפעלת אמצעי גבייה חדש – יכולה להתבצע על חב קיים, ללא הגבלה הנוגעת למועד הטלתו – שהרי, יש להוסיף, החוב גופו איננו מתיישן לעולם – להבדיל מזכות הגשת התובענה לבימ"ש – הנתונה למגבלת ההתיישנות.

מכאן – לטענת ההתיישנות הנטענת ע"י הנתבעת:

אכן, ביולי 20חלפו 7 השנים, במהלכן רשאי היה התובע להגיש תובענה לבית משפט בנוגע לחב הנדון. במהלך כ- 6 השנים הראשונות – צריך היה לעשות זאת בדרך של הגשת עתירה לבג"צ, ובשנה האחרונה בדרך של עתירה מנהלית לבימ"ש לעניינים מנהליים. התובע לא עשה זאת והסתפק במכתבו לפנייה הראשונה של העירייה – ביולי 1994, מהתזכורות השנייה והשלישית, כאמור, התעלם. אין לומר כי העירייה הנתבעת ויתרה על חובו של התובע, חרף השהוי הרב מצידה בנקיטת אמצעים לגבייתו. במשך 6 השנים הראשונות עמדה לרשותה אך האפשרות להגיש נגדו תביעה, ובשנה האחרונה, שנת 2000 נפלה לידה התקנה בדבר "אכרזת המיסים" – שאפשרה לה בהליך מנהלי קצר, פשוט וזול – להטיל סנקציה על התובע, שביום מן הימים – לא ידוע מתי – תוכל להניב גבייה בפועל של סכום החוב, כפי שארע בשנת 2004.

כאמור, נקטה העירייה בצעד המנהלי ללא כל התראה מראש לתובע – ואף לא הודיעה לו על רשום ההערה בדיעבד.

בדרך מנהלית זו – גרמה הנתבעת לכך שתקופת ההתיישנות שטרם, הסתיימה בשנת 2000 – חלפה תוך שנה, מבלי שהתובע היה מודע לשנוי לרעה שחל במצבו המשפטי, ואשר חייב אותו לפעולה מיידית – על מנת שלא להתפס בטענת ההתיישנות.

בעקבות עת"מ 1226/05 בבימ"ש מחוזי בחיפה בעניין קוטלר נ' עיריית חדרה, פס"ד שצוטט ואובחן ע"י 2 הצדדים, ראוי לדון בשאלה שנדונה שם במסגרת עתירה מנהלית לבטול דרישת תשלום בגין הטל סלילת כביש והיא:

האם הדרך בה בחרה העירייה לגבות את החיוב – כלומר: אמצעי מנהלי – הנה הדרך המתאימה – או שמא היה עליה לנקוט בהליך של הגשת תובענה.

ביהמ"ש המחוזי קבל את טענות העותרים ובטל את הליכי הגבייה שננקטו – עקול על חשבונות בבנק, באופן שנותרה לעירייה הדרך להגיש תביעה – בה יפורט בסיס החוב הנתבע, והמשיבים בתביעה יוכלו להתגונן כנגד פרטי החיוב.

מדובר, במקרה, באותה עירייה משיבה – וב"כ טוען כי הוגש ערעור על פס"ד זה. מלכתחילה הוסכם, ובהתאם לכך ניתנה החלטה, להמתין לתוצאות הערעור, אך שני הצדדים הודיעו בהמשך כי אין צורך להמתין ובקשו שינתן פס"ד.

הנתבעת טוענת שהמחלוקת שם, שהוכרעה לטובת העותרים, לדעתה בטעות, נסבה בסוגיית הזיקה שבין ההטל שהושת על העותרים לבין הוצאות הרחבת הכביש ספציפית, להבדיל מעבודות אחרות שבצעה העירייה במקום. כיוון שביהמ"ש קבע שעל העירייה להוכיח זיקה זו – אין היא יכולה לנקט בדרך של גביית החוב עפ"י פק' המיסים וגבייה) שנועדה לשם גביית סכומים שהם על בסיס מוחלט. אכן, טענה זו התקבלה ע"י בית המשפט כבסיס לקביעה כי על העירייה היה להגיש תובענה – אך הייתה זו הטענה האחרונה שנדונה, וקודם לה נדונו טענות רבות אחרות הנוגעות לעצם קיומו של החיוב. בית המשפט נכנס לבדיקת הטענות של העותרים כי העירייה לא בצעה הרחבת כביש או מדרכה – ובהסתמך על תמונות שהוגשו – קבע לבסוף כי בוצעה הרחבה של המדרכה – באופן שניתן היה לחייב את העותרים בתשלום הטל.

רק לאחר שקבע כך – נפנה לדון בטענת הזיקה – כאמור – המחייבת הגשת תחשיב מקצועי ע"י העירייה, ועל פיה הוכרע לבסוף גורל העתירה.

התובע נתפס גם הוא לטענה חדשה זו שלא העלה מלכתחילה – שהרי גם במקרה שלפנינו לא הגישה העירייה תחשיב מקצועי.

הטענות שנדונו, כאמור, בעניין קוטלר, ונדחו לגופן – זהות לטענתו העיקרית של התובע לאורך כל הדרך, והיא: כי לא בוצעה כלל בין השנים 1992-1994 הרחבת כביש או מדרכה בסמוך לנכס שלו. מטענה זו לא חזר בו בשום שלב של ההתכתבויות עם הנתבעת – ויש לומר כי פרט לכמה מלים סתמיות בס' 5 לכתב ההגנה "העירייה תטען כי הכביש הורחב ... אין נפקות לעובדה שבשלב מאוחר יותר החליטה הנתבעת להפוך את האזור הסמוך לאזור חנייה בתשלום" ....

לא נעשה שום נסיון רציני מטעם הנתבעת להשיב לטענתו המהותית של התובע – משך 12 השנים שחלפו מאז שנדרש לשלם את החוב – ועד היום!

יוצא, איפא, שהיום, לאחר שחלפו שנים רבות כל כך, טרם נדונה טענת התובע אם אכן הורחב הכביש – וקשה אף לומר כי נטען נגדו באופן רציני כי טענתו מחוסרת בסיס, אם היא אכן כזו.

דומה בעיני כי בטרם מגיעים לשאלת החשוב הכספי המקצועי של חוב נטען – ראוי לברר את המחלוקת היותר מהותית: האם יש בסיס להטלת החיוב. הנתבעת העדיפה, מטעמיה, שלא להתמודד עם המחלוקת הזו במשך 6 שנים – בדרך היחידה שהייתה נתונה לה אז – תובענה לבימ"ש. התובע המתין כל אותן שנים כיוון שידע שהחוב לא יגבה ממנו – אא"כ תוגש תביעה, ואז תתברר המחלוקת העובדתית המהותית.

דומה בעיני כי בעקבות פרשת קוטלר ראוי לפסוק, אולי אף ביתר שאת במקרה זה, בשל דרך ההתנהלות של העירייה כלפי התובע, שהובאה לעיל בהרחבה יתירה, כי היה על הנתבעת להגיש תביעה נגד התובע לשם ברור המחלוקת העובדתית שהועלתה ע"י התובע מיד עם דרישת התשלום ב- 1994. המתנה במשך 6 שנים תמימות ללא מעש ונקיטת הליך מנהלי בתום תקופה זו – ללא אתראה מוקדמת וללא הודעה בדיעבד – הנה התנהגות בלתי תקינה ובלתי סבירה, ששללה מהתובע שמוש בזכות התביעה שלו משך השנה השביעית לבטול רשום העקול.

ניתן לומר, איפא, כי הנתבעת מנועה, בשל התנהגותה, מלטען טענת התיישנות, ולשון אחר – צריך למנות את תקופת ההתיישנות מ- 2004 – אז נודע לתובע דבר רשום העקול.

בהתחשב באמור הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע 7500 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מ- 22/7/04 ועד לפירעון ועוד 500 ₪ הוצאות בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום הפירעון.

בשל מורכבות התביעה – שרב השאלות שנדונו בה הן מתחום המשפט המנהלי – הנני מאפשרת לנתבעת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי – כחוק.

אם יוגש ערעור – יעוכב בצוע פסה"ד עד לאחר ההחלטה בערעור, ואם לאו – יעוכב הבצוע עד לתום התקופה להגשת הערעור.

ניתנה היום ב' בשבט, תשס"ז (21 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.

נילי פלד, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. חוב היטל כבישים   מאת: rabea    15/11/2007









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן