2. העיריה טוענת כי התביעה התיישנה, הן לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") והן לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). העיריה מוסיפה וטוענת כי אין מקום להתיר שינוי למפרע של חיוב בארנונה. עוד טוענת העיריה כי התובע לא הוכיח את סכום התביעה, משום שלא הוכיח מה היה שיעורם של תשלומי הארנונה ששילם בכל שנה ושנה.

3. ס' 3 לחוק הערר קובע כי מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית, רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; הוא אינו מחזיק בנכס; חוב הארנונה נפרע בידי המחזיק בנכס.

אין חולק כי במקרה דנן מדובר בטעות שנפלה בציון גודלו של השטח, ועל כן ניתן היה להגיש השגה על טעות זו בפני מנהל הארנונה, מדי שנה בשנה, בכל פעם שנשלחה הודעת החיוב בארנונה לגבי הנכס.

העיריה טוענת כי משלא הגיש התובע השגה על הודעות החיוב בארנונה שנשלחו אליו מדי שנה בשנה, במועדים שנקבעו בחוק הערר, הפכו חיובי הארנונה לחיובים חלוטים, ולא ניתן כיום לפתוח אותם מחדש בדרך של תביעת השבה רטרואקטיבית.

4. העיריה מתעלמת מהוראת ס' 3(ג) לחוק הערר, ולפיה "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה."

מכאן עולה כי המחוקק הותיר לבית המשפט את שיקול הדעת למחול לנישום על מחדלו באי הגשת ההשגה לפי חוק הערר, ובמקרים מתאימים, לאפשר לו להעלות בפני בית המשפט את הטענה שצריך היה להעלותה במסגרת הליכי ההשגה לפי חוק הערר. אכן, הכלל הוא שבדרך כלל לא ייטה בית המשפט לעשות שימוש בסמכות זו, שכן רצוי כי מחלוקות בתחום הארנונה תתבררנה על פי המתווה הקבוע בחוק הערר, אלא שלכלל זה קיימים גם יוצאים מן הכלל. כפי שנפסק בע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' שאול קרשין פ"ד נ(5), 478 ,עמ' 481-482:

"הייתי מוסיפה ואומרת, כי גם כאשר פתוחה בפני נישום דרך ההשגה, יש שלא תיסגר בפניו דרך הפנייה לבית המשפט. לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשיגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית-משפט, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, כפי המקרה שלפנינו ...".

ראה גם ע"א 4452/00 ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל פ"ד נו(2), 773 ,עמ' 780-781:

"... דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה. מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול דעתו של בית המשפט. כאשר מועלת בפניו טענה המנוייה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול האם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים, הנטייה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-המקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה, המצריכות לעיתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת, בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות." (ההדגשה אינה במקור)

עוד נפסק באותו ענין כי:

"... גם כאשר פתוחה בפני נישום דרך ההשגה, יש שלא תיסגר בפניו דרך הפנייה לבית המשפט. לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשיגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית-משפט, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, כפי המקרה שלפנינו... שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות." (ההדגשות אינן במקור)

5. סבורני כי המקרה דנן הוא מקרה ראוי להתערבות של בית המשפט למרות שהתובע לא נקט בהליכי ההשגה, וזאת מחמת מספר טעמים.

הטעם הראשון הוא שאין למעשה מחלוקת אמיתית בדבר הטעות שטעתה העיריה (למרות נסיונה לטעון בחצי פה כי אין לדעת מה היה שטחו של הנכס בעבר). התובע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי לא חל כל שינוי בשטחו של הנכס מאז קנה אותו בשנת 1978 ועד שהעיריה תיקנה ביוזמתה את החיוב בארנונה: "לא עשיתי משהו להגדיל או להקטין את הנכס, החלפתי פרקט ברצפה, קיבלתי את האולם כמו שקיבלתי וכך הוא נשאר." (ע' 2 לפרוטוקול).

הטעם השני הוא שאין המדובר בנושא טכני מורכב, המצריך ברור עובדתי מסובך או מומחיות מיוחדת, מהסוג שראוי לעשותו בפני מנהל הארנונה. מדובר בענין פשוט בתכלית: שטחו הנכון של הנכס ידוע ואינו שנוי במחלוקת. אין גם מחלוקת כי החיוב בייתר הוא בגין שטח של 19 מ"ר. כל שנותר לחשב הוא את הסכומים שהתובע שילם בייתר במרוצת השנים ולהכריע האם העיריה מחוייבת בהשבתם של סכומים אלה.

הטעם השלישי הוא ששאלת הזכות להשבת כספים ששולמו בייתר על ידי הנישום היא שאלה עקרונית, שיש לה חשיבות כללית וציבורית, החורגת מעבר לעניינו של התובע הספציפי.

הטעם הרביעי הוא שההתערבות השיפוטית דרושה במקרה דנן לשם מניעת עיוות דין ופגיעה חמורה באזרח, שאין חולק למעשה כי שילם תשלומי ייתר במשך 24 שנים. ראה לענין זה את בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל תק-על 91(3), 2563:

"אין בחוק הנ"ל הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, ענין הראוי לבירור לגופו ואינו ראוי למחיקה על הסף. כמובן שאין בדברים אלה כדי להביע דעה לגופו של ענין. אוסיף כי על עמדת המערערת גם מכבידה העובדה שאין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולם למעשה סכום של ארנונה כללית העולה על מה שהמשיבה היתה חייבת לשלם כדין. בנסיבות כאלה ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות." (ההדגשה אינה במקור)

הטעם החמישי הוא שהתובע לא ידע אודות הטעות שנפלה אצל העיריה ולכן לא הגיש השגה.

6. סיכומו של דבר, אין מקום לקבל את טענתה של העיריה לפיה התביעה התיישנה לפי חוק הערר.

7. טוענת העיריה כי בכל מקרה התיישנה התביעה בכל הנוגע לתשלומי ארנונה שנעשו לפני יום 19.5.1998, בשים לב לכך שהתביעה הוגשה ביום 19.5.2005.

על כך משיב התובע כי מדובר בהתיישנות שלא מדעת, לפי ס' 8 לחוק ההתיישנות, משום שלא היתה לו כל סיבה לחשוד שהעיריה טעתה בקביעת גודלו של הנכס.

8. ס' 8 לחוק ההתיישנות קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

עניין לנו איפוא בשלושה תנאים מצטברים, שרק בהתקיים שלושתם יחדיו תידחה תחילתה של תקופת ההתיישנות: העובדות המהוות את עילת התביעה לא היו ידועות לתובע; הדבר נגרם מחמת סיבות שאינן תלויות בתובע; אפילו בזהירות סבירה התובע לא יכול היה למנוע את הסיבות לאי ידיעת העובדות.

סבורני כי במקרה דנן הוכיח התובע את קיומם של שני התנאים הראשונים, קרי, העדר ידיעה של העובדות מסיבות שאינן תלויות בו, אך לא עלה בידו להוכיח את קיומו של התנאי השלישי, לאמור, שגם בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע את אי הידיעה.

במקרה דנן ניתן היה בנקל לעמוד על העובדות לאשורן, לו רק טרח התובע להזמין מדידה של הנכס. אין המדובר בטעות של מה בכך בחישוב השטח, אלא מדובר בטעות משמעותית בהיקף של 19 מ"ר, המהווים 13% משטחו של הנכס. אכן, התובע סבר בתום לב כל השנים כי הוא מחוייב בגין השטח הנכון של הנכס, ולא העלה על דעתו כי העיריה תשלח לו חיובים שגויים, אך דבר זה נוגע לשני התנאים הראשונים שנזכרו לעיל. אין לכך דבר וחצי דבר עם העובדה האובייקטיבית, שניתן היה בנקל לעמוד על הטעות לו נערכה מדידה מטעמו של התובע. על כן, לא מתקיים בתובע התנאי השלישי, משום שבזהירות סבירה ניתן היה לעמוד על דבר הטעות.

9. אשר על כן, התביעה התיישנה בכל הנוגע לחיובי הייתר שהושתו על התובע עד ליום 19.5.1998.

10. משסיימנו לדון בטענות המקדמיות בדבר התיישנות התביעה לפי חוק הערר וחוק ההתיישנות, נותר לדון בשאלההאם לעיצומו של ענין יש להורות על השבת תשלומי הייתר ששילם התובע לעיריה.

11. התובע טוען כי הוא זכאי להשבת הסכומים ששילם בייתר, הן לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות") והן לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התש"מ- 1980 (להלן: "חוק עשיית עושר").

ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות קובע:

"שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן - תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 הימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו."

העיריה טוענת כי סעיף זה דן בתשלום חובה ששולם ביתר ואילו כאן שולם הסכום כדין ולא ביתר, על פי שומה שהוצאה כדין ואשר לא הוגשה עליה השגה.

אין בידי לקבל את טענתה של העיריה. לא ברור לי כיצד יכולה העיריה לטעון כי הסכומים ששילם התובע לא כללו תשלומי ייתר, כאשר העיריה עצמה גילתה כי כך הוא הדבר ולכן תיקנה את הודעת החיוב ואף זיכתה את התובע בתשלומי ייתר בגין שנת 2002. ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות נועד בדיוק לצורך מצבים כגון דא.

בנוסף, גביית הייתר על ידי העיריה מהווה עשיית עושר ולא במשפט. ס' 1 לחוק עשיית עושר קובע כי:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה."

פשיטא שלעיריה לא היתה זכות שבדין לקבל תשלומי ייתר של ארנונה, ולכן חלק זה של התשלומים התקבל על ידה שלא על פי זכות שבדין. על כן, מוטלת על העיריה החובה להשיב לתובע את סכום הזכייה.

12. העיריה מפנה לע"א 4452/00 הנ"ל, שם נפסק כי:

"רשות מקומית, השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה, חייבת להביא בחשבון, לצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גם את האינטרס של הפרט. בין השיקולים שיבואו בחשבון בקבלת ההחלטה ניתן למנות את משך הזמן לגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. חשיבות לא מבוטלת נודעת גם לשאלה האם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן והאם הטעות נגרמה בשל הטעייה מצד האזרח. לדעתי, ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. מן הראוי ששומת הארנונה תהיה קבועה ויציבה בהקדם האפשרי. עיון בפסיקה מלמד כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ואין איסור גורף חל על תיקון למפרע של חיובי ארנונה."

עם זאת, הדברים נאמרו בקשר להטלת חיוב רטרואקטיבי על האזרח, ואילו כאן עסקינן בתיקון עוול חמור שנגרם לאזרח, כאשר ברור כי מדובר בטעות של העיריה, לרעתו של האזרח, שלא ניתן לייחס את האחריות לה אלא לעיריה לבדה. אין המדובר בטעות שהיא תוצאה של הטעייה מצידו של האזרח, ששילם כל השנים לפי תומו תשלומי ארנונה בייתר משום שלא העלה על דעתו כי העיריה תשלח אליו הודעות חיוב שגויות.

אכן, הנטייה היא להעדיף בדרך כלל את האינטרס של כלל הציבור המחייב וודאות וסופיות של שומות הארנונה, כדי שלא לפגוע באינטרס ההסתמכות של העיריה. עם זאת, במקרים מתאימים, כמו במקרה דנן, כאשר העוול הוא חמור במיוחד, וכאשר לא ניתן לייחס לאזרח אשם תורם כלשהו לתקלה שקרתה אצל העיריה, לא יעלה על הדעת שתביעתו של האזרח הנישום תושב ריקם משיקולים של יעילות כלכלית ושמירה על קופת הציבור. זו צריכה להבנות על גביית מס אמת, ולא על התעשרות שלא כדין על חשבונו של הפרט.

13. העיריה טוענת כי התובע לא הוכיח את רשלנותה. אין ממש בטענה זו. כאשר עסקינן בעשיית עושר ולא במשפט, אין כל חשיבות לשאלה האם העיריה התרשלה אם לאו. מכל מקום, במקרה דנן ברור כי נטל הראיה בענין הרשלנות מוטל על העיריה דווקא, שכן עליה הנטל להראות כיצד זה חייבה את התובע בחיובי ארנונה המבוססים על שטח שגוי לאורך שנים רבות, כאשר לא התובע היה זה שדיווח לה על שטחו של הנכס. העיריה לא הרימה נטל זה.

14. סיכומו של דבר, התובע זכאי להשבה של תשלומי הייתר ששילם בשבע השנים האחרונות שקדמו לתביעה, מיום 19.5.1998 ואילך.

15. אין חולק כי החל מיום 1.1.2002 תוקנה הטעות בחיוב הארנונה שהושת על התובע, וממועד זה ואילך הוא מחוייב במס אמת, לפי שטחו הנכון של הנכס (ראה הודעת העיריה מיום 29.9.2002, נספח ב' לתצהיר התובע, בה הודע לתובע על תיקון רטרואקטיבי של הטעות).

הואיל והתביעה בגין חיובי ייתר שקדמו ליום 19.5.1998 התיישנה, התובע זכאי להשבת הסכומים ששילם בייתר בגין התקופה שראשיתה ביום 20.5.1998 וסיומה ביום 31.12.2001. עסקינן בתקופה של 43 חודשים ו- 11 ימים.

16. העיריה טוענת כי התובע לא הוכיח את נזקו, משום שלא הראה מה היו סכומי הארנונה ששילם בייתר במשך כל השנים.

טיעון זה ראוי היה שלא יישמע מפיה של העיריה. בחזקתה מצויים, ולכל הפחות אמורים להמצא, כל הנתונים בענין הכספים שגבתה מהתובע בגין הארנונה, לפחות בכל הנוגע לתקופת התביעה שלא התיישנה. בהיותה גוף ציבורי הפועל בנאמנות לטובת כלל הציבור, לא ראוי שהעיריה תסתיר את הנתונים שברשותה, ותסתתר מאחורי העובדה שהתובע לא שמר את הנתונים הדרושים לכימוי תביעתו. בענין זה אני מצטרף לדעתו של כב' השופט רחמים כהן, בת.א (ת"א) 17107/03 בכר נ' עירית השרון, שקבע כי כאשר אין מחלוקת באשר לקיומם של חיובי ייתר מחמת טעות של העיריה, ראוי שהעיריה תחזיר את מה שגבתה בייתר, גם בלא התדיינות.

17. בהעדר ראיות אחרות באמתחתו של התובע, אין כל מניעה לחשב את גביית הייתר מתוך הנתונים שהעיריה עצמה גילתה במכתבה מיום 29.9.2002: חיוב הייתר בגין תקופה של 10 חודשים היה 1,610 ₪. מכאן שחיוב הייתר בגין חודש בודד היה 161 ₪. חיוב הייתר הכולל בגין 43 חודשים ו- 11 ימים, בערכים נומינליים, הינו 6,971 ₪. עם זאת, התובע זכאי להשבה ריאלית, הכוללת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור הקבוע בס' 6 לחוק הרשויות המקומיות.

18. סוף דבר, העיריה תחזיר לתובע את תשלומי הייתר שגבתה ממנו מאז יום 19.5.1998 ועד ליום 31.12.2001, בסכום קרן של 6,971 ₪. הסכום ישוערך באופן שכל תשלום חודשי שנגבה בייתר יוחזר בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש.

בנוסף תשלם העיריה לתובעת החזר חלקי של אגרת התביעה בסך של 200 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. לענין שיעורו של שכר הטרחה הבאתי בחשבון את העובדה שהעיריה גררה את התובע לתביעה שראוי היה להסדיר מחוץ לכתלי בית המשפט, באשר עובדות הבסיס כלל לא היו שנויות במחלוקת.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.