ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 12/10/2019
גרסת הדפסה

עת"מ 1653/06 - מנהלי, היטל סלילה

חממי שלמה ואח' נגד עירית ראשון לציון


4/3/2007

עתמ 1653/06

1. חממי שלמה

2. חממי עזרא

3. חממי משה

נגד

עירית ראשון לציון

בבית המשפט לעניניים מנהליים בתל אביב יפו

בפני: כב' השופטת שרה דותן

[4.3.2007]

פסק דין

עתירה זו מופנית כנגד דרישת המשיבה לתשלום היטלי סלילה, מים ותיעול מיום 19.06.03. לטענת העותרים יש לבטל את החיוב בהיטלים הנ"ל, ולחילופין להפחית משטחי החיוב המפורטים בהודעת החיוב את השטחים בגינם ניתנו בעבר היתרי בניה או אישורים לתשלום בקשר להוצאת היתרי בניה וכן שטחים שהיו קיימים בעת רכישת הנכס.

טענות מקדמיות ודיוניות

שיהוי

על פי הנטען בעתירה דרישת התשלום הינה מיום 19.06.03, ואילו התביעה האזרחית לביטולה של דרישת התשלום הוגשה בתאריך 19.07.04. לאחר דיון בשאלת הסמכות העניינית, הוסכם כי היה על העותרים להגיש עתירה מינהלית וכך אכן נעשה.

לטענת המשיבה, גם בהנחה שיש למנות את המועדים לצורך דיון בטענת השיהוי מתאריך הגשת התביעה האזרחית, גם אז ההליך הוגש באיחור. על פי הוראת תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000 (להלן: "התקנות"), היה על העותרים להגיש עתירתם בתוך 45 יום מיום קבלת דרישת התשלום.

סבורה אני כי דין טענה זו להידחות, מאחר שההליך הוגש תחילה כתביעה אזרחית, לנוכח אי הבהירות ששררה בשאלת הסמכות העניינית בסוגיה זו. לאחר פרסומו בתאריך 16.02.05 של פסק הדין ברע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר ואח', פ"ד נט (5) 473 הובהר מעבר לכל ספק, כי הדרך הנכונה לתקיפת דרישת התשלום הינו עתירה מינהלית ובסופו של יום תוקן המשגה.

מכאן, שבמועד הגשתה של התביעה האזרחית סברו העותרים כי אין הם כבולים למגבלת הזמן על פי התקנות, ולפיכך לא ניתן לייחס להם מחדל של שיהוי סובייקטיבי. באשר לציפיות המשיבה, לא מצאתי בתגובתה כל התייחסות לנזק שנגרם לה בשל השיהוי הנטען וכל חיציה מופנים כלפי התנהלות העותרים, ומכיוון שאין מדובר בעיכוב מכוון אלא בטעות משפטית רווחת באותה עת, סבורה אני כי יש להעדיף בירור העתירה לגופה.

סדרי הדין בהליך זה.

לאחר הגשת העתירה פעלה המשיבה על פי החלטת בית המשפט והגישה תגובה מקדמית על פי הוראת תקנה 7(5) לתקנות.

בדיון המקדמי שהתקיים בתאריך 30.11.06 נתבקשה עמדת המשיבה בשאלה האם ניתן להכריע בעתירה כאילו הוגש בה כתב תשובה (כקבוע בתקנה 8(2) לתקנות). ב"כ המשיבה נתן הסכמתו, ומשכך, לא התבקשה הגשת כתב תשובה.

ב"כ העותרים פרטה את הטענות לגופה של העתירה, ולאחר שנשמעה תגובת ב"כ המשיבה ניתנה לה האפשרות להגיב על הדברים ועל כתב התגובה. יתרה מכך, לבקשתה ניתנה לה האפשרות להגיש אסמכתאות שלא היו תחת ידה בעת הדיון.

למרות האמור לעיל, ובניגוד להוראת תקנה 11 לתקנות, המאפשרת הגשת בקשה לפרטים נוספים לאחר המצאת כתב תשובה (ובענייננו לא הוגש כאמור כתב תשובה), הוגשה על ידי ב"כ העותרים בקשה לפרטים נוספים.

בנוסף הוגשה על ידה "הודעה", לה צורפה ללא קבלת רשות, החלטת ועדת ערר לענייני ביוב באשר לסדרי הדין בפניה והגדילו ב"כ העותרים לעשות, כאשר בניגוד להחלטת בית המשפט, לא הסתפקו בהגשת פסקי הדין, שלהשקפתם תומכים בעמדתם, אלא צירפו להם "סיכומים משלימים", בנוסף על סימונם של קטעים מסויימים באותם פסקי דין.

למרות מחאת ב"כ המשיבה, המשיכו ב"כ העותרים בהשלמות לטיעונים שהוגשו במסגרתה של בקשה להגיב להודעת ב"כ המשיבה.

העותרים לא הסתפקו בהגשת בקשה להשלמה, אלא פירטו בה את כל טיעוניהם המשלימים.

סבורה אני כי התנהלות זו, שמשמעותה כפיית טיעונים נוספים מעבר למה שהותר, ראויה לכך שינתן לה ביטוי בהוצאות.

העובדה שהדין אינו מתיר הגשתה של בקשת רשות לערער על החלטות ביניים, אין פירושה התרת הרסן הדיוני באופן שבעל דין ינסה לעקוף את הכללים ולפעול בניגוד להחלטות מפורשות, שעה שאלה אינן לשביעות רצונו.

העובדות

העותרים חכרו במשותף מהמשיבה נכס הידוע כחלקה 51 בגוש 3947 ששטחו 5,029 מ"ר, באזור התעשיה בראשון לציון. בסעיף 15 להסכם החכירה נקבע:

"15. תשלומים מסים ואגרות

(א)(1) החוכר מתחייב לשלם לרשות המקומית או לכל רשות מוסמכת אחרת מיד לאחר חתימת חוזה זה, דמי השתתפות החלים על הקרקע או בקשר אליה שיחולו בעתיד (דהיינו, החלק היחסי מהוצאות הפיתוח של השטח הכולל את הקרקע, כפי שייקבע ע"י העיריה ו/או הרשות המוסמכת) וכן ישא החוכר בכל הוצאות הפיתוח וההכשרה הבטוח של הקרקע או בקשר אליה, בין אם יבוצעו לפני או אחרי חתימת חוזה זה.

(2) החוכר מתחייב לבצע כל עבודות פיתוח אחרות, עפ"י דרישת כל רשות מוסמכת ו/או העיריה תוך התקופה הנקובה בדרישה כזו, במידה והרשות המוסמכת או העיריה יבצעו בעצמם את עבודות הפיתוח, מתחייב החוכר לשלם לכל רשות מוסמכת או לעיריה, לדרישתם, את סכום ההוצאות אשר לפי חשבונם וקביעתם מגיע לגבי הקרקע ובקשר עליה עבור ביצוע עבודות הפיתוח הנ"ל או איזה מהן.

(3) עבודות פיתוח כוללות בין היתר:

סלילת והרחבת כבישים ומדרכות, אבני שפה, קירות מגן, הנחת רשתות חשמל ועמודי טרנספורמציה, טלפון, גז, מים, ביוב, תעול, כל הפעולות התברואתיות והסניטריות הבאות לשמור על בריאות האוכלוסין, נוחיותם ורווחתם, נסיעות ושאר מפעלי השבחה.

(ב) החוכר מתחייב לשלם את כל התשלומים, ההיטלים, המסים, האגרות, המלוות, תשלומי החובה והארנונה וכל תשלום מס מכל סוג שהוא החל או שיחול על המוחכר, או בקשר אליו, על הבנוי עליו או בקשר אליו, ובכלל זה מסי ממשלה והיטלי הרשות המקומית, בין אלה מוטלים על המחזיק, החוכר, הבעלים או אחרת.

העיריה תהא רשאית, לפי שיקול דעתה בלבד, לשלם את התשלומים, ההיטלים, המסים, הארנונות והאגרות כאמור לעיל על חשבון החוכר ולגבותם מן החוכר".

בהמשך להסכם החכירה נחתם בין הצדדים הסכם פיתוח, בו התחייבו העותרים לבנות על המקרקעין בנין על פי תוכניות שתאושרנה על ידי העיריה. באשר לעבודות פיתוח והכשרה נקבע:

"עבודות פיתוח והכשרה

5.(א) היוזם מתחייב לשלם לעיריה מיד לאחר חתימת חוזה זה דמי השתתפות החלים כיום על הקרקע או בקשר אליהן או יחולו בעתיד. הצדדים מעריכים את דמי ההשתתפות עד ליום חתימת הסכם זה בסך -.12000 ל"י לדונם. דמי ההשתתפות כוללים את ההרשאה לשמוש הקרקע, אישור השטח, רשת מים, רשת כבישי כורכר, רשת חשמל. כן ישא היוזם בכל הוצאות החיבור לרשת המים ורשת החשמל ובכל הוצאות הפתוח והכשרה הבאות על הקרקע או בקשר אליה, כגון: כבישים, מדרכות תיעול ועומס רשת.

(ב) היוזם ישלם את דמי ההשתתפות הנ"ל כדלקמן:

(1) במעמד חתימת ההסכם -.30000 ל"י.

(2) עד ליום 31.3.72 -.30000 ל"י.

(ג) היוזם מתחייב לבצע את כל עבודות הפתוח האחרות, עפ"י דרישת העיריה, תוך התקופה הנקובה בדרישה כזו, ובמידה והעיריה תבצע בעצמה את עבודות הפתוח, מתחייב היוזם לשלם לעיריה, לדרישתה, את סכום ההוצאות אשר לפי חשבונה וקביעתה מגיע לגבי הקרקע ובקשר אליה עבור ביצוע עבודות הפיתוח הנ"ל או איזה מהן."

העותרים שילמו בשני תשלומים ב-1971 ו-1972 את הסכומים שבהם חוייבו, על פי הסכם הפיתוח שכללו בין היתר תשלומים עבור כביש וביוב.

בתאריך 14.03.86 נחתם בין הצדדים הסכם לפיו רכשו העותרים מהמשיבה את הנכס. אין חולק כי במהלך השנים בנו העותרים מבנים ששטחם עולה על היתר הבניה שהוענק להם, אך הצדדים חלוקים באשר להיקף הבניה הבלתי חוקית. ממחלוקת זו נגזרת גם השאלה בגין אלו שטחי בניה שולמו היטלים.

בתאריך 17.06.92 הגישו העותרים בקשה להיתר בניה הכוללת פרוגרמה למבנה תעשיה בן שתי קומות על שטח של 4,859 מ"ר, שעה שעל פי הנטען בסעיף 11 לעתירה, מבנה ששטחו 4,850 מ"ר כבר הוקם על ידם קודם לכן ללא קבלת היתר, דהיינו הבקשה להיתר נועדה להכשיר מצב קיים.

לטענת העותרים, כתנאי לקבלת היתר הבניה, נדרשו לשלם למשיבה אגרות והיטלים. בבירור שנעשה מול מחלקת ההנדסה בעיריה ניתן להם אישור לפיו קיים היתר למבנה בשטח של 2,900 מ"ר + 41.4 מ"ר משרד + שטח מקלט והבניה במצב הקיים בשטח, 2,467 מ"ר פחותה מזו שאושרה בהיתר.

המשיבה חולקת על טענה זו וסבורה שאם יצא מתחת ידה מזכר התומך בגישת העותרים, הדבר נבע מטעות בשל שינוי דרך חישוב אגרות רישיון בניה ממטר רבוע למטר מעוקב בשנת 1971, וכי ההיתר היחיד שניתן לעותרים עד כה היה לבניית מבנה בן קומה אחת בשטח 630 מ"ר השווה ערך ל- 2,930 מ"ק וכי העותרים ניצלו לרעה את הטעות שנפלה אצל המשיבה ביודעין, מאחר שעל פי היתר הבניה שהיה ברשותם, ואף הוגש על ידם במסגרת אחד ההליכים הפליליים שנוהלו נגדם בשל בניה ללא היתר, ברור כי הותרה בנייתו של מבנה בן קומה אחת ששטחו 630 מ"ר. המשיבה תומכת גרסתה בצילום של ההיתר המקורי משנת 1973 (נספח ג' לתגובה) וכן במזכר מיום 07.11.72 לפיו חוייבו העותרים בהיטל ביוב על פי שטח של 630.96 מ"ר.

בשנת 1983 הוגדלו זכויות הבניה במקרקעין, והודעה על כך נמסרה לעותרים על ידי המשיבה. בהמשך להודעה זו פנו העותרים לועדה המקומית לתכנון ובניה בבקשה למתן היתר בניה להקמת מבנה תעשיה בן שתי קומות, סככות רמפת עליה לקומה השניה ומקלט תת-קרקעי בשטח של 5,000 מ"ר.

כפי שציינתי לעיל, בהסתמך על סעיף 11 לעתירה, הבקשה נועדה להכשיר מצב קיים ואכן בהחלטה מיום 27.06.83 אישרה הועדה המקומית את הבקשה אשר ביצועה אמור היה להתבצע בשני שלבים, הראשון הקמת מבנה חדש אליו יועברו המחזיקים במבנים הבלתי חוקיים, אשר יהרסו. עם סיום שלב א', יינתן לעותרים היתר להקמת תוספת בניה.

מנימוקים שלא הובהרו, לא פעלו העותרים לקידומה של התוכנית שאושרה. מכתבם מיום 12.02.92, בו הוצע על ידם לוח זמנים להריסת המבנים והשלמת שלב א', מהווה ראיה למצב דברים זה (נספח י' לתגובת המשיבה).

בתאריך 19.04.92 התקיים דיון נוסף בועדה המקומית. בבקשה למתן היתר בניה בשטח 4,851 מ"ר ובהערות לבקשה נרשם:

"בהתאם להחלטות קודמות של ועדת המשנה היה צריך לקבל פרוגרמה והתחייבות להריסת המבנים העומדים על שטח קו '0' בחודש ינואר 92 נתקבל מכתב ששלב א' של הבניןיגמר תוך 24 ח' מיום קבלת היתר לאחר גמר הבנין יבוצעו הריסת הסככות כתנאי לקבלת היתר בניה לשלב ב'".

בהחלטתה אישרה הועדה המקומית את התוכנית על שני שלביה בצירוף תנאים טכניים שאינם רלבנטיים לענייננו.

לאחר דברים אלה, נחתם בין הצדדים הסכם לפיו התחייבו העותרים להרוס את המבנים הבלתי חוקיים שנבנו על ידם, כפי שהצטוו לעשות בפסקי דין של בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון, וקיבלו עליהם לפעול על פי החלטות הועדה המקומית.

למרבה הצער, נראה כי התחייבויות לחוד ומעשים לחוד, ועל פי התחשיב שנערך כבסיס לדרישת התשלום נשוא העתירה, שטח הבניה בנכס כיום הינו 9,006 מ"ר שעה שקיים היתר לבניית 630 מ"ר בלבד.

טענות העותרים

על פי הנטען בסעיף 26 לעתירה, דרישת התשלום בגין היטלי פיתוח מתעלמת מהעובדה שעל פי הסכם הפיתוח שולמו על ידי העותרים תשלומים עבור פיתוח בגדרם של היתרי בניה שניתנו בעבר עבור חלק מהשטחים המחוייבים כעת. לגרסת העותרים שולמו על ידם היטלי פיתוח עבור מבנה תעשיה בן שתי קומות, ולפיכך, אין מקום לחיוב חוזר בשל אותם שטחים.

עוד נטען על ידי העותרים כי על פי הסכם החכירה הותנה בין הצדדים כי התשלומים עבור עבודות הפיתוח יוסדרו במסגרת הסכם הפיתוח, והמשיבה הציגה בפני העותרים מצג לפיו מלוא תשלומי הפיתוח בגין הנכס כלולים בהסכם, והיא מנועה לדרוש תשלומים נוספים שלא פורטו בהסכם.

מוסיפים העותרים כי אין מקום לגבות היטלים בגין פיתוח שבוצע עובר לדרישת התשלום, מכיוון שהנכס מצוי באזור מפותח והתשתיות המשרתות את הנכס הן תשתיות שבוצעו בשיטת "דמי השתתפות", לפיה נשאו בעלי הנכסים בחלקם היחסי בהוצאות הפיתוח של התשתיות, בהתאם לעלותם בפועל ללא הבחנה בין שטחי קרקע למבנה.

ולחילופין, נדרשת הפחתת שטחים קודמים שאושרו בשנים 1972 ו- 1992.

הסכם החכירה

עיון בהסכם החכירה ובהסכם הפיתוח משמיט את הקרקע מתחת לטענות העותרים, לפיהן מדובר בהסכם הפוטר אותם מתשלום היטלי פיתוח עתידיים, אם יחולו על הנכס.

סעיף 15(ב) להסכם קובע מפורשות כי החוכר מתחייב לשלם את כל היטלי החובה שיחולו על המוחכר וכי העיריה תהיה רשאית לשלם התשלומים ולחזור אל החוכר. אם נכונה הטענה לפיה כל תשלומי החובה כולל היטלים הוסדרו בהסכם הפיתוח, מה צורך היה להוסיף את סעיף 15(ב) הנ"ל.

גם בסעיף 5(ג) להסכם הפיתוח מובהר כי החוכר מתחייב לבצע את כל עבודות הפיתוח האחרות, דהיינו, אלה שלא אוזכרו וחויבו בהסכם זה, על פי דרישת העיריה ואם תבצע העיריה בעצמה את עבודות הפיתוח, מתחייב החוכר לשלם לעיריה את הסכום שידרש על ידה.

מכאן, שהן הסכם החכירה והן הסכם הפיתוח התייחסו לתשלומים שעל החוכר לשלם בקשר להיתר שהוענק לו בשנת 1972.

באשר להיטלים נוספים החורגים מגדרו של ההיתר הראשוני, הותר לעיריה לתבוע תשלומם מהחוכר כמפורט לעיל.

על אומד דעתם של הצדדים והבנתם את ההסכם ניתן ללמוד לא רק מלשונם של החוזים הנ"ל, אלא גם מחוזה הרכישה שנכרת בין הצדדים בשנת 1986 בו הובהר בסעיף 6(א) כי:

"כל המיסים, הארנונות, האגרות, ההשתתפויות, ההיטלים ותשלומי החובה האחרים, מכל מין וסוג, בין המשתלמים לממשלה ובין לרשות המקומית או לרשויות אחרות כלשהן, בין שתשלומם מוטל על פי החוק על בעליהם של מקרקעין ובין שתשלומם מוטל על פי החוק על מחזיקים של מקרקעין, החלים או אשר יחולו על החלקה, או המשתלמים או אשר ישתלמו בגינה לגבי התקופה מיום חתימת חוזה זה ואילך – יחולו על הרוכש וישולמו על ידו...".

אילו סברו הצדדים כי היטלי הפיתוח שולמו על ידי החוכרים בגדרו של הסכם הראשון, חזקה עליהם שלא היו כוללים בהסכם הרכישה חיוב עתידי בגין תשלומי היטלים לרשות המקומית.

גם במסמך המוגדר כהסדר תשלומים בגין היתר בניה מיום 30.09.92 נכללו בין היתר חיובים בגין תיעול, כביש מדרכה וביוב. אילו סברו העותרים כי היטלים אלה שולמו על ידם במסגרת הסכם הפיתוח, ניתן לשער שלא היו משלמים את הסכומים שנדרשו לשלם בשנת 1992.

באשר לתוקפה הסטטוטורי של הדרישה – על פי הנטען על ידי העותרים, חייבת להתקיים זיקה בין תשלום החובה לבין הוצאות הסלילה, כדי שההיטל לא יחרוג מעבר לסמכותה של רשות מקומית בהופכו למס, כפי שנקבע בע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובניה, פ"ד נז (1) 340.

אין אני סבורה כי ניתן להחיל בענייננו את ההלכה שנפסקה בענין אל עמי. ראשית, מן הטעם שגם בענין אל עמי נמנע בית המשפט העליון מלבטל את הוראת חוק העזר, אשר נראה היה לכאורה כי אינו מצביע על קיומה של זיקה אמיתית בין התשלום לשירות, וביסס את הכרעתו על העובדה שחוק העזר כפי שהיה בתוקף, אינו מסמיך את העיריה לגבות היטל אחר היטל כפי שתבעה.

לעומת זאת, בענייננו קיימת זיקה מובהקת בין ההיטלים ושטחי המבנה והדרישה הינה ביחס ישיר לשטח אותו משרתות התשתיות, גם ההיטלים שנגבו בשנת 1972 בעת מתן ההיתר הראשון נגבו על פי שטח ונפח המבנה.

חוק עזר לראשון לציון (סלילת רחובות) התשנ"ו-1995. בסעיף 6(ג) קובע:

"על אף האמור בסעיפים 4 ו-19, נכס שנבנתה בו תוספת בניה או שהוקם בו בנין חדש (להלן – בניית תוספת) ובעל הנכס חוייב בגינו בעבר בדמי השתתפות או בהיטל סלילה, לא יגרע הדבר מחובתו של בעל הנכס אשר היה בעליו בעת בניית התוספת לשלם היטל סלילה מלא בגינה לפי שטח הבנין החדש או תוספת הבניה כאמור. החיוב לפי פיסקה זו יחול אפילו לא היה בעל הנכס בעת בניית התוספת בעליו בעת סלילת הרחוב בעדה הוטל החיוב בהיטל או בדמי השתתפות, לפי הענין".

מכאן, שדרישת התשלום מהווה המשך להוראת חוק העזר משנת 1995, בהתאם לכלל על פיו תשלום היטל הינו פונקציה של השטח המבונה.

באשר להיטל תיעול קובע חוק עזר לראשון לציון (תיעול) התשנ"ה-1995:

"חוייב בעל נכס בעבר בהיטל כאמור בסעיף קטן (ב) הוא יחוייב בהיטל נוסף בעד בנין חדש שהוקם בנכס, וכן בעד תוספת בניה לבנין קיים בנכס, לפי שטח הבנין או תוספת הבניה, בהתאם להוראות חוק עזר זה".

גם דרישת אגרת חיבור המים מעוגנת בהוראת חוק עזר לראשון לציון (אספקת מים) התשנ"ו-1995 (סעיף 11(3) ו- 12).

העותרים חוייבו בהיטלים בגדרו של ההיתר משנת 1972 על פי נפח המבנה נשוא ההיתר והדרישה הנוכחית מהווה המשך ישיר לכללי החיוב בהיטלי פיתוח למיניהם.

גם האמור בע"א 7316/97 עירית ראשון לציון נ' חברת לוינשטיין משולם הנדסה וקבלנות בנין בע"מ (תק-על 99 (3) 117), אין בו כדי להועיל לעותרים, מאחר שבענין משולם הוכח כי חוק העזר אשר שינה את שיטת החיוב בגין סלילת רחובות, שונה לאחר ששולמו תשלומים על פי החוק שהיה בתוקף. ומאידך גיסא, לא הוכח כי בוצעו עבודות פיתוח לאחר השינוי.

מעבר להנמקה המעוגנת בחוקי העזר, גם לגופו של ענין לא עלה בידי העותרים להראות כי נדרשו לשלם היטלים בגין עבודות שבוצעו בעבר ללא זיקה בין החיוב לעבודות שבוצעו בפועל, וזאת מן הטעם שחלקן של עבודות הבניה בוצעו על ידי העותרים בשנים 1972-1992 וחלקן האחר בוצע במועדים בלתי ידועים בין 1992 למועד בו התבקש ההיתר בשנת 2001.

מנגד, לא הובהר מתי בוצעו עבודות הפיתוח הנטענות. אם תתקבל עמדתם של העותרים והם יופטרו מתשלום ההיטלים בנסיבות המתוארות לעיל, יהא בכך עידוד לביצוען של עבודות בניה ללא היתר ומבלי שישולמו בגינן האגרות וההיטלים במועד הביצוע, ופועל יוצא ממעשים אלה יהיה פטור שיוענק לעבריין הבניה מתשלום היטלים, מכיוון שבמועד בקשתו להיתר הושלמו כבר עבודות הפיתוח.

בסעיפים 47-51 לעתירה נטען, באופן סתמי, כי הנכס נמצא באזור מפותח ותשתיות המים, הכבישים, הביוב והתיעול המשרתות את הנכס הן תשתיות שבוצעו בהתאם לשיטת "דמי השתתפות", לפיה נשאו בעלי הנכסים בחלקם היחסי בהוצאות הפיתוח של התשתיות המשרתות את הנכס, בהתאם לעלותם בפועל, ללא הבחנה בין שטחי קרקע למבנה, אלא על פי חלקו היחסי של הנכס בהוצאות התשתית. גם אם אקבל טענה זו, העותרים לא השתתפו בהוצאות בהתאם לשטח או נפח המבנה על פי החישוב הנוהג, מאחר שלא טרחו לקבל היתר לבניה שמעבר ל- 630 המ"ר הראשונים והיטלי הפיתוח אותם שילמו בקשר להיתר שהוענק להם בשנת 1972 חושבו על פי נפח המבנה.

יתרה מכך, העותרים נדרשו לשלם היטלים בקשר להיתר אותו ביקשו בשנת 1992 ולא העלו כל טענה לפיה התשלום ששילמו בשנת 1972 משקף את חלקם בהוצאות במלואו.

באשר לטענה לפיה לא הוכח כי העיריה ביצעה בפועל את עבודות הפיתוח שבגינן נדרשו העותרים לשלם, סבורה אני כי מי שאינו טורח לקבל היתר בניה ומעמיד את הרשויות בפני עובדה קיימת, עליו הנטל להראות מתי בוצעה הבניה ומה היה מצב פיתוחן של התשתיות באותו מועד.

באשר לטעויות שנפלו בתחשיבים שנערכו ובהודעות המשיבה הנובעות משיטת חישוב על פי מטר מעוקב – סבורה אני כי למרות שבדרך כלל אין להטיל על האזרח את האשם בקשר לטעויות הרובצות לפתחה של הרשות, שונה המצב בענייננו, מאחר שהעותרים היו מודעים להיקפו של ההיתר משנת 1972 ואף שילמו את ההיטלים על פי נפח הבניה, אולם העדיפו שלא להציג את היתר הבניה שהיה בידם כל העת. נראה כי בנסיבות ענייננו מתן הטבה בהסתמך על טעותה של הרשות, משמעותו עשיית עושר ולא במשפט בשונה מעע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי שם חלפו עשר שנים ממועד החישוב השגוי ולנישום לא נותרה זיקה לנכס, לאחר מסירת החזקה לרוכשי הדירות.

בנסיבותיו של אותו מקרה נקבע כי:

"... במקרה דנן אין מקום לאפשר את תיקון הטעות שנפלה בידי המערערת (העיריה – ש.ד.). אין חולק כי במקרה שלפנינו לא נפל כל פגם במעשי המשיב, אלא הטעות, ככל שאכן נפלה כזו, כל כולה מקורה ברשות המקומית. המערערת לא הצליחה להצביע על מקור הטעות הנטענת ולא נתנה כל הסבר מדוע לא חוייב המשיב ביתרת החובות כבר בעת מסירת היתר הבניה ביום 16.4.91. בנסיבות אלה, בהן מתקשה הרשות להציג את הבסיס העובדתי בדבר מקור טעותה, יטה בית המשפט שלא לאפשר את תיקונה".

בענייננו, כאמור, ההיתר משנת 1972 הינו לבניית כ- 630 מ"ר והדברים מצויינים בומפורשות ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים. העותרים שהמסמך היה בידם, ידעו היטב כי לא קיבלו מעולם היתר לבניית שטחים נוספים וניצלו את טעות העיריה, המתוארת לעיל, להצגת מצגים בדבר השטחים שנבנו בהיתר. קבלת גישתם משמעותה הענקת פרס למי שעלה בידו לנצל ביודעין את טעותה של הרשות.

חיוב בגין שטחים למטרות שירות

כנטען בתגובת המשיבה, חוקי העזר סלילה, תיעול ואספקת מים קובעים מפורשות כי החיובים יוטלו בגין כלל השטח הבנוי ללא אבחנה בין שטחים עיקריים לשטחי שירות.

בפסק הדין ברע"א 10643/92 חבס ח.צ. פיתוח (1993) ואח' נ' עירית הרצליה נקבע כי אין לחייב שטחי חניה בארנונה, מאחר שהמקור הנורמטיבי לחיוב שונה בניגוד לדיני ההקפאה בשנת 1998, שעה שבענייננו עסקינן בחוקי עזר שלא הוכח לגביהם כי שינויים מהווה חריגה מדיני ההקפאה כשם שלא הוכח כי הם משנים לרעה מצב קודם.

על פי הגדרת שטחים לחיוב בחיובי העזר "שטח בנין" כולל את "הסכום במ"ר של שטחי כל הקומות בבנין" (חוק העזר סלילה), וכך גם ביתר הוראות החוק החלות. משהוכח המקור הנורמטיבי לאופן החישוב, אין להתערב בדרישה זו.

הפחתת שטחי בנין שבגינם חוייבו העותרים בעבר

בתחשיב שנערך על ידי העיריה הופחתו הסכומים ששולמו בשנת 1972 בהתייחס לשטח נשוא ההפחתה.

העותרים חולקים על שיעור ההפחתה, מאחר שלטענתם היקף ההיתרים שהוענקו להם היה ל- 2,900 מ"ר בקירוב. משהוכח כי מעולם לא הוענק לעותרים היתר לבניה ששטחה עולה על 630 מ"ר, סבורה אני כי אין להפחית שטחי בניה שנבנו ללא היתר בהסתמך על טעות שנפלה בחישובי העיריה. יחד עם זאת, יש להפחית את הסכומים ששולמו בפועל בשנת 1992 גם אם הבסיס לחישוב היה שגוי.

לסיכום

העתירה נדחית.

העותרים ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ תוך 30 יום. ממועד זה ואילך ישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום י"ד באדר, תשס"ז (4 במרץ 2007)

שרה דותן, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן