עיקרי העובדות, ההליכים וטענות הצדדים

2. בשנת 1994 החליטה המועצה, כי מלבד הכספים אותם היא גובה מתושבי מושב גבעת יערים עבור מס ארנונה (המשולם למועצה), היא תגבה עבור הועד חלק מהסכום אותו מחויבים התושבים לשלם לועד כמס ועד. בהתאם להחלטה זו, בין השנים 1995 ל- 2000 גבתה המועצה מתושבי גבעת יערים סכום מסוים עבור ארנונה, וסכום נוסף, שהיווה עשרים אחוז מסך הגבייה, עבור מס ועד. המועצה העבירה לועד את אותם עשרים אחוזים שגבתה עבורו, והועד בתורו גבה מתושבי גבעת יערים מס ועד בסכום שאושר לו לגבייה, פחות אותו סכום שהועבר לו על ידי המועצה.

3. בשנת 2001 הגישו כמה מתושבי מושב גבעת יערים תביעה כנגד המשיבים בבית משפט השלום בירושלים (ת.א 7522/02), שנדונה לפני כב' השופטת רנר. במסגרת התביעה טענו התובעים, בין השאר, כי החל משנת 2000 חדל הועד לקזז הכספים האמורים שקיבל מהמועצה מהסכום שגבה מתושבי הישוב כמס ועד, וכי כתוצאה מכך בוצעה למעשה גבייה כפולה של סכום זה. מנגד, הועד לא הכחיש כי המשיך לקבל הכספים האמורים מהמועצה גם לאחר שנת 2000, וכי החל משנת 2000 חדל לקזז כספים אלו מהסכום שאושר לו לגבייה כמס ועד, אך טען כי הכספים אותם העבירה לו המועצה החל משנת 2000, בשונה משנים קודמות, היו מענק שהעניקה לו המועצה, וכי לפיכך לא היה חייב לקזזם ממיסי הועד שאושרו לו לגבייה. הועד ביקש לתמוך טענה זו, בכך שהחל משנת 2000 ביטלה המועצה את ההפרדה שביצעה בין כספים שגבתה עבור עצמה כמס ארנונה, ובין כספים שגבתה עבור הועד המקומי כמיסי ועד, והחלה לגבות את מלוא הסכום כארנונה בלבד. יצוין כבר כעת, כי עמדת המועצה באותו הליך הייתה כעמדת התובעים, קרי, כי הכספים שהעבירה לועד לא היו מענק, אלא חלק ממס הועד, וכי היה על הועד לקזז סכומים אלו ממיסי הועד שאושרו לו לגבייה.

4. פסק הדין בתביעה האמורה ניתן בחודש דצמבר 2005. בפסק הדין דחה בית משפט השלום את טענת הועד לפיה הכספים שקיבל מהמועצה היו מענק. בית משפט השלום קבע כי הכספים הנ"ל (למרות שנתקבלו לאחר שנת 2000) אינם בגדר מענק, אלא מהווים חלק ממס הועד. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי הועד, לאחר שקיבל את הכספים הנ"ל כחלק ממסי הועד מהמועצה, לא היה רשאי לגבותם גם מהתושבים. לאור זאת חייב בית המשפט את הועד להשיב לתובעים את הסכומים שנגבו ביתר. יצוין, כי בנוסף לקביעתו האמורה קבע בית המשפט, כי הועד לא העלה מיסי ועד מידי שנה כנדרש על פי תקנות ההסדרים וחוק ההסדרים ובכך גבה למעשה (בהתעלם לעניין זה משאלת הסכומים שלא קוזזו) סכומים נמוכים משחייב היה. לצורך קביעת הסכומים שעל הועד להשיב לתושבים בגין גביית היתר חישב בית משפט השלום את שיעור המס אותו חייב היה הועד לגבות על פי תקנות ההסדרים וחוק ההסדרים. מהסכומים שנתקבלו על פי חישוב זה קיזז בית משפט השלום את הסכומים שגבתה המועצה עבור הועד (ושהועד עצמו כאמור נמנע מלקזז), והורתה לועד להשיב לתובעים את ההפרש בין הסכומים הנ"ל. בעקבות פסק דינו של בית משפט השלום השיב הועד לתובעים את הסכומים שגבה מהם ביתר. עם זאת, כפי שיפורט להלן, הועד יישם את פסק דינו של בית משפט השלום לעניין כל תושבי גבעת יערים רק במובן זה שצו המיסים שלו לשנת 2006 שיקף את העקרונות לקביעת שיעור מס הועד שנקבעו בפסק הדין (עקרונות שהובילו כאמור לקביעת שיעורי מס גבוהים יותר משהטיל הועד לפני מתן פסק הדין). ודוק, הועד נמנע מיישום פסק הדין לגבי כלל תושבי גבעת יערים במובן זה שלא השיב להם, למעט לתובעים, את הסכומים שגבה מהם ביתר.

5. ביום 27.6.06 הגיש העותר את העתירה הנוכחית. בעתירתו יוצא העותר נגד החלטת המועצה שנתקבלה ביום 7.5.06. על פי החלטה זו, תעביר המועצה לועד חמישה עשר אחוזים בלבד מהסכומים אותם היא גובה מתושבי גבעת יערים בגין ארנונה, במקום עשרים אחוזים כבעבר. בנוסף, באותה החלטה, ובניגוד לפסיקת בית משפט השלום בהליך הנ"ל ולעמדת המועצה עצמה באותו הליך, נקבע כי הסכום המועבר כיום ושהועבר בעבר מהמועצה לוועד, הנו "מענק" שמעניקה המועצה לועד. לא למותר לציין, כי באותה החלטה נקבע גם כי בכוונת המועצה לממן את ההחזר שחייב הועד לתושבי גבעת יערים בעקבות פסק דינו של בית משפט השלום באמצעות קיצוץ שירותים לתושבי המושב, כך שיסופקו להם השירותים החיוניים ביותר בלבד. לטענת העותר, כפי שעלתה מעתירתו, הפחתת הסכום המועבר מהמועצה לועד יוצרת למעשה העלאה של סכום הארנונה אותו גובה המועצה עבור עצמה, שהיא מעבר למותר על פי תקנות ההסדרים וחוק ההסדרים.

6. ביום 25.9.06, לאחר שנתקבלו תגובות המשיבים לבקשה למתן צו ביניים שהוגשה בד בבד עם העתירה, וכתב תשובה לעתירה מטעם הועד, ניתן צו ביניים שאסר על המשיבים לשנות המצב הקיים ולגבות הסכום השנוי במחלוקת עד למתן החלטה אחרת. ביום 5.11.06 הוגש כתב תשובה לעתירה מטעם המועצה.

במסגרת כתב התשובה מטעמו טען הועד, כי שיעור מיסי הועד אותם החליט להטיל לשנת 2006 חושבו על ידו כפי שקבע בית משפט השלום, קרי, כאילו העלה כל שנה את מיסי הועד בסכום בו חייב היה להעלותם על פי תקנות ההסדרים וחוק ההסדרים. לדבריו, לאחר שקבע שיעור המס באופן האמור, אישרה לו המועצה לגבות סכום זה בקיזוז הסכום שהיא גובה עבורו, המהווה, לאור החלטתה מיום 7.5.06, חמישה עשר אחוזים מהסכומים הנגבים על ידה. משכך, לטענתו, לא נפל כל פסול בהתנהלותו לאחר פסק הדין של בית משפט השלום. בנוסף, הועד הביע תמיהה על החלטת המועצה לפיה אותם חמישה עשר אחוזים שהמועצה גובה עבורו מהווים מענק, שכן הדבר עומד בניגוד לעמדת המועצה בהליך שהתנהל בעניין זה בבית משפט השלום. הועד ציין, כי אם אכן מדובר במענק, הרי שהיה על המועצה לאשר לו לגבות את מלוא הסכום אותו ביקש לגבות כמס הועד, ולא לקזז ממנו את הסכום האמור.

המועצה, שלטענתה התקשתה להבין טענות העותר כפי שעלו בעתירתו, התייחסה בכתב התשובה מטעמה לשאלת גובה הסכומים הנגבים כארנונה ומס ועד בלבד, ולא לשאלת חלוקת הסכומים בינה לבין הועד. לטענתה, מיסי הועד שאושרו לועד הוטלו על פי אופן חישוב שקבע בית משפט השלום בפסק דינו. עם זאת, לטענת המועצה, לצורך חישוב מס הועד לשנת 2006 היא נטרלה את אותם עשרים אחוזים שהועברו בעבר לועד, קרי, ביצעה החישוב כאילו לא העבירה מעולם ואינה מעבירה בהווה כספים לועד. זאת ועוד, לטענתה, לאחר שביצעה חישוב זה שינתה את תוצאותיו על בסיס איזון בין שיקולים שונים, ביניהם הגבייה מעבר למותר שביצע בעבר הועד. התוצאה הסופית של חישובים אלו הייתה לדבריה שיעור הגביה שאושר בפועל לועד.

7. ביום 8.11.06 נתקיים דיון בעתירה. במהלך הדיון הסכימו הצדדים כי הסכום המצרפי הנגבה מתושבי גבעת יערים עבור ארנונה ומס ועד אינו עולה על הסכום המרבי המותר בהתאם להוראות תקנות ההסדרים וחוק ההסדרים. לאור זאת הובהר והוסכם, כי השאלה שבמחלוקת היא האם רשאית הייתה המועצה לקבוע שאחוז מסוים מהארנונה שגבתה בעבר כמס ועד עבור הועד המקומי יהא מעתה מס ארנונה שיוותר בידי המועצה (ושלגביו תוכל לבחור האם להעבירו לועד במסגרת תקצוב הועד), ולא מס ועד אותו היא מחויבת להעביר לועד. נקבע כי המועצה תגיש טיעון משלים שיתייחס לשאלה זו.

8. ביום 10.12.06 הוגש הטיעון המשלים האמור. במסגרת הטיעון המשלים ציינה המועצה כי לאחר ששבה ושקלה הדבר בעקבות הדיון שנתקיים בעתירה החליטה להפחית שיעור מס הועד המקומי המאושר לועד, כך שישקף את הסכום המתקבל על פי העקרונות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום תוך הפחתת עשרים אחוזים (במקום חמישה עשר אחוזים) מהסכום שגובה המועצה עבור ארנונה. המועצה התחייבה לאשר סכומים אלו בישיבת המליאה הקרובה. לטענת המועצה, משתיקנה הסכומים אותם היא מאשרת לועד לגבות, בהתאם לדרישת העותר, דין העתירה להימחק. אשר להחלטת המועצה להעביר לועד סכום קטן יותר מהסכומים הנגבים על ידה, לטענתה, כל זמן שהחלטה זו אינה מובילה לגביית יתר מהתושבים, הרי שלא רק שהעותר קיבל את מלוא מבוקשו בעתירה, אלא שאף מדובר בהחלטה סבירה שנתקבלה במסגרת סמכותה להחליט כיצד לעשות שימוש בהכנסותיה מארנונה. המועצה הוסיפה וטענה, כי כבר בשנת 2000 ביטלה את ההפרדה, במסגרת הסכומים שהיא גובה מהתושבים בתחום שיפוטה, לרבות גבעת יערים, בין הסכומים אותם היא גובה כארנונה ובין הסכומים אותם היא גובה כמס ועד, והחלה לגבות את כלל הכספים עבור ארנונה בלבד. לטענת המועצה, היא המשיכה להעביר לועדים המקומיים את אותם סכומים שהעבירה להם בעבר, וכל ועד מקומי בחר כיצד להתייחס לסכומים אלו – חלקם, דוגמת גבעת יערים, התייחסו אליהם כאל החלק הראשון של מס הועד שלהם, וחלקם כאל מענק שאין לקזזו ממס הועד. לשיטת המועצה, פסק הדין של בית משפט השלום, שקבע כי הכספים שהעבירה לועד הם חלק ממס הועד ואינם מענק הנו נכון לגבי הנסיבות הספציפיות של גבעת יערים, שכן הועד בחר להתייחס לכספים אלו בצווי המיסים שלו כאל החלק הראשון ממס הועד. לטענתה, התנהגות זו של הועד, שראה בכספים מס ועד ולא מענק, אינה יכולה לשלול את זכותה לנהוג בכספי הארנונה שהיא גובה כרצונה ולהימנע מלהעבירם לועד. המועצה מוסיפה וטוענת כי לא ניתן כיום לתקוף החלטה שקיבלה עוד בשנת 2000; כי למתן פסק דין השולל את כוחה להפחית הסכומים אותם היא מעבירה לועדים מקומיים תהייה השפעה קשה על התנהלותה, שכן היא מעוניינת לקצץ סכומים אלו במסגרת תוכנית הבראה עליה התחייבה למשרד הפנים; וכי ככל שדברים אמורים בועד, היה עליו למצות הליכים ולפנות בעניין זה לשר הפנים, והוא אינו יכול לעשות כן כמשיב במסגרת עתירה זו.

9. העותר והועד הגיבו לטיעון זה. לטענת הועד, המועצה אינה יכולה לטעון, מחד, כי הכספים שאותם היא מעבירה לו מהווים מענק (בניגוד לעמדה בבית משפט השלום), ומאידך, לקזז סכומים אלו מהסכומים אותם היא מאשרת לו לגבות כמס ועד. לשיטתו, הפתרון הנכון הוא לקבוע כי הסכומים הנ"ל מהווים מענק, אותו חופשייה המועצה להחליט האם ברצונה להעניק לועד, ובמקביל לאשר לועד לגבות את מלוא סכום מס הועד על פי העקרונות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום. בנוסף טען הועד כי המועצה אינה מוסמכת, בלא אישור שר הפנים, להפחית את הסכומים אותם היא מאשרת לו לגבות. אשר לעותר, מוסכם עליו כי התיקון בצו המיסים של הועד לו התחייבה המועצה במסגרת הטיעון המשלים מטעמה (ושלטענתו לא נכנס לתוקף למרות התחייבות המועצה לעשות כן) ימנע מצב שבו החלטת המועצה מיום 7.5.06 תגרום להגדלת סכום המס הנגבה (ארנונה ומס ועד) מתושבי גבעת יערים. עם זאת, לטענתו, העובדה כי המועצה החליטה להעביר כספים בשיעור קטן מבעבר לועד ולהותיר סכום גדול יותר בידיה שלה היא כשלעצמה פוגעת בתושבים אף אם אינה משפיעה על הסכום הכולל הנגבה מהם. הסיבה לכך היא שהועד, ולא המועצה, הוא זה שמספק לתושבים את מירב השירותים. לטענתו, הקיצוץ בסכום המועבר נכון לשנה זו, של חמישה אחוזים, שאף הוא אינו חוקי, הנו רק הכנה לקיצוצים כבדים יותר בשנים הבאות.

דיון

10. כפי שפורט לעיל, המחלוקת בין הצדדים מתמקדת אך ורק בשאלה האם הייתה המועצה רשאית לקבוע כי בשנת 2006 יועבר לועד סכום של חמישה עשר אחוזים מסכום גביית הארנונה מתושבי גבעת יערים בלבד, במקום עשרים אחוזים שהועברו בשנים קודמות, ולקבוע כי הכספים הנ"ל אותם היא מעבירה לועד, והעבירה לו בעבר במסגרת זו, הנם בגדר מענק.

נקודת המוצא לבחינת שאלה זו היא סיווגם של הכספים האמורים, קרי, האם מדובר בכספי ארנונה השייכים למועצה, אותם היא מעניקה באופן וולונטרי לועד במסגרת שיקול דעתה כיצד לתקצב הועד, או בכספים המהווים מס ועד, אותם גובה המועצה עבור הועד. בעוד שבמקרה הראשון מוסמכת לכאורה המועצה לקבל החלטה תקציבית המקצצת הסכומים המועברים לועד, והיא כפופה לעניין זה לאמות מידה של סבירות בלבד, הרי שבמקרה השני יש לבחון האם תקנות ההסדרים, בהתאם לפרשנות שניתנה להם בפסיקה, מסמיכות את המועצה לפעול באופן האמור.

12. לאחר שהובהר כי מדובר בכספים המהווים חלק ממס הועד, יש לבחון האם הייתה מוסמכת המועצה להחליט כי בשנת 2006 יועבר חלק קטן יותר מכספים אלו לועד, ולהותיר בידיה חלק גדול יותר מהכספים. כפי שיפורט להלן, התשובה לשאלה זו הנה בשלילה.

13. הכללים החלים בעניין שיעורי הגבייה המותרים למועצה מקומית ולועד מקומי מוסדרים בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), תש"ס-2000 (להלן - תקנות ההסדרים). תקנות ההסדרים חלות גם על הגבייה לשנת 2006, מכוח הוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006), תשס"ו-2006 (להלן - חוק ההסדרים לשנת 2006). הכללים הקבועים בתקנות ההסדרים לעניין זה נידונו בהרחבה על ידי בית המשפט העליון בעע"מ 146/04 דימנשטיין נ' ועד מקומי - מושב משמר השבעה תק-על 2006(1) 3795 (2006) (להלן - פסק דין דימנשטיין).

14. בפסק דין דימנשטיין נקבע, בין השאר, כי הוראות חוק ההסדרים ותקנות ההסדרים בעניין הטלת ארנונה על רשויות מקומיות חלות גם על ועדים מקומיים (ר' סעיפים 12-17 לפסק הדין). עוד נקבע כי מקום בו מתבצעת גביה הן על ידי מועצה מקומית והן על ידי ועד מקומי, הסכומים שיגבו על ידי כל אחד מגופים אלו בגין ארנונה כללית לבתי מגורים יהיו כפופים, כל אחד בנפרד, ובאופן בלתי תלוי זה בזה (כל זמן ששיעורם המצרפי אינו עולה על הסכומים הקבועים בתקנה 11 לתקנות ההסדרים), לתקנה 7(א)(1) לתקנות ההסדרים (ר' הדיון בסעיפים 29-30 לפסק הדין). תקנה זו קובעת כי "הארנונה למבנה מגורים שאינו בית אבות, תהיה בסכום החדש, או בסכום המזערי (הקבועים בסעיפים 5 ו- 6 לתקנות ההסדרים – מ.א), לפי הגבוה, ובלבד שלא תעלה על הסכום המרבי". תקנות ההסדרים, שקבעו כאמור שיעורי הארנונה הכללית המוטלת על בתי מגורים, הותקנו בשנת 2000. בכל אחת מהשנים שלאחר מכן נקבע בחוק ההסדרים לאותה שנה שיעור עלית הארנונה ביחס לשיעור ש"נקבע כדין" בשנה שלפני כן. בשנת 2006, שהיא הרלוונטית למקרה הנוכחי, קבע חוק ההסדרים לשנת 2006 שיעור העלאה של 3.08%. מכאן שעל פי פסק דין דימנשטיין, תקנות ההסדרים וחוק ההסדרים, הן המועצה והן הועד היו מוסמכים להעלות, כל אחד מהם בנפרד וללא תלות באחר, את שיעור המס לשנת 2006 העלאה של 3.08% ביחס לשיעור המס שגבו כדין בשנת 2005.

15. האמור לעיל מלמד, כי המועצה אינה מוסמכת להחליט לגבות מכאן ולהבא כספים שהייתה גובה בעבר עבור הועד כמס ועד, ככספי ארנונה הנגבים עבור המועצה. החלטה זו, שהופכת כספים ממס ועד למס ארנונה, יוצרת למעשה העלאה של שיעור הארנונה שגובה המועצה, והפחתה של שיעור מס הועד, באופן שאינו מתיישב עם שיעורי ההעלאה הקבועים בחוק ההסדרים. ודוק, בכך שהחליטה המועצה להשאיר בידיה שלה חלק גדול יותר מהכספים אותם גבתה כמיסי ועד עבור הועד, ולהעביר לועד רק חמש עשרה אחוזים מסכום הגבייה ולא עשרים אחוזים כבעבר, היא העלתה למעשה את שיעור הארנונה על חשבון שיעור מיסי הועד. העלאה זו של שיעור מס הארנונה באה בנוסף על ההעלאה המותרת למועצה על פי חוק ההסדרים, ולפיכך אינה חוקית. יותר מכך, עצם החלטתה העקרונית של המועצה לראות בכספים אותם גבתה עד שנת 2006 עבור הועד כספי מועצה, בהם היא חופשייה לעשות כרצונה, אף אם בסופו של יום תבחר להעבירם לועד, יוצרת אף היא העלאה בלתי חוקית בשיעור הארנונה והפחתה של מיסי הועד. ויובהר, העובדה כי תושב גבעת יערים אינו נדרש לשלם סכום כולל גבוה יותר עבור ארנונה ומיסי ועד (שכן החלק הנוסף ששמרה המועצה לעצמה היה נגבה ממילא ומועבר לועד), אין בה כדי לשנות מסקנה זו. כאמור, המועצה עצמה, ובאופן בלתי תלוי בועד, כפופה למגבלה הקבועה בתקנות ההסדרים ובחוק ההסדרים והיא אינה רשאית לגבות ארנונה בניגוד למגבלה זו, וזאת גם אם גביית היתר באה על חשבון הועד. יצוין כי תקנות ההסדרים מאפשרות למועצה, בנסיבות מיוחדות, לגבות סכומי ארנונה שאינם בהתאם לתקנה 7(א)(1) לתקנות ההסדרים, אך זאת בתנאי שנתקבל לכך אישור מאת שר הפנים.

16. אשר לטענת המועצה לפיה הקיצוץ בסכומים המועברים לועד המקומי של גבעת יערים נעשה במסגרת קיצוץ רוחבי לכלל הועדים וכחלק ממדיניות המועצה, אין בה כדי לשנות התוצאה אליה הגעתי. מבלי להכריע בשאלה האם זוהי אכן מטרתו של הקיצוץ בהעברת הכספים לגבעת יערים, בשונה מהמטרה העולה מההחלטה מיום 7.5.06, של קיצוץ שירותים לישוב על מנת לממן השבת הכספים שנגבו ביתר מהתושבים בעקבות פסק דינו של בית משפט השלום, הרי שלצורך מהלך כאמור, המגדיל את שיעור הארנונה המוטלת על ידי המועצה אל מעבר למותר לפי תקנות ההסדרים וחוק ההסדרים, גם אם הוא כשלעצמו ראוי, נדרש כאמור אישור שר הפנים. אמנם המועצה מציינת כי תוכנית ההתייעלות הנ"ל נעשתה על דעת הממונה על המחוז במשרד הפנים, אולם לטיעון המשלים לא צורף אישור כלשהו מאת שר הפנים להעלאת שיעור מס הארנונה המוטל על תושבי גבעת יערים.

17. אשר לטענת המועצה כי לועד אין מעמד לתקוף החלטתה, שכן, ראשית, הוא משיב בעתירה ולא עותר, ושנית, קיים לו סעד חלופי של פנייה בערר על הקיצוץ בתקציבו לשר הפנים, לפי סעיף 134ב לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, הרי שגם אם תתקבל טענה זו אין בכך כדי לשלול את מעמדו של העותר, בשונה מהועד, לטעון טענות אלו. לעותר, מעבר לאינטרס הציבורי שעניינו בחוקיות הטלת המיסים על ידי המועצה והועד, יש עניין כי הכספים אותם הוא משלם כארנונה ומס ועד ישמשו לאספקת שירותים למושב, כאשר לדבריו, כאמור, הועד הוא המספק למושב את עיקר השירותים.

18. אשר לטענות המועצה בדבר שינוי חזית ושיהוי, אין לקבלן. אשר לשיהוי, ההחלטה אותה תוקף העותר נתקבלה ביום 7.5.06, והעתירה הוגשה ביום 27.6.06, כך שלא נפל שיהוי בעתירה. אשר לשינוי החזית, בסעיף 34 לעתירה, תחת הכותרת "סעדים", ביקש העותר סעד לפיו יבטל בית המשפט את החלטת המועצה להפחית את שיעור הסכום אותו היא מעבירה לועד, כך שאין לומר כי "שינה חזית" במהלך הדיון בעתירה.

סוף דבר

19. העתירה מתקבלת במובן זה שעל המועצה להעביר לועד לשנת 2006 סכום ששיעורו היחסי הוא כבעבר (קרי עשרים אחוזים מסכום הגבייה ולא חמישה עשר אחוזים). במקביל, המועצה, ככל שעדיין לא עשתה כן, תקיים את התחייבותה לתקן את צו המיסים המאושר לועד באופן שפורט בטיעון המשלים מטעמה, כך ששיעור מס הועד יקבע בהתאם לאופן החישוב שקבעה בית משפט השלום בפסק דינו, פחות אותם עשרים אחוזים המועברים לועד מהמועצה.

20. יובהר כי עניינו של פסק דין זה הוא בהתנהלות המועצה ככל שדברים אמורים במושב גבעת יערים בלבד, ואין בו כדי להביע עמדה לעניין התנהלות המועצה לעניין ישובים אחרים שבתחומה אשר נסיבותיהם לא הובאו לפניי.

21. המועצה תישא בהוצאות העותר בסכום של 10,000 ₪.

22. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים בפקסימיליה.