כשפלוני דורך בטעות על רגלו של אלמוני, טכנית (מבחינת המעשה לכשעצמו) מדובר בתקיפה. זאת מאחר שברור שהאלמוני לא ביקש, ואם היה נשאל, לא היה מסכים, שידרכו לו על הרגל. בכל זאת, לא נראה לי שהמקרה היה מגיע לכדי משפט, אלא אם כן היה מוכח בבירור שהמעשה נעשה בכוונת תחילה לגרום נזק וכאב.

או, כאשר אדם נכנס לחצרו של שכנו לבצע פעולה שלדעתו שכנו היה מעוניין בה ומכול מקום, לפחות לא הייתה לו סיבה הגיונית להתנגד לה, אין ממהרים להאשימו בהשגת גבול. ושוב, שונה יהיה המצב אם השגת הגבול כוונתה הייתה לגרום נזק או שהנזק היה רציני למדי.

איני מוצא כל סיבה לנהוג אחרת כשהמדובר בנשיקה, שהייתה בסך הכול נדבך נוסף בתהליך של פלירט הדדי. אם רמון שגה בתפישת הרקע, מספיק היה שיתנצל ( "סליחה" אמר הנחש וירד מעל החבל), ואין כל סיבה לעשות מזה "קייס פדרלי" (כפי שמתבטאים בארה"ב). על מנת להפליל את רמון, היה צריך להוכיח, שכוונתו אכן הייתה לקחת בכוח דבר שידע שאינו שייך לו (סיטואציה שונה בתכלית מזו של תקיפתו המינית של האלוף והשר יצחק מרדכי).

למרות האמור לעיל, אם הנזק שנגרם הוא קשה מנשוא (למשל, אם הדריכה על רגלו של פלוני הייתה גורמת לאלמוני מום פרמננטי), היה מקום לתבוע את פלוני על רשלנות. אך גם זאת לא במתכונת פלילית, אלא אזרחית.

לא הגיוני לקבוע שמבוכה או אי נוחות רגעית של בחורה שקיבלה נשיקת פתע היא בחזקת נזק כבד או פרמננטי, ולכן טעה בית המשפט שמצא את רמון אשם ועוד בפלילים. טעתה לא פחות מזה הפרקליטות שמלכתחילה נתנה למקרה זה להפוך לקייס משפטי. האם הייתה הפרקליטות טורחת להגיש כתב אשמה אם היה מקרה דומה קורה לבוזגלו? לא, באלף רבתי.

ולסיום, מעוררת גם תמיהה הטענה של הכנסת הלשון לפיה של האובייקטית, שהרי דבר זה אפשרי רק כשהפה פתוח, וכדי לפתוח את פיו של הזולת, יש להשתמש בכוח רציני, מה שלא נטען שרמון עשה.