1. המשיבה הגישה תביעה כספית בסדר דין מקוצר לתשלום ארנונה כללית בגין הנכס ברחוב א. איתן 3 ראשון לציון (מס' ח"ן 8408839200 ו- 8408840200) לתקופה שמיום 1.6.04 עד 30.4.05. בכתב התביעה נטען כי חיובם של המבקשים נובע הן מהחזקתם את הנכס והן מכוח היותם בעלי שליטה בחברת א.ר. תעשיות היטקס בע"מ (להלן:"החברה") שהפסיקה את פעילותה ונותרה חייבת את סכום התביעה למשיבה.

2. המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן שנתמכה בתצהירו של המבקש 1 (להלן:"המבקש"). ב"כ המשיבה ויתר על חקירת המבקש על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

3. תביעת המשיבה עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט והיא מוגשת תוך התעלמות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מבעלי מניותיה.

4. התביעה הוגשה נגד המבקשים בחוסר תום לב הואיל ולמשיבה ידוע כי המבקשים לא החזיקו בנכסים והתביעה הוגשה גם נגד המבקשת - על אף שזו הייתה בעלת מניה אחת בלבד בחברה - על מנת להפעיל על המבקשים לחץ בלתי הוגן ומשהסתבר למשיבה כי החברה אינה פעילה ולא ניתן יהיה להיפרע הימנה.

5. המחזיקה בנכסים הייתה החברה ולא המבקשים.

6. הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה לשם השגת יעדי תקציב) תשנ"ג – 1992 (להלן:"חוק ההסדרים") וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה (להלן:"הפקודה") אינן חלות במקרה דנן. לטענת המבקש: "תנאי סעיף 8ג לחוק ההסדרים המפנה לסעיף 119א'(א) אינם מתקיימים בכל צורה שהיא" (סע' 6 לתצהיר). המבקש מוסיף כי: "נכסי החברה הנתבעת 1 (החברה – ד.ס.) לא הועברו אלינו במועד הפסקת פעילותה של החברה לא בתמורה ולא בהיעדר תמורה" (סעיף 7 לתצהיר).

7. התביעה הוגשה ללא פירוט הרחוב ביחס אליו נתבקש חיוב המבקשים ולא פורט החיוב עצמו ואופן חישובו. לטענתם, די באי פירוט זה כדי ליתן להם רשות להתגונן בפני התביעה (ע"א 688/89 הילולים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3)188).

8. טענות המבקשים בנוגע לאי ציון הנכס ואי פירוט דרך חישוב החוב הנתבע מהוות הרחבת חזית אסורה וגם לגופן אין בהן ממש.

9. הבקשה אינה מגלה כל סיכויי הגנה למבקשים באשר התקיימו, אחד לאחד, תנאי סעיף 119א לפקודת מס הכנסה (המוחל מכוח סעיף 8ג לחוק ההסדרים).

10. המבקש 1 אמנם לא נחקר על תצהירו. ואולם, בנסיבות אלה חל הכלל הידוע ולפיו "... הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין למצוא בו מעיקרו. היינו, בעוד שיש בחקירה על התצהיר כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, הרי באין חקירה כזו עומד בפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה". (ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ פ"ד מה(5), 729 (1991). יש אפוא לבחון אם יש בתצהיר המבקש כדי להקנות למבקשים הגנה, ולו בדוחק, מפני התביעה.

11. נפנה תחילה לטענת המבקשים ולפיה התביעה הוגשה ללא פירוט הרחוב ביחס אליו נתבקש חיוב המבקשים ולא פורט החיוב עצמו ואופן חישובו באופן שדי בהם כדי ליתן להם רשות להתגונן. אין כל ממש בטענה זו. בכתב התביעה פורט שם הרחוב בו מצוי הנכס (א. איתן 3, ראשון לציון) וכן פורטו מספרי החשבון אליהם מתייחסים החיובים נשוא התביעה, סכומי החיוב ביחס לכל חשבון וכן תקופות החיוב. די בכך כדי לקבוע כי המשיבה יצאה ידי חובת הפירוט המוטלת עליה בהליך זה. כידוע "רשות מקומית אינה צריכה לפרט בכתב התביעה כיצד חושב החוב הנתבע ואינה צריכה לצרף דף חשבון המציג את אופן היווצרות החוב. די לה לציין את יתרת חובו של הנתבע שהוא מבחינתו "השורה התחתונה" (ה' רוסטוביץ, ארנונה עירונית, מהד' רביעית, ע' 405). כתב התביעה שהגישה המשיבה עומד באמות המידה הנזכרות. למעלה מן הצורך יצוין כי המבקשים, הטוענים להיעדר פירוט מספיק, כלל אינם טוענים כי יש בהיעדר הפירוט כדי לפגוע בהגנתם ואינם מעלים כל טענת הגנה החסרה נתונים שהושמטו עקב מחדליה של המשיבה.

12. ולגופם של דברים: כפי שפורט בכתב התביעה חיובם של המבקשים בסכום התביעה נתבקש הן בשל היותם מחזיקי הנכסים והן מכוח היותם בעלי שליטה בחברה שהפסיקה את פעילותה ונותרה חייבת את סכום התביעה למשיבה בתורת ארנונה כללית. סבורני כי במקרה דנן הוכחו התנאים לקיומה של "הרמת המסך הסטטוטורית" הקבועה בסעיפים 8ג' לחוק ההסדרים וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה כאשר מנגד לא עמדו המבקשים בנטל הרובץ לפתחם להראות כי עם הפסקת פעולתה של החברה לא הועברו אליהם נכסיה. ואסביר:

13. סעיף 8ג לחוק ההסדרים קובע לאמור:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ולבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה – "חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפני העניין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999; "בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה."

14. בענייננו אין חולק כי חוב המס הוא סופי כאמור בסעיף 8ג לחוק ההסדרים. מדובר בחוב ארנונה שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור ואין טענה כי אלה הוגשו.

כמו כן, אין חולק כי המבקשים הם בעלי השליטה בחברה. סעיף 119א(ד) לפקודת מס הכנסה מגדיר "בעל שליטה" — מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א)" (ההדגשות מכאן ואילך אינן במקור). סעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה מגדיר את הזכויות לפיהן נקבע "בעל שליטה" כך:" מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: (א)ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה;(ב)בזכות להחזיק ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה או בזכות לרכשם; (ג)בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים;(ד)בזכות למנות מנהל;" "קרוב" מוגדר בסעיף 76(ד) לפקודה, אליה מפנה סעיף 32(9)(א) כלהלן:" בן-זוג, אח, אחות, הורה, הורי הורה, צאצא וצאצאי בן-הזוג, ובן-זוגו של כל אחד מאלה;". מן המקובץ עולה כי המבקש ואשתו (העונים להגדרת "קרוב" כאמור לעיל) מחזיקים יחדיו ב-100% ממניות החברה ומהווים, על יסוד ההגדרות דלעיל, בעלי שליטה בחברה. על האמור יש להוסיף כי בידי המבקשים עמדה האפשרות להגיש השגה על חיובם בתשלום ארנונה בין היתר על יסוד הטענה כי אין הם בעלי השליטה בחברה (ראה סעיף 3(א)(4) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו – 1976). המבקשים כלל אינם טוענים כי הגישו השגה בפני מנהל הארנונה על יסוד טענה זו וגם מטעם זה גם אין מקום להתיר העלאת טענה זו לראשונה בבית המשפט.

המבקשים אינם חולקים – כעולה מתצהיר המבקש וסיכומי המבקשים – כי החברה הפסיקה את פעילותה.

15. בנסיבות המפורטות לעיל קובע סעיף 119א כי יראו את נכסי החברה כאילו הועברו למבקשים (בעלי השליטה) "אלא אם הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה" אין ספק כי בהוראה זו העביר המחוקק את הנטל להוכיח כי לא הועברו נכסים כאמור אל כתפי המבקשים. כזכור, טענו המבקשים בתצהירם כי נכסי החברה "לא הועברו . . במועד הפסקת פעילותה של החברה לא בתמורה ולא בהיעדר תמורה" (סעיף 7 לתצהיר). השאלה היא האם די בטענה זו, שלא נסתרה כאמור, כדי להקנות למבקשים רשות להתגונן. סבורני כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. הלכה פסוקה היא, כי על נתבע המבקש רשות להתגונן להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו כדי לשכנע את בית המשפט כי יש לו הגנה טובה לכאורה נגד התביעה. אין די בהגנה סתמית, על הנתבע ליתן גרסה מפורטת ביחס לכל רכיבי הגנתו (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 674; ע"א 13/80 הסמינר למורות נ' סולל בונה בע"מ פ"ד לו(1), 267). בענייננו, אין ספק כי הטיעון העובדתי כי לא הועברו נכסים מן החברה, שהפסיקה פעילותה, אל המבקשים, היא רכיב מהותי בהגנת המבקשים. לפיכך, לא היה מקום להסתפק לעניין זה בהכחשה סתמית וגורפת ולפיה לא הועברו נכסים מן החברה אלא היה על המבקשים להיכבד ולפרט טענה זו ולציין, דרך משל, מה כללה מצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה, לאיזה גורם או גורמים הועברו נכסים אלה, לצורך איזו מטרה והאם היה הדבר בתמורה או שמא לא בתמורה וכיו"ב פרטים חיוניים. לנוכח סתמיות ההכחשה יש לקבוע כי המבקשים לא עמדו בנטל הרובץ לפתחם, להראות ולו גם לכאורה כי לא מתקיימים בעניינם תנאי סעיף 8ג לחוק ההסדרים וסעיף 119א לפקודת מס ההכנסה.

16. למעלה מן הצריך אוסיף כי גם תקנה 205 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בקשת רשות להתגונן תכלול " . . . את טיעוניו של המבקש ואת האסמכתאות לעניינם והיא תהא נתמכת בתצהיר המבקש . . ." (ההדגשה הוספה). לבקשת הרשות להתגונן דנא לא צורף בדל של אסמכתא לתמיכה בטיעון המבקשים בעניין אי העברת נכסי החברה לידיהם במועד הפסקת פעילותה.

17. העולה מן המקובץ הוא כי לא הונחה תשתית לכאורית לטענת ההגנה שהעלו המבקשים בהליך זה. משכך, דין בקשתם להידחות וכך אני מורה.

18. סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות הליך זה בסך 2000 ₪. המשיבה תגיש פסיקתה לחתימה תוך 10 ימים.