2. לאור האמור, הגישה התובעת תביעתה להשבת סך של 459,208 ₪, המהווים תשלומי יתר בגין שטחים שאין לחייבם בתשלום, וזאת עד גילוי הטעות בשנת 2001. משנה זו ואילך לאחר שפנתה אל הנתבעת, הופחתה הארנונה והועמדה על סכום החיוב הנכון.

3. הנתבעת מצידה עתרה לדחיית התביעה על הסף הן מחמת קיומו של השתק עילה ומעשה בית דין והן מחמת התיישנות.

לטענתה, חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדון ולהכריע במחלוקות לעניין חיובי ארנונה לרבות בגין טעות בסיווג הנכס. משלא פנתה התובעת בהשגה בדרכים הקבועות בחוק, יש לראותה כמודה בחבות הארנונה כלפי הנתבעת, והיא מושתקת מלהעלות טענות כנגד החיוב בשלב זה ובהליך הנוכחי.

בנוסף טענה הנתבעת להתיישנות אותו חלק של התביעה המתייחס לתקופה שלפני 1.9.98, בשים לב לכך שהתביעה הוגשה ביום 1.9.2005. עוד טענה לשיהוי מצד התובעת בהגשת תביעתה. לטענתה, השבת הסכומים כעת תביא לגירעון בתקציבה ולפגיעה באינטרסים של העיר כרמיאל וכלל תושביה.

4. התובעת מנגד טענה, כי משמדובר בתביעה אזרחית "רגילה" אשר הסעד המבוקש בה הוא כספי ועילתה בין היתר, היא רשלנות ועשיית עושר, הרי שבית המשפט האזרחי מוסמך לדון בה. לשיטתה, במקרה זה אין לחסום דרכה ויש לאפשר לה לברר זכויותיה בהליך אזרחי בפני בית המשפט.

בהתייחס לסוגיית ההתיישנות, טענה התובעת כי בנסיבות המקרה חלים אותם סעיפים בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") אשר דוחים את תחילת מרוץ ההתיישנות. לטענתה, יש להחיל את סעיף 8 לחוק, לפיו תחל ההתיישנות מיום גילוי עילת התביעה, ובמקרה דידן מעת שנתגלה החיוב השגוי בארנונה. יתר על כן, לטענתה אף סעיף 9 לחוק ההתיישנות חל בענייננו משום שמכתבו של מנהל אגף הגבייה אצל הנתבעת בו הוא מודיע לה על תיקון חיוביה לשנת 2001, מהווה הודאה בקיום זכותה, במשמעות אותו סעיף.

5. סעיף 3 לחוק הערר מורה כי מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך 90 יום להשיג עליה בפני מנהל הארנונה, בין היתר על יסוד הטענה כי נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. בנוסף קובע סעיף 6 כי מי שרואה עצמו מקופח מתשובת המנהל בהשגה, רשאי לערור עליה בפני ועדת הערר בתוך 30 ימים, ועל החלטת ועדה זו ניתן לערער לפני בימ"ש לעניינים מנהליים.

6. הכלל הוא כי על הנישום למצות זכויותיו בדרך של ערר והשגה, כפי שמתווים סעיפי החוק דלעיל, ולא במסגרת ערכאות המשפט הרגילות (ראה: בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1),793; ע"א 739/89 מיכקשוילי ואח' נ' עיריית תל -אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769; ע"א 4452/00 - ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), 773).

יחד עם זאת, עם השנים ניכרת מגמת הרחבה לסמכותו של בית המשפט לדון בענייני ארנונה, גם מקום שהטענות המועלות מפי הנישום משיקות לטענות שניתן היה לבררן במסגרת המותווית בחוק הערר. בשנת 1994 תוקן סעיף 3 על ידי הוספת סע"ק ג' המורה כי "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן 3(א) רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". בפסיקה נקבע כי כאשר טענות הנישום מופנות כגד חוקיות ההחלטה המנהלית, אין סיבה לחסום את דרכו בפניה לערכאות. כן נקבע כי "לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית-משפט, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת..." (ראו: ע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, 481; והשוו: רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 493) או מקום שלרשות מיוחסת התרשלות (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל, תק-על 91(3), 2563). לפני זמן לא רב ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בת"א מפי כב' השופטת שבח (ע"א (ת"א) 258/03 פז חברת נפט בע"מ נ' עיריית בני ברק (פורסם במאגר המשפטי נבו) שם קבעה (בסעיף 5 לפסק הדין) כי:

7. בעניינו, שילמה התובעת את הארנונה בהתאם לדרישת הנתבעת בסברה כי החיוב נעשה כדין ועל סמך חישוב שטחים וסיווג נכונים. בעשותה כן הסתמכה על חזקת תקינות מעשה הרשות בסברה כי החיובים תואמים את הדין והמציאות. בדיעבד התברר כי החיוב שגוי ולא זו בלבד אלא שהנתבעת אף תיקנה את החיוב לשנת 2001 אך לא לגבי תקופת העבר. באותו שלב חלף לו המועד לתקיפת החיוב השגוי בדרך של השגה וערעור לפי חוק הערר, ונחסמה דרכה של התובעת להשיג על החיוב בדרך המותווית בחוק הערר. יתרה מזאת, בתביעתה העלתה התובעת טענות לגבי התרשלות הנתבעת, טענות שאינן יכולות להתברר ממילא במסגרת חוק הערר. דומה כי בנסיבות, אין לחסום את דרכה של התובעת מלשטוח מלוא טענותיה בפני בית המשפט ולהביא המחלוקת להכרעתו.

8. אין בידי לקבל גם את טענת השיהוי בהגשת התביעה כמו גם הטענה כי באם תחויב הנתבעת בהשבה יהא בכך משום פגיעה בכלל תושבי העיר, בשל גירעון תקציבי שייווצר. לעניין טענת השיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית המוגשת בטרם חלפה תקופת ההתיישנות נקבע כי זוהי טענה קשה ברבדים שונים. "מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, ועשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת וחוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים". (דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 6805/99 - תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5), 433 ,עמ' 446-447).

9. הקושי אותו מעוררת טענת השיהוי ברגיל, נכון שבעתיים במקרה דידן משום שאם גבתה הנתבעת כספים ביתר, הרי מעצם היותה רשות שלטונית המחויבת בגביית מסים הוגנת ונאותה, עליה להשיב לאזרח את כספו גם אם מעורר הדבר קושי תקציבי. אזרחים המשלמים מסים כחוק צריכים לדעת כי במקרה ותתגלה טעות בחיובם, יוחזר להם כספם. הדבר הוא מיסודות האמון במשטר ובשיטה. העירייה, ככל נתבע אחר, אינה יכולה להתעשר על חשבון התושב, המשלם ארנונה ביתר עקב דרישות תשלום מוטעות ולהסתתר מאחורי הטענה של פגיעה קשה ברשות ובתקציבה. (ראה תא (ת"א) 177229/02, איל חברה להנדסה בע"מ נ' עירית הרצליה, תק-של 2006(2), 953).

10. למעלה מן הצורך אוסיף כי מעיון בכתב התביעה וחליפת המכתבים שהוצגה, עולה כי התובעת לא ישנה על זכויותיה וניהלה משא ומתן פעיל עם הנתבעת להסדרת הסוגיה במהלך השנים שחלפו מאז גילוי הטעות ועד הגשת תביעתה.

11. בשאלת ההתיישנות, מקובלת עלי עמדתה של הנתבעת לפיה ככל שמדובר בתקופה שלפני 1.9.98, דין התביעה להדחות על הסף, מחמת התיישנות.

אני דוחה את טענת התובעת כי יש להחיל על המקרה דנן את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע כי תקופת ההתיישנות תתחיל ביום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מקום בו עובדות אלו נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו ושבזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן. אין בידי לקבל את הטענה כי מאחר ורק בחודש מאי שנת 2001 גילתה התובעת כי נגבתה הימנה ארנונה ביתר, לאחר בדיקה שהיא עצמה ביצעה, הרי שיש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות יחל ממועד זה.

סבורני כי גם אם הסתמכה התובעת על חיוביה ורישומיה של הנתבעת, הרי שיכלה היתה לגלות את הטעות בזהירות סבירה, בין היתר על ידי נקיטת פעולות כפי שעשתה בשנת 2001 שעה שגילתה את הטעות. משלא עשתה כן, אין היא יכולה להסתמך על הוראת סעיף 8 ולפרוש תביעתה לתקופה העולה על תקופת ההתיישנות בת שבע השנים, בהתאם לחוק ההתיישנות. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בתא (י-ם) 11149/99 אליהו שוקרון ואח' נ' עיריית ירושלים, (תק-מח 2000(2), 8861:

13. לא מצאתי יסוד אף לטענת התובעת כי על המקרה חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לפיו מקום בו הנתבע הודה בקיום זכות התובע, תחל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה.

לשיטת התובעת, העובדה שהנתבעת הכירה בטעותה ותיקנה את שטח הקרקע ואת חיוב הארנונה החל משנת 2001, כפי העולה ממכתבו של מנהל מחלקת הגביה בעירייה טומנת הודאה בקיום זכות התובעת, במשמעות סעיף 9 לחוק ההתיישנות. אלא שעיון באותו מכתב מלמד כי אין בו משום הודאה מצד הנתבעת בכל הנוגע לחיובים למן שנת 1995. המכתב התייחס אך ורק לשנת 2001 והורה על תיקון שטח החיוב רטרואקטיבית החל מיום 1/1/01. תוכנם של הדברים אינו מלמד על הודאה המקיימת אחר דרישת הסעיף, ולו מן הטעם שאין ללמוד מהם דבר על זכויות התובעת לשנים שקדמו לכך.

14. התוצאה היא אפוא כי דין טענות הנתבעת להתקבל חלקית במובן זה שחלה התיישנות על אותו חלק של התביעה המתייחס לתקופה שלפני 1.9.98 ואני מורה על דחייתו על הסף של חלק של התביעה. יתר טענו הסף שהעלתה הנתבעת נדחות.

בנסיבות, אין צו להוצאות.

לנוכח יציאתי הצפויה לשבתון, לא אוכל לצערי לקבוע מועד קרוב להמשך הדיון בתיק. לפיכך, יתקיים קדם משפט ביום 10.12.2007 שעה 8:30.

ניתנה היום ז' באדר, תשס"ז (25 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.