בפני מונחת בקשה ותגובה לבקשה לדחיית התביעה על הסף.

1. עסקינן בתביעה כספית להשבת סכומי ארנונה, אשר לטענת התובעת נגבו ממנה בחיוב יתר מחמת טעות ו/או רשלנות מצד הנתבעת בקביעת נתוני החיוב ובשל סיווג בלתי חוקי של נכס התובעת. התובעת טענה כי יש לסווג את הנכס בהתאם להגדרה טרם תיקונה ובהתאם לקביעת ביהמ"ש לעניינים מנהליים כי ההגדרה המתקנת אינה תקפה (עמ"נ 350/06 מנהלת הארנונה נ' עבוד רפיק להלן – פס"ד עבוד).

2. הנתבעת, בבקשת הדחיה, טענה כי התובעת עקפה את סמכות ועדת הערר אשר קבעה כי הנכס סווג כראוי וכי השגה על קביעת ארנונה יש להגיש תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום.

3. הנתבעת הפנתה את ביהמ"ש לסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, שעניינו "השגה" והמורה כדלקמן:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו ו-269 לפקודת העיריות.

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס".

אלא מאי? המשכו, סעיף 3(ב), תומך דווקא בטענת התובעת לפיה שאלת חוקיות צו הארנונה ותיקון ההגדרה אינם בסמכותה של ועדת הערר, וזו לשונו:

"(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)".

כבוד השופטת ארבל התייחסה לעניין זה בברע"א 10643/02 חבס ח.צ.פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה, תק-על 2006 (2) 1975 וקבעה כדלקמן:

" בית המשפט המחוזי סבר כי יש לפרש את סעיף 3(ב) כך שלמנהל הארנונה סמכות להחליט בכל אי-חוקיות הנוגעת לאחד משלושת הסעיפים הקטנים של סעיף 3(א). כל אי חוקיות אחרת היא בסמכות בית המשפט האזרחי. לא ניתן, לדעתי, להסכים לפירושו של בית המשפט המחוזי. המגמה בפסיקת בית משפט זה היא של הרחבת הסמכויות של ועדות ערר במטרה לאפשר לאזרח הגשת השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיובו בתשלום מס או ארנונה לרשויות השלטון (ראו בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מב(3) 441, 446... הדברים צוטטו בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, שראתה אף היא חשיבות במגמת ההרחבה של סמכויות ועדות הערר.. (רע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 496). אלא שבינתיים, ככל שמדובר בוועדות ערר על חיוב בתשלום ארנונה, לא רק שלא הורחבה סמכות ועדת הערר, אלא שזו צומצמה. מקריאת סעיף 3 עולה כי המחוקק הסמיך את המנהל לדון בעניינים ספציפיים בלבד המפורטים בס"ק (א). ס"ק (ב) בא להבהיר, על-פי פשוטם של דברים, כי המנהל אינו מוסמך לדון בטענות של אי-חוקיות בכלל הנוגעות לתשלום הארנונה, וסמכות זו תועבר לבית המשפט. על פירוש זה ניתן ללמוד אף מההיסטוריה החקיקתית. סעיף 3(ב) תוקן במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992... יצוין, כי סמכותו של מנהל הארנונה נידונה על ידי בית משפט זה עוד בטרם חקיקתו של סעיף 3(ב), ונפסק כי הסמכות "מצומצמת היא ומוגבלת לנושאים עובדתיים, טכניים ברורים בלבד. שאלות עקרוניות יותר, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה וכד', אין הוא רשאי להידרש" (בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 799)" (ההדגשה שלי – ש.ש.).

השופטת ארבל המשיכה והוסיפה לעניין זה:

"מעבר לכך, הפסיקה הכירה בכך שיתכנו מקרים חריגים בהם "עשויה להיות הצדקה לפתוח את שערי בית המשפט בפני האזרח המתדיין כנגד הרשות גם מקום שגוף הערר מוסמך לדון ולהכריע במחלוקת" (עניין עירית נס ציונה, לעיל, בעמ' 499). מדובר במקרים בהם "מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת אשר הדעת נותנת כי ההכרעה בהן תינתן לערכאה השיפוטית כבר בשלב הבירור הראשוני" (שם. כן ראו: ע"א 6971/93 עירית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478)".

4. לא זו אף זו, כותבת הנתבעת בבקשת הדחיה כי לאחר פס"ד עבוד פנתה לשרי הפנים והאוצר ובקשה את אישורם לפריט ע-2 (נשוא ההגדרה המתוקנת).

5. לפיכך, ומבלי לרמוז על התוצאה, מן הראוי בשלב זה לאפשר בירור העובדות לאשורן לצורך אפשרות עשיית משפט צדק לצדדים.

למען הסר ספק, אדגיש ואומר כי המדיניות השיפוטית הנוהגת כלפי בחינת קיומה של עילת התביעה מכוונת כלפי בחינת יסודותיה העובדתיים והמשפטיים גם יחד של עילת התביעה. וכפי שהבהיר כב' השופט לוין בע"א 335/87 שאלתיל נ' שני, פ"ד לו (2) 151, 155 בעת סקר ההלכות לעניין סילוק תביעה על הסף:

"המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על-פי העובדות והטענות העולות מתביעתו".

ובהמשך, בע' 155- 156:

"יתרה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משותף מכתבי הטענות שהוגשו על-ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף".

6. באשר לסמכותו של בימ"ש זה לדון בתביעה, המבחן היחיד לקביעת הסמכות הוא מבחן הסעד. במקרה דנן עסקינן בתביעה לסעד כספי ולפיכך לבימ"ש זה הסמכות לדון בתביעה ואין נפקא מינא אם עילת התביעה מצויה בסמכותו היחודית של בימ"ש אחר.

7. סוף דבר, לאחר שקלא וטריא הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום ליתן לתובעת יומה בבית המשפט, למען הסר ספק, לצורך חקר האמת ועשיית דין וצדק לשני הצדדים גם יחד.

לפיכך, הריני דוחה הבקשה לדחית התביעה על הסף ומתיר לנתבעת להגיש כתב ההגנה עד ליום 12/05/07.

8. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ.

9. תיק נקבע לקדם משפט ליום 12.7.07 שעה 09:00.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתנה היום כ"ז בניסן, תשס"ז (15 באפריל 2007) בהעדר הצדדים

ש. שר, שופט