ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 20/10/2019
גרסת הדפסה

תק 929/05 - שלום, ארנונה

חדד יעקב נגד עירית אשדוד


1/2/2007

תק 929/05

חדד יעקב

נגד

עירית אשדוד

בית משפט לתביעות קטנות אשדוד

בפני: כב' השופט גיל דניאל

[1.2.2007]

פסק דין

התובע היה הבעלים של דירת מגורים. על פי הנטען בכתב התביעה, התובע מכר את דירתו בשנת 1988.

לטענת התובע, בד בבד עם מכירת הדירה הועבר רישום הבעלות בדירה, המתנהל אצל הנתבעת, הרשות המקומית, על שמם של רוכשי הדירה.

רק לאחר כ- 12 שנה הופתע התובע לגלות, כי בספרי הנתבעת קיים חוב על שמו ביחס לדירה.

התובע פנה לנתבעת ולטענתו נמסר לו, כי מקור החוב בשנת 1992, מועד שבו הנכס לא היה בבעלותו או בחזקתו.

התובע פעל לביטול החוב האמור, אולם פניותיו לא נענו בחיוב והנתבעת, באמצעות חברת הגביה שפועלת מטעמה, הציגו לתובע דרישות תשלום. התובע ביקש לקבל הוכחות ברורות למקור החוב ולאיזה שנה הוא מתייחס ומהתשובה שקיבל עלה, כי עד לשנת 1996 היתה הדירה רשומה עדיין על שמו.

בהמשך לכך, גם ננקטו נגד התובע פעולות של ניתוק מים, בדירה שהוא הבעלים שלה (שמובן גם כי אינה הדירה שבגינה נטען לחוב). לאחר שפנה לנתבעת, נמסר לו שניתוק המים בוצע בטעות וניתנה הוראה לחיבור המים.

רק בשלב מאוחר יותר נמסר לתובע, כי מקור החיוב הוא באי תשלום מים וביוב בחודשים מאי 1988 עד יולי 1989.

התובע טוען, כי בשנת 1991 אופס החשבון, לנוכח החלטה של ועדת ההנחות.

בחודש ספטמבר 2004 קיזזה הנתבעת מתשלומים המגיעים לתובע את סך החוב הנטען. סכום הקיזוז כלל גם חיוב בגין ניתוקי מים, שלטענת התובע אין מחלוקת כי בוצעו שלא כדין.

לטענת הנתבעת, העברת הנכס על שמם של רוכשי הדירה נעשתה רק בחודש מרץ 1992 באמצעות חוזה מכר שהועבר לאגף הגביה הנתבעת.

טענת התובע לגבי מכירת הדירה בשנת 1988 אינה נכונה, שכן במועד זה רק נחתם הסכם המכר, אולם מסירת הנכס נעשתה, על פי הידוע לנתבעת, בחודש מאי 1989.

עד תאריך מסירת הנכס, לא שולמו על ידי התובע מלוא תשלומי המים והביוב לתקופה בה החזיק התובע בדירה.

הנתבעת מפנה להוראות סעיף 325 לפקודת העיריות הקובע ביחס למתן הודעה מטעם המחזיק בנכס על כי חדל מלהחזיק בנכס.

הנתבעת טוענת, כי פטור ועדת הכספים לשנת 1991 התייחס למי שהתגורר בנכס, שאינו התובע, ומכל מקום, ההחלטה אינה פוטרת מתשלומי מים וביוב, שהם נשוא החוב במקרה זה.

הנתבעת טוענת, כי רק בשנת 1992 נערכה העברה מסודרת של חשבון המשלם אצל הנתבעת, משמו של התובע לשמו של הרוכש.

מעדותם של התובע ושל נציגת הנתבעת ועל יסוד המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, עולה התמונה העובדתית הבאה:

חוזה המכר לפיו מכר התובע את הדירה נחתם ביום 19.5.1988. אולם, הדירה הועברה לחזקתו של הרוכש רק בחודש מאי 1989.

החוב הרשום בספרי הנתבעת הינו בגין חיובי מים וביוב לחודשים שלפני מועד מסירת הנכס לידי רוכש הדירה. היינו, מדובר בחוב שנוצר לפני חודש מאי 1989 שמקורו בשימוש שעשה התובע במים וביוב.

הואיל ולא נערכה העברה של שם המחזיק בנכס, הנתבעת המשיכה לשלוח את חיובי הארנונה, המים והביוב על שמו של התובע, לפי כתובת הנכס. בפועל, מי שהחזיק בנכס היה הרוכש, וזה שילם, בשמו של התובע, את התשלומים השוטפים, ואף קיבל הנחה בגין תשלומי הארנונה לתקופה שעד שנת 1991, אולם חוב המים והביוב של התובע, לגבי החודשים שלפני מועד עזיבתו את הנכס, נותר כחוב פתוח, הרשום על שמו של התובע.

לטענת התובע, הוא הודיע לנתבעת על העברת הנכס לרוכש במועד העברת הנכס או בסמוך לכך, היינו במהלך השנים 1988-1989. לטענת הנתבעת, מתן האישור לתובע, המופנה לטאבו, על העדר חובות של התובע בגין הנכס בשנת 1989, לא מהווה אינדיקציה להעברת הרישום בספריה משמו של התובע לשם הרוכש. לטענת הנתבעת, בפועל, העברה מסודרת של הרישום בוצעה רק בשנת 1992.

כך או כך, אף אם הרישום בספרי הנתבעת על העברת הנכס לשמו של הרוכש נעשה, כפי גרסת הנתבעת, רק בשנת 1992, הרי שלא נסתרה טענת התובע, לפיה רק בשנת 2000 נודע לו לראשונה על קיומו של חוב נטען.

מכאן עולה, כי אף אם עד שנת 1992 הנתבעת סברה שהיא הודיעה לתובע על קיומו של חוב מסוים בגין התקופה שלפני חודש מאי 1989, הרי שבשנת 1992 כבר היה ברור לנתבעת, כי מחודש מאי 1989 התובע כבר לא החזיק בנכס, וממילא – לא היה ערך להודעותיה, שנשלחו לכתובת שבה התובע לא התגורר.

חרף זאת, במהלך כל השנים שחלפו משנת 1992 ועד שנת 2000, הנתבעת לא הביאה לידיעתו של התובע את הידיעה על קיומו של חוב בגין התקופה שלפני חודש מאי 1989 ולא דרשה ממנו תשלום החוב.

רק בשנת 2000 נודע לתובע על קיומו של חוב נטען בגין תקופה שלפני חודש מאי 1989, ואף עולה, כי רק לאחר מספר שנים, הצליחה הנתבעת להבהיר לתובע, מהו מקורו של החוב, ובמקביל אף נקטה נגדו, בשנת 2004 (למעלה מ- 14 שנה ממועד היווצרותו של החוב) באמצעי גביה, הכוללים ניתוק מים מדירת מגורים.

כבר ציינתי במקרה אחר שנדון בפניי, שבו לא נשלחה כל הודעה על החוב או דרישת תשלום, משך תקופה ארוכה שנפרסה על פני שנים, כי חלוף הזמן אינו צריך לעמוד לחובתו של התובע, שהרי אין חולק, כי משך כל השנים שולמו חשבונות הארנונה, המים והביוב בגין הדירה שבבעלות התובע באופן סדיר. ניתן גם לצאת מנקודת הנחה, לפיה אם היה יודע התובע במועד מוקדם יותר, ולא רק לאחר תקופה כה ארוכה, כי קיימת יתרת חוב, היה פועל כבר באותה עת לתשלום החוב, על פי ערכו המקורי.

כך או כך, טענתו של התובע, לפיה לא קיבל משך כל השנים הודעת חיוב או דרישה לתשלום, לא נסתרה על ידי הנתבעת.

מעדותו של התובע לפני ומהתרשמותי מהתובע אני למד, כי אילו היה התובע מקבל הודעת חיוב או דרישה לתשלום סכום כלשהו, לא היה מזניח עניין זה, אלא היה פועל, כבר באותה עת, להסדרת הנושא.

חלוף הזמן, והעובדה שלא נשלחו לתובע הודאות חיוב או דרישות כלשהן משך תקופה של למעלה מעשר שנים, גרמו לתובע לנזקים.

התנהגות הנתבעת, אשר ישבה תקופה ארוכה ללא מעשה ולמעשה זנחה את דרישתה לתשלום החוב בגין החודשים שלפני חודש מאי 1989, יצרה בפני התובע מצג לפיו לא קיים חוב ארנונה, מים או ביוב בגין התקופה שהחזיק בנכס.

עם זאת, הואיל ומדובר בכספי ציבור אותם ביקשה הנתבעת לגבות, והואיל והגעתי למסקנה, לפיה אמנם מדובר בחוב שמקורו בשימוש של התובע במים וביוב, בתקופה בה החזיק בנכס, הרי שיהא זה נכון, ראוי וצודק לקבוע, כי התובע יחויב בתשלום יתרת החוב המקורית (בצירוף הצמדה בלבד). מנגד, כל תוספות הפיגורים, שנוספו ליתרת החוב המקורית, משך השנים, הינן בבחינת נזק שנגרם לתובע, כתוצאה ממחדליה של הנתבעת, באי משלוח הודעות חיוב או דרישה לידיו של התובע, משך השנים.

בנוסף, התרשמתי כי לתובע נגרמה עוגמת נפש וטרדה מסוימת, בגין מהלכיה של הנתבע. אף אם מדובר בגביית חוב שהתובע הוא החייב בתשלומו, הרי שאופן הגבייה והעובדה שזו נעשתה לאחר פרק זמן כה ארוך, חורגים מדרך ההתנהגות המצופה מרשות מקומית.

לפיכך, התובע זכאי לפיצוי מהנתבעת בגין טרדה ועוגמת נפש שנגרמה לו. עם זאת, יש לזכור, כי היה בידי התובע להקטין את הנזק שנגרם לו, אילו היה משלם במועד מוקדם יותר את חובו (שכאמור, אכן מדובר בחובו של התובע), ופונה לקבלת החזר בגין תוספות הפיגורים שנצטברו, לנוכח מחדליה של הנתבעת באי גביית החוב משך השנים.

התובע לא הוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת, את יתר הנזקים אשר להם טען בכתב התביעה.

התוצאה היא, שעל התובע לשם לנתבעת את חובו המקורי, בצרוף הצמדה בלבד. על הנתבעת להשיב לתובע את הכספים שנגבו ממנו ביתר, שמקורם בתוספות הפיגורים שנצטברו לחוב המקורי, מעבר להצמדה למדד, ובחיובים נוספים שנוספו לחוב המקורי. כמו כן, על הנתבעת לפצות התובע, בפיצוי שייקבע על ידי בית המשפט.

ביום 26.9.2004 הנתבעת קיזזה מסכום המגיע לתובע סך של 1,455.5 ₪. לנוכח המפורט לעיל אני מוצא לנכון להורות, כי על הנתבעת להשיב לתובע את מלוא הסך שנגבה ממנו, כאשר הפיצוי המגיע לתובע מהנתבעת יתקזז אל מול הסכום שעל התובע לשלם בגין חובו.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, וזאת תוך 30 יום מהיום:

סך של 1,455.5 ₪, כשהסך האמור נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 26.9.2004, ועד למועד התשלום בפועל.

סך של 118 ₪ בגין אגרת משפט, כשהסך האמור נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל ממועד הגשת התביעה, יום 27.10.2005, ועד למועד התשלום בפועל.

סך של 500 ₪, בגין הוצאות משפט, כשהסך האמור נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום י"ג בשבט, תשס"ז (1 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית המשפט המחוזי באר-שבע.

גיל דניאל שופט


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן