"פיו של הנאשם לא נפתח מעצמו, אלא אם רצה בכך. ללשונו של אדם אין חיים משל עצמה וזו אינה יוצאת מפיו בלי שהתכוון לכך. שימוש בלשון תוך כדי נשיקה הינה פעולה מודעת ועם כוונה בצידה...

עדות הגנה: דליה עזרא, דפנה עזרן ורבקה פאלוך אשר סיפרו על ארוע שהתרחש במזנון לשכת רהמ"ש, שעה שהמתלוננת הזדמנה למקום, ישבה על ברכיה של דפנה, פטפטה וצחקקה, ותוך כדי כך אמרה "איך חיים רמון חתיך היום" "אני חולה עליו", "הוא עושה לי את זה". השלוש נדהמו מהתעוזה של המתלוננת, דליה העירה הערה במרוקאית, דפנה ניערה את המתלוננת מעל ברכיה ורבקה התייחסה למתלוננת בהערת גנאי, אותה השמיעה באוזני העוזרת שלה. שלוש העדות נצרו את "סודן" בליבן, לא סיפרו על כך לאיש ואף לא דיברו בינן לבין עצמן, גם לא כאשר פרשת רמון התפוצצה בקול רעם אדיר, הגם שחשו כי נעשה לו עוול וכי עדותן עשויה לשפוך אור על המתלוננת ועל אורחותיה. וראה זה פלא, בתזמון מושלם החליטו השלוש לספר את הידוע להן, כטענתן...

אם ביקש הנאשם להפוך את הקשר לאישי, מחויב היה לברר את רצונה של המתלוננת ולוודא, שקיים מפגש רצונות."