ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 22/10/2019
גרסת הדפסה

א 1197/03 - שלום, היטלים

אולשביצקי פישר חברה לבניה בע"מ נגד עירית חיפה ואח'


18/3/2007

א 1197/03

אולשביצקי פישר חברה לבניה בע"מ

נגד

1 . עירית חיפה

2 . הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה

בית משפט השלום חיפה

בפני: כב' השופט א. טובי

[18.3.2007]

פסק דין

1. נתוני רקע

1.1 התובעת, חברה פרטית העוסקת בייזום ובניה, רכשה זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 29 בגוש 11688 ברחוב התשבי בחיפה. במועד רכישת החלקה היה עליה בית מגורים ישן שנהרס על ידי התובעת לצורך בניית בניין חדש. היתר הבניה להקים את הבניין החדש ניתן ביום 1.2.96 לאחר שהתובעת סלקה את אגרת הבניה, היטל השבחה, והיטלי מים, ביוב ותיעול.

1.2 בטרם הסתיימו עבודות הבניה, חויבה התובעת בתשלום היטל סלילה בסך 120,000 ש"ח, זאת לאחר חליפת מכתבים שהתנהלה בין הצדדים, כלהלן:

1.2.1 ביום 13.1.98 שלחה התובעת מכתב למהנדס העיר חיפה ובו נאמר בין היתר כי :

"חברת אולשביצקי פישר תסלול על חשבונה את הקטע המיועד לסלילה של רחוב השומרון, דהיינו מרחוב התשבי ועד הכניסה לחניית הבניין מרחוב השומרון, וזאת ברוחבו המלא (8מ').

חברת אולשביצקי פישר תשלם לעירית חיפה היטל דרכים בסך 120,000 ₪ בגין יתרת רחוב השומרון הגובל עם החלקה.

חברת אולשביצקי פישר לא תחויב בכל היטל או אגרה נוספים, מעבר להיטל הדרכים כאמור לעיל, בגין הבניה הנוכחית בחלקה כולל תחנת הטרנספורמציה".

1.2.2 מהנדס העיר חיפה, ד"ר י' רוט, השיב לפניה הנ"ל ביום 22.1.98 בהתייחס להצעות שהעלתה התובעת, בין היתר כלהלן:

"הקבלן אולשביצקי פישר יסלול על חשבונו את הקטע של רחוב השומרון המשמש ככניסה לבית בהתאם לתוכנית שתאושר.

חברת אולשביצקי תשלם לעיריית חיפה היטל דרכים בסך של 120,000 ₪.

חברת אולשביצקי תחויב בכל ההיטלים כחוק. מכתב זה בא להסדיר את נושא היטל הדרכים בגין ההיתר שבידי החברה

ההסדר בהתאם להצעת היועצת המשפטית יעוגן בהחלטת הודעה המקומית לתכנון ובניה".

1.2.3 ביום 3.2.1998 שיגר מזכיר הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה מכתב לב"כ התובעת ובו העלה בין היתר את הדברים הבאים:

"הועדה המקומית מאשרת את הצעת היזמים כפי שבאה לידי ביטוי במכתבם, למעט המשפט 'חברת אולשביצקי פישר לא תחויב בכל היטל . . . כולל תחנת הטרנספורמציה'.

הועדה מציינת כי סלילת רחוב השומרון מרח' התשבי ועד הכניסה לחנית הבניין ברוחב מלא של 8 מ' ותוספת של 120,000 ₪ מהווים את תשלום היטל הכבישים בלבד".

1.3 אין חולקין כי התובעת שילמה ביום 24.2.98 את היטל הסלילה בסך 120,000 ₪, עפ"י התחייבותה, וכן סללה את קטע רחוב השומרון מרחוב התשבי ועד הכניסה לחניית הבניין שהקימה.

1.4 ביום 22.7.02 פנתה התובעת באמצעות בא כוחה אל הנתבעת במכתב, בו נאמר כי שילמה בזמנו לעירייה את הסך של 120,000 ₪ עבור סלילת הקטע של רחוב שומרון הגובל עם חלקה 70 עליה הקימה את הבניין. הואיל וחלפו מאז מספר שנים מבלי שהעירייה סללה את הקטע האמור, הרי שהיא נדרשת להשיב לתובעת את הסך ששולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

1.5 בתשובתו מיום 12.9.02 ענה מנהל היחידה למיפוי הערכות אצל הנתבעת 1 כי התובעת אמורה היתה להודיע על סיום עבודות הבניה, שכן לא יעלה על הדעת לסלול כביש לפני סיום הבניה. עוד נאמר כי "על מנת שנוכל לבצע הסלילה, על מרשך לחתום על התחייבות (לאחר סיום הבניה) כי הסתיימו כל עבודות הפיתוח המשק התת קרקעי וכי לא יהיה צורך לפתוח את הכביש הגובל. לאחר מכן נסלול את הכביש הגובל".

1.6 במענה שלח ב"כ התובעת ביום 6.10.2002 מכתב בו הפנה לכך שהודעה בדבר סיום הבניה והפיתוח בחלקה, נשלחה לעירייה עוד בחודש יוני 1998 וכי בעקבות כך הונפק טופס אכלוס (טופס 4). עוד ציין כי מאז הסתיימו עבודות הבניה והפיתוח בחודש יוני 1998 הבניין מחובר לכל מערכות המשק התת קרקעיים. התובעת שבה ודרשה החזרת הסכום ששולם על ידה בסך 120,000 ₪ בגין סלילת כבישים.

1.7 לאחר שהנתבעות סרבו להיעתר לבקשתה, הוגשה התביעה המונחת בפניי כתביעה בסדר דין מקוצר.

2. תמצית טענות הצדדים וההליכים

2.1 בכתב תביעתה הפנתה התובעת להוראות סעיף 7א(3) לחוק העזר לחיפה (סלילת רחובות), התשמ"ב – 1982 הקובע כי מקום שלא "סללה העירייה את המדרכה או התאורה עבורה נגבה התשלום תוך שנה מיום הגביה, יראו את סכום הגביה כאילו היה תשלום יתר כאמור בסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם- 1980. מכאן שעל הנתבעת להשיב את הסך שנגבה על ידה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כאמור, בשים לב לכך שסלילת רחוב השומרון לא בוצעה. בנוסף טענה התובעת כי הימנעות הנתבעת מסלילת הרחוב מהווה גם הפרה של ההסכם שנכרת בין הצדדים. נוכח הפרה זו, ביטלה התובעת את ההסכם ולכן על הנתבעת להשיב את הסכום שקיבלה לידה בעקבותיו.

2.2 הנתבעות מצדן טענו כי היטל, להבדיל מדמי השתתפות, מנתק את החיוב מעבודות תשתית או קטע תשתית ספציפי שכן החיוב בהיטל אינו מיועד לכסות עלויותיה של עבודה מסוימת אלא בעיקרו מתייחס לכלל הוצאותיה של הרשות – נוכחיות, עתידיות ולעיתים אף קודמות, בגין עלות סלילתם הגלובלית של הכבישים שבשטח שיפוטה. עוד ציינו הנתבעות כי מעולם לא נטלו על עצמן כל התחייבות כלפי התובעת לסלול את יתרת רחוב שומרון הגובל עם החלקה במועד מסוים וכי בכל מקרה לא נשלחה מטעם התובעת כל הודעה בדבר סיום עבודות התשתית. האישור להספקת מים, חשמל וטלפון אין בו כדי להעיד על סיום העבודות התת קרקעיות. מכאן שהעיכוב בביצוע עבודות הסלילה הנו באחריותה הבלעדית של התובעת. הנתבעת הוסיפה עוד כי התובעת אינה יכולה להכתיב לה את מועד ביצוע עבודת הסלילה וזו תעשה על ידה בהתאם לתקציבה ולפי האפשרויות העומדות לה. בנוגע להוראות סעיף 7א(3) עליה סמכה התובעת יהבה, טענה הנתבעת כי מדובר בסעיף המתייחס להוצאות סלילת מדרכה או תאורה ולא בהיטל סלילת כבישים כפי שהדבר בענייננו.

2.3 בפסק דינו מיום 2.5.04 דחה כב' הרשם א' שדה את הבקשה למתן רשות להגן, וחייב את הנתבעות להשיב לתובעת את סכום התביעה. נקבע כי נוצר קשר חוזי ומשפטי לפיו קיימת זיקה ישירה בין התשלום שבוצע לבין סלילת יתרת רחוב השומרון על ידי העירייה. בדחותו את טענת העירייה כי לא הובא לידיעתה דבר סיום עבודות התשתית במקום, קבע הרשם כי פרק זמן של חמש שנים הנו מעל ומעבר לכל פרופורציה, ובמהלכו לא עשתה העירייה כל ניסיון לברר מה קורה במקום. משכך, דחה כאמור את בקשת הנתבעות למתן רשות להגן.

2.4 שני הצדדים ערערו בפני בית המשפט המחוזי על פסק דינו הנ"ל של הרשם שדה. התובעת אגב ערערה על כך שפסק הדין חייב את הנתבעות להשיב לידה סך 120,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה בלבד, ולא למן המועד שבו שלמה לידי העירייה את היטל הסלילה נשוא תביעתה.
בבית המשפט המחוזי בוטל בהסכמה פסק הדין, ניתנה רשות להגן והתיק הוחזר לבית משפט השלום להכרעתו.

2.5 בשלב זה תקנה התובעת את תביעתה. בכתב התביעה המתוקן הוסיפה טענה חדשה לפיה הסמכות לגבות היטלי סלילה קמה רק כאשר מתבצעת סלילה בפועל. הואיל והרחובות הגובלים בחלקה היו סלולים מזה עשרות שנים, כפי שהנם כיום, ולא נעשתה כל עבודה חדשה על ידי הנתבעות, הרי שלא קמה להן הזכות לגבות את ההיטל ויש להשיב לתובעת את הסכומים ששולמו על ידה ביתר.

2.6 לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית, הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסכמה דיונית לפיה יינתן פסק הדין על סמך החומר המצוי בתיק בית המשפט, לאחר הגשת סיכומים בכתב ומבלי שיהא צורך בשמיעת ראיות.

3. החיוב בהיטל הסלילה – כללי

3.1 אני נכון לקבל עמדתה העקרונית של התובעת לפיה לא היה מקום לחייבה בתשלום היטל הסלילה, משום שבמועד רכישת המקרקעין על ידה וביצוע עבודות הבניה היה רחוב התשבי סלול זה מכבר.

בע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובניה בע"מ, תק-על 2002(3), 150 נדרש כב' השופט אנגלרד למושגים "אגרה", "היטל" ו- "דמי השתתפות" כמשמעם בסעיף 251(1) לפקודת העיריות בציינו כי הלכה מקובלת היא שמושגים אלה כוונתם אינה למס אלא לתשלומי חובה המשתלמים מתוך זיקה לשירות שהרשות מגישה לאזרח. בע"א 7316/97 עיריית ראשון לציון נ' חברת לוינשטיין בע"מ (תק-על 99(3), 117) קבעה כב' השופטת דורנר כי "העירייה, שאין לה סמכות זולת הסמכויות שהוקנו לה בחוק, אינה מוסמכת לגבות מבעל נכס תשלום בגין שירות, מבלי לספק לבעל הנכס את אותו שירות. בעניין זה מבחינה פקודת העיריות בין ארנונה כללית על נכסים, שהעירייה מוסמכת להטילה על פי סעיף 274ב לאותה פקודה, ללא זיקה לשירותים, לבין גביית תשלומים עבור שירותים שהיא נותנת . . . תשלום עבור שירותים, בין שמכונה הוא היטל ובין שמכונה הוא דמי השתתפות, מוטל בגין שירות הניתן לבעל הנכס, והתשלום אף מיועד לממן אותו".

3.2 בפרשת אל עמי הנ"ל קבע כב' השופט אנגלרד כי בבואו להפעיל את המבחנים שהתגבשו בפסיקה בדבר ההבחנה בין תשלום חובה שהוא מס לבין תשלום חובה שאינו מס, נראה כי המאפיינים של היטל הסלילה מקיימים את היסודות של מס. בהעדר עיגון חוקי להטלת אותו מס, ספק אם הרשות המקומית היתה מוסמכת להטילו. יחד עם זאת, בקש השופט באותו מקרה להימנע מהכרעה סופית בשאלת הסמכות העקרונית של העירייה לגבות את ההיטל הנדון. זאת בין היתר על שום שנסיבות המקרה שהובאו בפניו לא חייבו לעשות כן, ודי היה בנימוקים אחרים על מנת להגיע לתוצאה כי על הרשות המקומית להשיב את הכספים שגבתה בגין היטל סלילה.

3.3 אותם נימוקים, הולמים וחלים על ענייננו אנו.

בבואה לחייב את התובעת בהיטל סלילה, הסתמכה הנתבעת על הוראות סעיף 4(ב) לחוק עזר לחיפה (סלילת רחובות), התשמ"ב – 1982 שזו לשונו:

"אם לאחר התחלת הסלילה הוקם בניין או נוספה בנייה לבניין קיים, או אם נהרס בניין קיים והוקם בניין חדש במקומו שהם בבחינת נכס גובל, יחויבו בהיטל בשל הבניין, או בשל תוספת הבנייה לבניין, לפי העניין, מי שהם בעלי הנכסים הגובלים בעת קבלת היתר הבניה או לאחריו".

סעיף דומה בנוסחו שקיים גם בחוק העזר לירושלים (סלילת רחובות), תשל"ד – עמד למבחן בבית המשפט המחוזי בפרשת אל עמי (ה"פ (י-ם) 474/99 חברת אל עמי ייזום השקעות ובנייה בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2001(4),1). בית המשפט, מפי כב' השופטת רות אור קבע באותו מקרה כי:

"יודגש כי בחוק העזר מדובר על חובת תשלום היטל סלילה של בעלים של "נכס גובל" - לאחר "תחילת הסלילה", אולם בשום מקום בחוק העזר לא נאמר כי היטל הסלילה לגבי כביש הגובל בנכס - יחול לאחר סיום הסלילה, או ללא כל קשר לסלילה עצמה או למועד סלילת אותו כביש.

אם כוונת מחוקק העזר היתה שכל מי שמקבל היתר בניה לבנות בנכס שיש בגבולו כביש סלול משכבר הימים-חייב בהיטל סלילה לפי התוספת, היה עליו לקבוע זאת בחוק העזר ב"רחל בתך הקטנה".
משלא עשה כן - יש להתייחס למונח "תחילת סלילה" כתקופת זמן שמתחילת הסלילה ועד לסיומה, ולא להרחיב מונח זה כתקופה חסרת מועד סיום, עד קץ הימים, ללא אמירה מפורשת בחוק העזר בכיוון זה.

מאחר שאין מחלוקת כי המבקשת רכשה את הנכס - לאחר שסלילת כביש גולומב הסתיימה זה מכבר, שוב לא ניתן לחייב אותה לשלם "היטל סלילה" של כביש שסלילתו הסתיימה לפני רכישת הנכס, ולפני הגשת בקשה להיתר בנייה".

בית המשפט העליון אישר קביעה זו בפרשת אל עמי הנ"ל מפי כב' השופט אנגלרד שקבע כי "כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הדיבור 'לאחר מועד תחילת הסלילה' אינו עוצר כוח לחול עד סוף כל הימים. דהיינו, לחייב בעל חדש של נכס בתשלום היטל סלילה שנים לאחר תום פעולות הסלילה. לכן, צדק בית המשפט המחוזי כשפסל את החיוב בהיטל בנסיבות שבהן הסלילה הסתיימה שנים רבות פני הבקשה למתן היתר בנייה".

3.4 אף בענייננו, הסתיימה סלילת רחוב התשבי עוד בטרם רכשה התובעת את זכויותיה בחלקה ובטרם קיבלה את היתר הבניה. משכך, אפשר וצודקת התובעת בטענתה כי אכן לא היה מקום לחייבה בהיטל סלילה. אלא שכל זה לא יסייע בידה וזאת על שום וויתור שלה עצמה. אבהיר.

4. וויתור

4.1 התובעת הודתה כי תשלום ההיטל נעשה על ידה במסגרת פשרה שהושגה לאחר שנתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים. בתצהירו, מודה בכך מנהל התובעת מר אלי פישר באופן גלוי וברור בציינו בסעיף 7 לתצהירו "עובר למועד סיום בניית בנין המגורים, אשר הקימה התובעת על החלקה, התעוררו חילוקי דעות בין הנתבעות לבין התובעת לגבי הסלילה של רחוב השומרון הגובל עם הגבול המערבי של החלקה. בעקבות חילוקי הדעות כאמור לעיל, סוכם בין הנתבעות ו/או מי מהן לבין התובעת כדלקמן: . . . . התובעת תשלם לעיריית חיפה היטל סלילה בסך של 120,000 ₪ עבור סלילה על ידי עיריית חיפה . . . . ".

4.2 הכלל הוא שכאשר תשלום לרשות נעשה מתוך פשרה, גם אם החיוב נדרש שלא כדין, תשלל עילת ההשבה, אלא במקרים בהם הוכח צורך מיידי ודחוף לתשלום.

על כגון דא אמר פרופ' דניאל פרידמן בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט" מהד' שניה, 1998, בעמ' 1002):

"אדם המתכוון לחתום את הפרשה באמצעות תשלום, איננו זכאי לחזור בו במועד מאוחר יותר ולתבוע השבה. הלכה זו יפה גם לגבי תשלום מחמת כפיה. אם חרף הכפיה, התכוון המשלם לסיים את העניין ולהימנע מלעוררו בעתיד פעם נוספת, איבד בכך את זכותו להשבה. זאת בתנאי, כמובן, שהכוונה היא, אכן אמיתית ואיננה נגועה בפגם ברצון".

דברים דומים נקבעו על ידי בית המשפט העליון ברע"א 2911/95 יוסי אברהם נ' עיריית רמת גן, פד"י נג(1), 218, 233) משנקבע:

"גם כאשר מדובר בתשלום שנדרש על ידי הרשות שלא כדין, יכול ותישלל עילת ההשבה אם כוונתו של המשלם הייתה לשלם מתוך פשרה, על מנת לסיים את הפרשה ולא לשוב ולדון בה עוד (עניין אהרונוביץ, 1837-1838). במקרה כזה, כנגד השיקולים המורים על השבת הסכום שנגבה שלא כדין לאזרח, עומד הרצון לשים קץ לסכסוכים, באופן שאם האזרח מראה על ידי התנהגותו, שהוא מוותר על טענותיו, רשאית הרשות להניח שהפרשה נסתיימה ושהיא לא תוטרד שוב באותו עניין".

ובע"א 7664/00 רובינשטיין ושות' נ' עיריית חולון , פ"ד נו(4), 117 ,עמ' 132-133 נקבע מפי כב' השופט טירקל:

"גם בישראל הכלל הוא כי במקרה בו רשות ציבורית גבתה תשלום שלא כדין זכאי האזרח להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (ע"א 412/54 עירית ת"א -יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ'", פ"ד י 1835; ע"א 706/71 וילנר ואח' נ' עירית ראשון לציון, פ"ד כז(168 ,160 (1; ע"א 447/77 שלום סביר נ' ראש עירית רמת-גן, פ"ד לב(278 (2; רע"א 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברה לביטוח (טרם פורסם); ע"א 2299/99 אברהם שפייר ואח' נ' חברת דיור לעולה בע"מ (טרם פורסם)). אולם כאשר דברים אמורים בתשלום רצוני מכוח הסכם שנעשה במטרה "לסגור את העסקה" - ואפילו כזה שנעשה מחמת אילוץ - תישלל זכות ההשבה, להוציא מצבים שבהם נעשה התשלום מחמת צורך מיידי ודחוף לתשלום, כגון הגנה על חירות אישית או רכוש מפני פגיעה מיידית".

4.3 בענייננו, לא הונחה תשתית ראייתית על מנת לקבוע כי דבק פגם ברצון התובעת להתקשר בהסדר אותו הציעה בעצמה לנתבעות במכתבה הנ"ל מיום 13.1.98. מששולם הסכום על ידה במסגרת יישוב המחלוקת בינה לבין מי מהנתבעות, שוב אין היא רשאית להעלות טענות לעניין זכותה להשבה מחמת היותו של החיוב בלתי חוקי.

על יסוד מקבץ האמור עד כה, דין התביעה ככל שהיא נסמכת על נדבך זה להדחות. נותרה איפוא הטענה לגבי התחייבות הנתבעות לבצע את עבודות הסלילה, כפי שהיא עולה לגרסת התובעת מחליפת המכתבים שהתנהלה בין הצדדים.

5. חליפת המכתבים כיוצרת התחייבות לסלילה?

5.1 אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה יש לקרוא אל תוך חליפת המכתבים בין הצדדים התחייבות של הנתבעת לסלול את חלקו של רחוב השומרון הגובל עם החלקה. במכתב העירייה מיום 22.1.98 כל שנאמר הוא שהתובעת תשלם היטל דרכים בסך 120,000 ₪. הא ותו לא. אין בו באותו מכתב כל רמז לזיקה כלשהי בין תשלום ההיטל לבין רחוב השומרון, לא כל שכן שאין בו הצהרה מצד הנתבעת כי היטל הסלילה שישולם על ידי התובעת, נועד בעבור הרחוב הנ"ל.

5.2 מכתבה של הנתבעת 2 - הוועדה המקומית - מיום 3.2.98 אימץ אמנם את האמור במכתבה של התובעת, אלא שאף מכתב זה אינו כולל התחייבות מפורשת מצד העירייה לסלול את יתרת רחוב השומרון. נכון הוא שבמכתבה של התובעת מיום 13.1.98, אותו אימצה הוועדה כאמור ניתן למצוא זיקה בין ההיטל לבין רחוב השומרון, אלא שלטעמי הדברים נועדו להבהיר כי לא יחול על התובעת חיוב כפול גם בגין החלק שסללה בעצמה. מלים אחרות, הוסכם כי התובעת תסלול על חשבונה את חלקו של רחוב השומרון, מרחוב התשבי ועד לחניית הבניין, ובגין קטע זה לא תחויב עוד בהיטל סלילה. ההיטל שישולם בסך 120,000 ₪ הנו בגין יתרת הרחוב. איני רואה כיצד ניתן לקרוא אל תוך אותם דברים התחייבות מצד מי מהנתבעות לסלול את חלקו הנותר של רחוב שומרון, לא כל שכן במועד מסוים.

למותר לציין, כי היטל הסלילה לא שולם לוועדה המקומית אלא לעירייה והיא זו שמוטלת עליה החובה על פי דין לבצע סלילת הכבישים המצויים בתחומה. גם מטעם זה אין כל בסיס לטענה כאילו יש במכתבה הנ"ל של הועדה המקומית לתכנון משום התחייבות בשם העירייה לסלול את רחוב השומרון בתמורה לתשלום היטל הסלילה.

5.3 גם מכתבה של הנתבעת מיום 12.9.2002 אין בו כדי להצביע על התחייבות כאמור. נאמר שם כי על מנת שהסלילה תצא אל הפועל יש להמציא אישור בדבר סיום עבודות הבניה. אין לנסוך לתוך מכתב זה דברים שלא נאמרו בו, בייחוד אין לקרוא לתוכו התחייבות לבצע עבודות הסלילה במועד מסוים.

5.4 זאת ועוד, אפילו ניתן היה לראות בחליפת המכתבים בין הצדדים התחייבות מצד הנתבעות לבצע את עבודות הסלילה, עדיין נתונה ההחלטה על מועד הביצוע ועל השלב שבו תעשה העבודה לשיקול דעתה של העירייה.

בתצהיר עדותו הראשית ציין מר אלי ויס מנהל היחידה למיפוי הערכות בעיריית חיפה כי "הוחלט בינתיים שלא להמשיך בסלילתו של רחוב דה וינצ'י אליו אמור רחוב השומרון להתחבר בסופו של יום. ברור וברי כי כל עוד לא יסלל רחוב דה וינצ'י אין כל טעם בהמשך סלילתו של רחוב השומרון אשר יוביל לשום מקום. היום, במצב הכלכלי הנוכחי, סלילת המשך רחוב השמרון - אשר כאמור לעיל, לא יוביל לשום מקום - איננה אלא בזבוז כספי ציבור לריק".

הלכה פסוקה היא, כי הרשות היא זו הקובעת לעצמה סדרי עדיפויות וקדימויות, וכפוף לכך שאלה עומדים בכללי המינהל התקין ונמצאים במתחם הסבירות, לא יתערב בית המשפט בשיקול דעתה, ולא יחליט במקומה על אופן חלוקת משאביה הכספיים והוצאות תקציבה. כך לדוגמה, בבג"צ 3472/92 ברנד יוסף ואח' נ. שר התקשורת ואח' פ"ד מז(3) 143 נקבע מפי כב' השופטת ש' נתניהו כי :

"החקיקה שלנו, ככלל, אינה קובעת תקנים לרמת השירות הציבורי לו זכאי האזרח. הדבר נשאר לשקול הדעת של הרשות, הקובעת את סדרי העדיפויות והקדימויות שלה במסגרת אילוצי התקציב שלה... כל רשות עומדת בפני הצורך למצוא את האיזון הראוי בין ההיקף האופן והמידה של קיום תפקידיה-חובותיה על פי הדין, לבין חובתה לשמור על המסגרת התקציבית שלה. לעולם אין היא יכולה לצאת ידי חובת הכל ולקיים את כל תפקידיה באופן אופטימלי, ללא התחשבות במגבלות התקציב. עליה לקבוע לעצמה סדרי עדיפויות וקדימויות וכללים וקריטריונים מנחים ליישומם, אשר יעמדו במבחן הסבירות. אותם עליה להפעיל תוך שוויון...כל עוד כך תנהג הרשות לא יתערב בית המשפט ולא יחליט במקומה על אופן חלוקת המשאבים הכספיים שלה..., שכן חובה המוטלת על הרשות כלפי הצבור 'יש עמה, בדרך כלל, שקול דעת לגבי זמן, מקום ואופן הגשמתה, ועל הרשות הציבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפות שלפיו היא אומרת לעמוד בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הצבור, במידת יכולתה, הנקבעת בראש ובראשונה במסגרת התקציב העומד לרשותה ... לדברים אלה משנה תוקף לגבי רשויות מקומיות הפועלות בשטחים בהם גדלה האוכלוסיה במהירות, וקשה להן להדביק את קצב ריבוי הצרכים, על ידי הספקת שירותים מלאים בכל מקום יחד עם היווצר הצורך ... אין זה ממידת הסבירות שהרשות תשא בהוצאה הכרוכה בפתרון מלא של בעייתו של כל פרט ופרט מהציבור, בכל מחיר שיידרש לכך, תוך בידוד בעיית הפרט מהבעיה הכללית, על היקפה המלא ועל העלות הכוללת והנטל שהיא תטיל על תקציבה של הרשות".

5.5 בענייננו, לא הניחה התובעת כל תשתית לעיגון הטענה כי הימנעותה של הנתבעת מסלילת הכביש, בפרק הזמן שחלף מאז שולם ההיטל, אינה עומדת במבחן הסבירות וכי דבק רבב איזה שהוא בשיקול דעתה או בהתנהלותה בנדון.

6. לסיכום, אפשר ויש טעם בטענת התובעת כי לא היה יסוד בדין לחייבה בהיטל סלילה. יחד עם זאת, משהיא עצמה הסכימה במסגרת הסדר לאחר שנוהל מו"מ בין הצדדים, לשלם היטל הסלילה הנדרש, שוב אין היא רשאית לדרוש השבת הסכום ששלמה לשיטתה ביתר. מעבר לכך, משלא נמצא יסוד לטענתה כי חליפת המכתבים שניהלו הצדדים יצרה הסכם לפיו התחייבו הנתבעות לסלול את יתרת הכביש הגובל, ובהעדר מיסוד ראייתי לטענה כי הימנעות הנתבעות מביצוע אותה עבודה לוקה בחוסר סבירות או הגינות, דין הטענה לעניין זה להדחות גם כן.

7. על יסוד מקבץ האמור לעיל הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעות יחד ולחוד, תוך 30 יום, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד לסילוקו בפועל, אלא אם כן שולם במועד.

ניתן היום כ"ח באדר, תשס"ז (18 במרץ 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

א. טובי, שופט

 

 


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן