המערערת מחזיקה נכס בתחום עירית רמת השרון (להלן: "העירייה") המשמש כנגריה. בשנת 2004, הושג הסדר של פשרה בין המערערת לבין מנהל הארנונה של העירייה. בשנת 2005 נקבעו חיובי הארנונה של המערערת בהתאם להסדר הפשרה, אלא שהיא הקטינה את החלק הבנוי בשטחה וביקשה מן העירייה לקיים מדידה חדשה ולתקן את חיובי הארנונה בהתאם. העירייה אמנם ביצעה מדידה חדשה של שטחי המערערת אך משהציגה למערערת את חיובי הארנונה שהתבקשו בעקבות המדידה, סברה המערערת שהחיובים אינם נכונים.

נוכח המציאות שנוצרה שלחה המערערת ביום 3.7.05, מכתב השגה אל מנהל הארנונה של העירייה. בו זמנית שלחה המערערת הודעת ערר אל ועדת הערר שליד העירייה (להלן: "ועדת הערר"). העירייה דחתה את ההשגה במכתב אל המערערת מיום 3.8.05 והגישה בה בעת כתב תשובה לערר שבו טענה שיש לדחותו על הסף שכן לא הוגשה השגה.

המערערת סברה שדווקא כן הוגשה השגה (ואף התקבלה תשובה להשגה) אולם, כדי למנוע אי בהירות הגישה ערר נוסף (להלן: "הערר"). המערערת סברה שהעירייה לא השיבה לערר כל עיקר.

ועדת הערר זימנה דיון ליום 20.9.05 שאותו ביקשה באת כח המערערת לדחות בשל בדיקה רפואית. הדיון בערר נדחה ובסופו של דבר נקבע מועד חדש ליום 6.12.05.

המערערת ביקשה מועדת הערר לדחות את הערר מאחר שלא התקבלה תשובת העירייה לערר (פניה מיום 10.11.05). לא ניתנה החלטה של ועדת הערר בעקבות בקשה זו. במקום זה, התקבל זימון לדיון חדש שנועד ל-20.12.05. גם מועד זה נדחה לבקשת באת כח המערערת בשל נסיעה מתוכננת מראש לחו"ל. המועד הבא שנקבע לדיון הוא 28.2.06. ובעניין מועד זה נדחתה בקשת דחייה של באת כח המערערת (ששוב הייתה צריכה להשתתף בטיול מאורגן לחו"ל).

ביני לביני חלתה באת כח המערערת ואף אושפזה בבית חולים. היא אמנם שוחררה מבית החולים לפני המועד שנקבע לדיון בערר אך כיוון שעדיין הייתה מרותקת למיטתה בביתה הגישה מזכירתה בקשה לדחות את הדיון. בקשת הדחייה נדחתה. יו"ר הוועדה נימק את דחיית הבקשה בכך שבאת כח המערערת הגישה בקשות אין סוף לדחיית הדיון בתירוצים שונים ומשונים.

ביום 28.2.06 קוים דיון בועדת הערר בהעדר ב"כ המערערת ובנוכחות באת כח העירייה. בסיום הדיון ניתנה החלטה שעל הצדדים להגיש סיכומים בכתב בתוך 14 ימים.

המערערת הגישה את סיכומיה ביום 19.3.06 תוך עמידה בלוח הזמנים שנקבע בידי וועדת הערר. לפי שסיכומי העירייה לא התקבלו אצל באת כח המערערת פנתה זו מספר פעמים אל ועדת הערר וביקשה לקבל את הסיכומים. הסיכומים לא הומצאו ובמקומם התקבלה הזמנה לדיון בוועדת הערר ליום 16.5.06.

ביום 11.4.06, הגישה העירייה לוועדת הערר בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים מטעמה, עד ליום 10.5.06. בו ביום נתן יו"ר ועדת הערר החלטה המקבלת את הבקשה. ההחלטה הומצאה מאוחר יותר לבאת כח המערערת וזו הגיבה, ביום 20.4.06, במחאה על כך שבקשת הארכת המועד לא הועברה אליה לתגובה טרם קבלת החלטה וכן בקשה הבהרה כיצד מאשרים הארכת מועד על יסוד בקשה שמוגשת כחודש ימים לאחר שחלף המועד להגשת הסיכומים.

סיכומי העירייה התקבלו אצל המערערת ביום 14.5.06 (גם זה באיחור מסוים לעומת משך האורכה שניתנה לעירייה).

ביום 16.5.06 קוים דיון בוועדת הערר. הדיון עסק הן בענייני הפרוצדורה (טענות המערערת בהקשר לקבלת החלטות חד צדדיות בידי וועדת הערר וטענות מקדמיות אחרות) והן בדיון לגוף הערר. כיוון שהדיון נקבע למרות העובדה שוועדת הערר החליטה קודם לכן שהחלטתה בערר תינתן בעקבות הסיכומים שבכתב ולא הודיעה על דיון נוסף, לא נערכה המערערת לבקש שיוגשו תצהירים ולטענתה התעורר אצלה קושי להוכיח עובדות שהיא גרסה אותם.

לאחר הדיון בוועדה ניסו הצדדים לגבש הסדר פשרה. נראה היה לבאת כח המערערת כי הסדר כזה אמנם גובש ואף הושגה הסכמה של בא כח העירייה לדבר אלא שכל מאמציה לגרום לכך שנציגיה המוסמכים של העירייה יחתמו על הסכם הפשרה עלו בתוהו.

כך אירע שביום 1.11.06 נודע למערערת מפי גורם כלשהו בעירייה שניתנה החלטה של ועדת הערר בערר. ואכן כשבועיים לאחר מכן התקבלה ההחלטה במשרדי באת כח המערערת.

מכאן הערעור.

עיקר טענות המערערת נעוץ בסדרי הדיון של ועדת הערר. לא זו בלבד שהוועדה "זיכתה" את ב"כ המערערת בדברי כיבושין על כך שהיא הרבתה לבקש את דחיית הדיונים מטעמים "שונים ומשונים" ואין לכך יסוד לסברת המערערת אלא אף גם זן שהוועדה קיבלה החלטות שלא היה מוסמכת לקבל אותם מטעמים דיוניים.

המערערת סבורה שהוועדה טעתה בכך שנתנה את החלטתה בערר בלי שהוגשה מטעם העירייה תשובה לערר. אמנם וועדת הערר ציינה בהחלטתה שתשובה לערר הוגשה ביום 11.9.05, אך המערערת לא ראתה את כתב התשובה הזה מעולם ופניותיה אל ועדת הערר לבקש שתינתן החלטה הדוחה את הערר בהעדר כתב תשובה לא נענו באמירה שכתב התשובה כבר הוגש.

הוועדה שגתה בכך שלא ביקשה את תגובת המערערת לבקשה להארכת מועד וכן בכך שהאריכה את המועד בניגוד להוראות הפרוצדורה המיוחדות להארכת מועדים הקבועות בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית). כללי פרוצדורה אלה אמנם חלים על הליכי השגה אולם המערערת סבורה שיש להחיל אותם גם על הליכים לפני וועדת הערר.

המערערת גם משיגה על כך שוועדת הערר אפשרה לעירייה להגיש סיכומים לאחר המועד שנקבע להגשת הסיכומים (מועד שכשלעצמו משקף הארכת מועד שלא היה לה מקום).

טיעון נוסף של המערערת הוא שהוועדה לא אפשרה למערערת לממש את זכות הטיעון שלה כהלכה. בעניין זה המחדל של ועדת הערר הוא כפול. ראשית, כיוון שלא ניתנה למערערת הזדמנות להשתתף בדיון מקדמי לפני הגשת סיכומים לא היה לאיל ידה לבקש מן הוועדה להורות על הגשת תצהירים משני הצדדים במגמה לקיים בירור עובדתי כהלכתו. היא נאלצה לבקש את הדבר לראשונה בסיכומיה בכתב ולכך הוועדה לא נענתה. שנית, הוועדה הורתה להגיש סיכומי דיון בלי לקיים דיון מוקדם ובכך הקשתה על המערערת. לעומת זה, כשהתברר שהעירייה לא עמדה במועד להגשת הסיכומים החליטה הוועדה לפתע באורח לא ברור וללא נימוק לקיים דיון במעמד הצדדים.

טענות נוספות של המערערת הן נוגעות להחלטת ועדת הערר לגופה. נוכח טיבה של ההחלטה שאקבל בערעור זה אינני רואה צורך לפרט את הטענות הללו.

במענה לטענות המערערת הצביעה העירייה על עיקרי החלטת ועדת הערר כדלקמן:

1. ועדת הערר קיבלה את תשובת העירייה לערר במועד (ביום 11.9.05) והעובדה שהמערערת לא הייתה מודעת לכתב התשובה הזה היא חסרת משמעות.
2. סיכומי העירייה הוגשו במועד, מאחר שהתקבל אישור של יו"ר הוועדה להגיש אותם באחור. וועדת הערר גם סברה שהמערערת אחרה, בלי נטילת רשות, להגיש את סיכומיה שלה.
3. המערערת לא ביקשה שיוגשו תצהירים ושעובדי העירייה הרלוונטיים ייחקרו. וועדת הערר אינה חייבת להורות מיוזמתה על הגשת תצהירים ועל זימונם של עדים.
4. הכרעות שונות לגוף הערר.

עיון בהשתלשלות העניינים כפי שהוא מתואר מפי באת כח המערערת ועיון בתגובת העירייה לתיאור השתלשלות עניינים זו, הניעני לסבור שלמערערת לא ניתנה הזדמנות הוגנת לברר את טענותיה לפני וועדת הערר. אינני מוצא טעם לדקדק בדברים ולחפש "אשמים". ייתכן שמקצת האחריות לדבר רובץ לפתחה של המערערת, מקצתו לפתחה של העירייה וחלקו האחר לפתחה של וועדת הערר שלא גילתה פתיחות מספקת לפניותיה של המערערת.

זו עובדה שוועדת הערר הקדימה דרישת הגשת סיכומים לדיון ולברור גופי טענות העובדה. ברור כזה התקיים לאחר שהסיכומים הוגשו והברור שהתקיים לא התקיים בדרך של שמיעת עדויות בחקירת העדים.

אף על פי שמדובר בוועדת ערר שאיננה בית משפט, הפרוצדורה שננקטה לא אפשרה למערערת לממש את זכות הטיעון שלה כהלכתה.

לפיכך בלי שאתן את הדעת לשלל טענות המערערת לטעויות ושגיאות של וועדת הערר, נראה לי, שהדרך הנכונה היא לבטל את החלטת ועדת הערר ולהחזיר את הדיון לוועדה לשם ברור הערר מחדש. המערערת תפנה לוועדת הערר ותגיש לה בקשות כמיטב הבנתה בעניין הגשת תצהירים וחקירת עדים.

בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לפסיקת הוצאות.

ניתן היום ט' בניסן, תשס"ז (28 במרץ 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא לצדדים פסק דין זה.