2. רקע עובדתי:

א. המערער, הוא הבעלים של הנכסים שמספרם כדלקמן: 49034003, 49033000, 49033006, 50003000 ושנמצאים בנצרת עילית.

ב. ביום 14/1/2005 הגיש המערער למנהל הארנונה בעיריית נצרת עילית השגה בגין חיובו בארנונה בשני נכסים: נכס מס' 49034003 ונכס מס' 50003000. טענתו של המערער ביחס לשני הנכסים הנ"ל הייתה כי בהיות הנכסים עומדים ללא שימוש, אין לסווגם עפ"י ייעודם התכנוני, קרי שטחי מסחר, כי אם לכל היותר, יש לסווגם עפ"י השימושים האחרונים שנעשו בהם בפועל, דהיינו, אולם אירועים ומוסך שהתעריף הקבוע בצידם נמוך יותר מהתעריף הצמוד לקוד הסיווג "מסחר".

ג. ביום 17/1/2005 דחה מנהל הארנונה את השגת המערער בטענה כי סיווג הנכסים טרם רכישתם ע"י המערער, או טרם קבלת החזקה בהם אינו רלבנטי לעניין סיווגם כעת, שנקבע באין שימוש בהם עפ"י ייעודם התכנוני.

ד. על החלטתו הנ"ל של מנהל הארנונה, הגיש המערער ביום 23/1/2005 ערר מס' 20/04 לועדת הערר שליד עיריית נצרת עילית (להלן – הערר).

ה. ביום 28/8/2005 הועברה לצדדים החלטת ועדת הערר שדחתה את הערר והותירה את חיוב הארנונה שמושת על הנכסים על כנו.

ו. ביום 15/9/2005 הגיש המערער לבית משפט זה ערעור מנהלי 1014/05 שבמסגרתו טען כי בהחלטת ועדת הערר נפל פגם, היות ובמהלך הדיון בפני ועדת הערר לא ניתנה למערער הזדמנות לחקור את המשיב על תצהירו.

ביום 14/12/2005 ניתן ע"י בית משפט זה (כב' השופטת מוניץ) פסק דין בערעור המנהלי 1014/05 ובו נקבע כי זכותו של המערער לפי החוק לחקור את מנהל הארנונה קופחה. עוד נקבע כי מאחר ומדובר בפגם מהותי, החלטת ועדת הערר מבוטלת ויש לערוך הדיון בערר מחדש תוך הקפדה ומיצוי זכויותיו של המערער.

ז. בעקבות פסיקת בית משפט זה, כאמור לעיל, התכנסה ביום 19/3/2006 ועדת הערר בשנית לדון בערר 20/04 ובמהלך הדיון בו, נחקרו הצדדים. בסיום הדיון, החליטה ועדת הערר כי על הצדדים להגיש בתוך שבועיים כל מסמך נוסף, במידה וקיים, טרם קבלת ההחלטה בערר.

ח. ביום 31/10/2006 נתנה ועדת הערר את החלטתה ובה קבעה שנית, כי יש לדחות את הערר ולהותיר על כנו את חיוב הארנונה שהוטל על הנכסים.

מכאן הערעור המנהלי שבפני.

3. אלה בתמצית נימוקי הערעור:

א. הרכבה של ועדת הערר לא חוקי.

ב. טעתה ועדת הערר שאפשרה למנהל הארנונה לחקור את המערער על תצהירו למרות שמנהל הארנונה לא הודיע למערער על כוונתו לעשות כן.

ג. טעתה ועדת הערר בהחליטה לסווג את הנכסים מס' 49034003 ומס' 50003000 עפ"י ייעודם התכנוני כשטח למסחר.

ד. טעתה ועדת הערר בקובעה כי אין למערער זכות השגה ביחס לנכסים מס' 49033000 ומס' 49033006 היות ולא הוחזקו ע"י המערער.

ה. טעתה ועדת הערר בכך כי נתנה החלטתה בהסתמך רק על התשריט שהועבר ע"י מנהל הארנונה.

ו. טעתה ועדת הערר בכך שלא התייחסה לטענותיו של המערער כי מנהל הארנונה מקפח את זכויותיו בקביעות.

ז. טעתה ועדת הערר בכך כי הטילה על המערער הוצאות ערר בסך של 5,000 ₪. בהטלת הוצאות ערר חרגה ועדת ערר אף מסמכותה.

4. מנהל הארנונה התנגד לערעור וביקש לדחותו מהנימוקים הבאים:

א. יש לדחות את הערעור על הסף בשל מעשה בית דין.

ב. אין באי מתן ההודעה על הכוונה לחקור את המערער על תצהירו משום פגם מהותי שמצריך ביטול החלטת ועדת הערר.

ג. צדקה ועדת הערר שקיבלה טענת מנהל הארנונה כי יש לסווג את הנכסים עפ"י ייעודם התכנוני כשטחי מסחר.

ד. צדקה ועדת הערר בהחלטתה כי אין המערער יכול להגיש השגה על חיוב נכסים שאינם בהחזקתו.

ה. אין ממש בטענותיו של המערער באשר להסתמכות ועדת הערר רק על התשריט שהוגש ע"י מנהל הארנונה, או באשר לאי-התייחסותה לטענת הקיפוח.

ו. בדין הטילה ועדת הערר הוצאות ערר על המערער.

5. דיון

א. ראשית כל, אתייחס לטענת מנהל הארנונה, כי יש לדחות את הערעור על הסף מחמת מעשה בית דין. לטענת מנהל הארנונה, במסגרת ערעור מנהלי 1014/05 (הערעור הקודם) ביסס המערער את ערעורו לא רק על הטענה כי לא ניתנה לו הזדמנות לחקור את מנהל הארנונה על תצהירו, כי אם גם על שורה ארוכה של טענות מהותיות עליהן הוא חזר בערעורו זה. לטענת מנהל הארנונה, מכל הטענות שהועלו ע"י המערער, קיבל בית משפט בערעור מנהלי 1014/05 רק טענה אחת בדבר אי מיצוי זכותו של המערער לחקור את מנהל הארנונה על תצהירו. שאר טענותיו של המערער נדחו במפורש, או שבית משפט לא דן בהן כלל. לפיכך, מנוע המערער מלהעלות את אותן הטענות במסגרת הערעור הנוכחי.

אינני יכול להסכים עם טיעון זה של מנהל הארנונה. מעיון בפסק הדין שניתן במסגרת ערעור מנהלי 1014/05, עולה כי בית משפט קבע בפסק דינו כי היות ולא ניתנה למערער זכות לחקור את מנהל הארנונה על תצהירו, הרי שמדובר בפגם בהליך דיוני, היורד לשורש של ההליך. לפיכך, ביטל בית משפט את החלטת ועדת הערר והדיון הוחזר לועדת הערר. מטעם זה בלבד קיבל בית משפט את ערעורו של המערער. בפסק הדין נקבע מפורשות כי:

"בשל כך שהערעור נתקבל בשלב הטענות המקדמיות, אין מקום להיכנס לשאלות המועלות בערעור לגופו".

לפיכך, נראה לי כי לא ניתן לגרוס שהמערער מנוע מלהעלות את טענותיו המהותיות במסגרת הערעור הנוכחי, כי הרי תוצאה אחרת יכולה להביא למצב אבסורדי לפיו במידה ותימנע זכותו של המערער לטעון טענות מהותיות במסגרת הערעור הנוכחי, המערער כלל לא יזכה ליומו בבית המשפט וזאת בשל העובדה כי בערעור הקודם בית משפט לא נכנס לדיון פרטני בכל הטענות המהותיות שהעלה המערער, כאמור לעיל. לסיכום, אינני מקבל את טענתו של מנהל הארנונה כי יש לדחות את ערעורו של המערער בשל מעשה בית דין ואני מחליט לדון בערעור לגופו.

וכעת נעבור לבחינת טענותיו של המערער.

ב. במהלך הדיון שהתקיים בפני, טען המערער כי הרכבה של ועדת הערר לא חוקי. עוד במהלך הדיון פסלתי טענתו הנ"ל של המערער, היות וטענה זאת לא נטענה בכתב הערעור. תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשנ"ד-1984 קובעת:

"המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות בית המשפט, והיא לא תינתן אלא אם כן הראה טעם מספיק לכך; אולם בית המשפט בבואו להחליט בערעור לא יהיה מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בבית המשפט לפי תקנה זו".

בנסיבות העניין, כפי שציינתי לעיל, לא ראיתי לנכון לאפשר למערער להעלות טענה שלא הועלתה כלל בכתב הערעור.

ג. האם פעלה ועדת הערר כדין כשאפשרה למנהל הארנונה לחקור את המערער על תצהירו ביום הדיון למרות שמנהל הארנונה לא הודיע לפני הדיון למערער על כוונתו לעשות כן? תקנה 15 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר), התשל"ז-1977 קובעת כדלקמן:

"רצה אחד מבעלי הדין לחקור חקירה שכנגד אדם שמסר תצהיר בהתאם לתקנה 14, יודיע על כך בכתב לבעל הדין השני ארבעה ימים לפחות לפני מועד השמיעה וימסור עותק של הודעתו ליושב ראש הועדה".

אין מחלוקת בין הצדדים כי מנהל הארנונה לא מסר הודעה בכתב למערער ארבעה ימים לפני מועד הדיון על כוונתו לחקור את המערער. אלא שמעיון בפרוטוקול ישיבת ועדת הערר מיום 19/3/2006 עולה כי במהלך הדיון בוועדה לא הציג המערער התנגדות כלשהי לכך שייחקר ע"י מנהל הארנונה.

כמו כן, צודק מנהל הארנונה בטענתו כי המערער לא הצביע בערעורו על נזק כלשהו שנגרם לו כתוצאה מכך שלא ידע כי הוא עומד להיחקר על תצהירו. לפיכך, נראה כי בנסיבות המקרה אכן מדובר כאן בפגם דיוני, אך פגם זה אינו יורד לשורש ההליך ואינו מצדיק את ביטולו.

ד. באשר לטענת המערער כי טעתה ועדת הערר בהחליטה לסווג את הנכסים מס' 49034003 ומס' 50003000 עפ"י ייעודם התכנוני כשטח למסחר. למעשה, לשיטתו של המערער החיוב של הנכסים הנ"ל הוא לא חוקי. טענה זו אינה יכולה להישמע, הרי ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בחוקיות הטלת צו הארנונה עצמו, או בחוקיות סיווג ספציפי שקיים בו. נושאים אלה אינם בגדר סמכותה. סעיפים 3(א) ו-3(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר) קובעים כי:  

"3. השגה 

(א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות.

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)" (הדגשה שלי, א.א.).  

מקריאת הסעיף הנ"ל עולה כי מנהל הארנונה וועדת הערר אינם מוסמכים לדון בטענות של אי-חוקיות בכלל הנוגעות לתשלום הארנונה. סעיף 6 לחוק הערר קובע כי על החלטת מנהל הארנונה ניתן לערור בפני ועדת ערר ועל החלטת הוועדה ניתן לערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. לפיכך, אתייחס כאן רק לשאלת יישום צו הטלת הארנונה ע"י מנהל הארנונה. לעניין זה קבעה ועדת הערר כי:

"ביחס לנכס מס' 49034003 – זהו הנכס היחיד שלעורר זכות השגה וערר ביחס אליו, מכוח החזקתו בנכס. אנו מקבלים את עמדת המשיב, אשר אף עולה בקנה אחד עם הפסיקה ולפיה חיוב נכס שאינו מצוי בשימוש צריך להיות עפ"י הייעוד ובמקרה זה הוכיח המשיב כי מדובר בייעוד מסחרי. בהקשר זה יש לציין כי העורר הציג בפנינו תוכנית אדריכלית, אולם אין ללמוד ממנה אודות הייעוד הסטטוטורי אלא רק השימושים השונים בנכס, עפ"י חלקיו השונים (מטבח, מחסן, שירותים). ...

ביחס לנכס 50003000 – אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר במחסן. הגם שלעורר לא הייתה זכות להגיש ערר ביחס לנכס זה, מאחר ואינו מחזיק בו, בחנו את סיווגו של הנכס. בהתאם לתוכנית המפורטת התקפה, מדובר בנכס שייעודו מסחר ועל כן אנו מקבלים את עמדת המשיב, לפיה בהעדר שימוש בנכס, יש לחייבו עפ"י ייעודו ובמקרה זה עפ"י ייעוד מסחרי".

ה. קביעותיה של ועדת הערר ביחס לשני הנכסים הנ"ל תואמת את ההלכה הפסוקה לפיה יש לחייב את הנכס לפי השימוש שנעשה בו בפועל ובהעדר כל שימוש בנכס - לפי ייעודו התכנוני ואין לסווג את הנכס לפי השימוש שנעשה בו בעבר.

"מקובל עלי, כעמדת ב"כ המערערת, שסיווג הנכס צריך להיעשות לא לפי השימוש שנעשה בו בעבר הרחוק אלא בהתאם לשימוש אשר נעשה בו בפועל..." (ראה עמנ 417/01 שירותי בריאות כללית נ' מנהל הארנונה במועצה המקומית שבי ציון, פורסם באתר האינטרנט של הוצאת נבו).

בעניינינו, נכס מס' 49034003 מצוי במרכז מסחרי שייעודו מסחר ולפיכך חיובו בתעריף הקבוע לסיווג מסחר (קוד סיווג 303) הוא הנכון בנסיבות המקרה. לעומת זאת, קוד סיווג 333 – הוא קוד סיווג לאולמות אירועים והוא אינו תואם את השימוש שנעשה בנכס בפועל ולא את ייעודו התכנוני. באשר לנכס מס' 50003000 מדובר במחסן שנמצא במרכז מסחרי ושסווג לפי סיווג מסחר (קוד סיווג 303). בצו הטלת הארנונה העירוני אין סיווג ספציפי למחסנים והמחסנים השונים מסווגים בהתאם לנכס העיקרי אותו הם משרתים. העובדה כי המחסן עומד ריק אינה משנה, היות והייעוד התכנוני של המרכז כולו הוא מסחרי. לסיכום, נראה לי צדקה ועדת הערר בקובעה כי יש לחייב את הנכסים הנ"ל בהתאם לייעודם התכנוני וזאת בהעדר כל שימוש שנעשה בהם כיום.

ו. באשר לטענותיו של המערער כי ועדת הערר נתנה החלטתה בהסתמך רק על התשריט שהועבר ע"י מנהל הארנונה וכי מנהל הארנונה קיפח את זכויותיו בקביעות. דין הטענות להידחות. המערער לא הביא בפני תשתית ראייתית מספקת כדי לאשש את טענותיו הנ"ל. יתרה מזאת, ועדת הערר היא ועדה מקצועית וחזקה עליה כי קיבלה את החלטתה לאור כל חומר הראיות שהוצג בפניה ובכלל זה גם תשריט שהוגש ע"י המערער.

ז. באשר לטענת המערער כי טעתה ועדת הערר בקובעה כי אין למערער זכות להשיג ביחס לנכסים מס' 49033000 ומס' 49033006 היות ולא הוחזקו ע"י המערער. מעיון בתשובת מנהל הארנונה להשגת המערער, עולה כי המערער כלל לא הזכיר בהשגתו את שני הנכסים הנ"ל. משכך הם פני הדברים, המערער לא היה רשאי להגיש ערר לועדת הערר בנוגע לשני הנכסים הנ"ל שלגביהם מנהל הארנונה לא דן ואף לא התייחס בתשובתו להשגה, כאמור לעיל. לפיכך, ועדת הערר כלל לא הייתה חייבת להיזקק לשאלה האם הנכסים הנ"ל הוחזקו ע"י המערער אם לאו. לאור זאת, גם אני אינני רואה מקום לאפשר למערער להעלות טענות ביחס לנכסים אלה.

ח. באשר לטענתו האחרונה של המערער לפיה לא היה בסמכותה של ועדת הערר להטיל הוצאות על המערער ובוודאי לא בסכום כה גבוה. ראשית, יש לבהיר כי ועדת הערר הייתה מוסמכת להטיל הוצאות ערר על המערער (ראה לעניין זה עמ"נ 436/01 בנק הפועלים, סניף הראשונים נ' מנהלת ארנונה של עיריית חדרה, תק-מח 2003(1), פסקאות כ"ג - כ"ו לפסק הדין). יחד עם זאת, היות וועדת הערר לענייני ארנונה היא גוף בעל תפקיד שיפוטי, נראה לי כי גם ההלכה שנקבעה בכל הנוגע להתערבות ערכאת הערעור בעניין פסיקת הוצאות של הערכאה הראשונה בטריבונלים שיפוטיים רגילים, צריכה לחול גם על ועדות הערר בהיותן בעלות תפקיד שיפוטי. יש לזכור לעניין זה כי:

"הלכה היא מלפנינו שבדרך כלל אין דרגת הערעור מתערבת בקביעת הדרגה הראשונה לעניין פסיקת שכר והוצאות. צריכות להתגלות אי-סבירות רבה וסטייה בלתי מובנת מהרמה המקובלת כדי שתבוא התערבות כזו" (ראה ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, בעמ' 131).

ט. בענייננו, הטילה ועדת הערר על המערער הוצאות ערר בסך של 5,000 ₪ כאמור לעיל. נראה לי כי בנסיבות המקרה החלטת ועדת הערר באשר לגובה ההוצאות חרגה ממתחם הסבירות במידה כזו שדורשת התערבותה של ערכאת הערעור. הרי אותה ועדת הערר נמנעה מלהטיל כלל הוצאות על המערער בהחלטתה הקודמת מיום 28/8/2005 שגם שם החליטה לדחות את עררו של המערער. והינה לאחר שהתיק הוחזר ע"י כב' השופט מוניץ לדיון מחדש בועדת הערר, ועדת הערר שקיימה דיון אחד במעמד הצדדים, החליטה הפעם להטיל הוצאות ערר על המערער ועוד בסכום נכבד של 5,000 ₪ וזאת גם ביחס לסכום הנתבע בערר שכלל אינו גבוה. נשאלת השאלה אם נמנעה ועדת הערר להטיל הוצאות על המערער בפעם הראשונה, אז מדוע החליטה להטיל על המערער הוצאות נכבדות, כאמור לעיל, בפעם השנייה? האם החליטה ועדת הערר להטיל בכך הוצאות עונשיות על המערער, או שמא הוצאות לדוגמא על כך שהגיש ערעור לבית משפט לעניינים מנהליים על החלטתה הראשונה?

מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אם אכן זאת הייתה מטרת הטלת ההוצאות, כמובן שהדבר פסול. בכל מקרה, קביעת ועדת הערר להטיל הוצאות משמעותיות על המערער לא נומקה כדבעי. לפיכך, נראה לי, כי בנסיבות המקרה יש להפחית בצורה משמעותית את הוצאות הערר שהוטלו על המערער ולהעמידן על סך של 2,000 ₪ בלבד.  

6. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הערעור על רוב חלקיו, פרט לעניין הוצאות הערר שהופחתו לסך של 2,000 ₪, כאמור לעיל.

7. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום.

8. המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה למערער, לב"כ המשיב ולוועדת הערר.

היום ד' בשבט, תשס"ז (23 בינואר 2007).