בחודש אפריל 2006 ערכה המבקשת בדיקה ומדידה במתקני המשיבה, ולעמדתה לאורך השנים חויבה המשיבה בארנונה כללית בחסר, על פי סיווגים מוטעים. נוכח ממצאים אלה, שלחה המבקשת למשיבה בחודש יוני 2006, שומת ארנונה מתוקנת לשנים 1999-2006.

עם תיקון השומה על ידי המבקשת, הגישה המשיבה את העתירה שבפני, במסגרתה ביקשה להורות כי "הודעת תיקון השומה" בטלה בהיותה נגועה באי-חוקיות, בחוסר סמכות, בהפליה פסולה, בחוסר מידתיות ושיקולים זרים.

2. המבקשת הגישה הבקשה שבפני לדחיית העתירה על הסף ולחילופין למחיקת העתירה בטענה עיקרית של אי מיצוי הליכי הערר. לעמדת המבקשת, היה על המשיבה למצות את הליכי הערר, טרם פנייתה לבית המשפט בעתירה מנהלית, כיוון שעיקר המחלוקת נוגעת לסווגם של הנכסים, נושא המצוי בסמכותה של של וועדת הערר מכח סעיף 3(א)2 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן- "החוק"), החל בעניין זה. תיקון השומה, נוגע לסווג הנכס כמו הסמכות לתיקון סווג מוטעה ומצויה בסמכות הרשות ללא צורך באישור מוקדם של שר הפנים.

3. עמדת המשיבה, שמדובר במחלוקת משפטית הנוגעת לבסיס חוקיות פעולתה של הרשות, אשר שינתה את סיווג הנכס במהלך שנת הכספים, בהטילה הסיווג החדש באופן רטרואקטיבי לתקופה של 7 שנים. העלאת החיוב מהווה חריגה מדיני ההקפאה כיון שהמבקשת לא ביקשה ולא קיבלה את אישורם המוקדם של שרי הפנים והאוצר לשינוי.

הטעות בסיווג מקורה במבקשת ומשלא חל שינוי בשימוש בפועל, דרישת התשלום -ללא קבלת אישור השרים הנוגעים בדבר - מהווה מעשה מינהלי הנגוע באי-חוקיות ובחוסר סמכות. מעשי המבקשת אינם עומדים בתנאי הסף של פעולה מינהלית תקינה ולכן עליהם להתברר בפני בית המשפט המנהלי. אם יקבע שהשומה בלתי חוקית, יתייתר הדיון בשאלת "הסיווג הנכון" בועדת הערר. דיון בועדת הערר לפני הדיון בבית המשפט בנושא "הסיווג הנכון" לא יפתור המחלוקת העקרונית ביחס לחוקיות השומה.

גם סוגיית החיוב הרטרואקטיבי הינה ללא היבטים עובדתיים, שיש לבררם במסגרת וועדת הערר.

4. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן- "החוק") קובע: "(א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

הפסיקה בשאלת הסמכות הינה ענפה, אם כי לא נוטה לספק תשובה חד משמעית וגורפת לגבי הסמכות האם נתונה היא לועדת הערר או לבית המשפט לענינים מנהליים. כל מקרה ומקרה לגופו לפי נסיבותיו.

הגישה המצמצמת באה לידי ביטוי בבג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793 שם נקבע כי סמכויות גופי הערר מוגבלים לעניינים טכניים-עובדתיים בלבד.

גישה שונה באה לידי ביטוי ברע"א 2425/99 עירית נס-ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, התומכת בפרשנות מרחיבה באשר לסוגיות שיש להפקיד בידי ועדת הערר וכפי שנקבע על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה: "המטרה העומדת ברקע פעולתם של גופי הערר הינה להפקיד בידם בחינה מחודשת של החלטת הרשות לחייב את האזרח בהיטל. על פי הוראות החוקים הנוגעים לענין, בחינה זו הינה כוללת ואינה מוגבלת לעילות ביקורת ספציפיות. מכך עולה כי על גופי הערר לבחון האם האזרח נפגע מהחיוב שהוטל עליו ולצורך כך ניתנת סמכות בדיקה מקיפה. בגדר בחינה זו ניתן להיזקק בין היתר, גם לטענות לפיהן לא הוצאו כלל דרישות תשלום או שדרישות אלה אינן ממלאות אחר התנאים המוקדמים שנקבעו בחוק ולכן אין הן תקפות. אין סיבה וטעם להניח כי סמכויות גופי הערר הוגבלו מלכתחילה לבחינת נושא ההיטלים רק מקום שהוצאו דרישות תשלום כדין וכי המחוקק התכוון להפקיע מידי גופי הערר את בירור השאלה אם הוצאו דרישות כדין ולהפקידן בידי בתי המשפט, ולפצל בכך פיצול ענייני בין סמכויות גופי הערר לסמכויות בתי המשפט גם בשלב הבירור הראשוני של הנושא. הדעת נותנת כי סמכויות גופי הערר בענין ביוב ומים משתרעות על מכלול השאלות העולות בהקשר לחיוב האזרח בהיטלים - בין שאלות טכניות ובין שאלות מהותיות-עקרוניות, והכל במגמה לבחון האם נגרמו לאזרח פגיעה או קיפוח עקב הטלתם. בכלל זה נמנות גם שאלות הנוגעות למילוי דרישות מוקדמות ליצירת החיוב בהיטל, על כל המשתמע מכך ".

בעע"מ 11641/04 ברוך סלע ואח' נ' מועצה אזורית גדרות, תק-על 2006(3) 642, בעמ' 653 קבעה כב' השופטת ארבל: "... באשר לטענת המערערים הנוגעת לסיווג המרתף והמחסן כמבנה מגורים למרות שהשימוש בהם בפועל אינו למגורים, מסכימה אני עם בית המשפט קמא כי טענה זו הינה בסמכותו של מנהל הארנונה בהתאם לסעיף 3(א)(2) ".

בע"א 1666/04 הנסון מוצרי מחצבה (ישראל) בע"מ נ' מועצה אזורית משגב, תק-על 2006(3) 3546, בעמ' 3548, ניתן להסיק מהחלטתה של כב' השופטת ארבל, כי מקומה של מחלוקת בעניין סיווג הנכס אינו בבית המשפט, אלא אם עולה ממנה שאלה עקרונית המצדיקה הותרת המחלוקת בידי בית המשפט: "... לטענת המשיבה היה על המערערת לפנות לפי חוק הערר בהשגה למנהל הארנונה, שכן טענתה היא לטעות בסיווג נכס. אני סבורה כי דין הטענה להידחות, וזאת מבלי לדון בשאלה האם נכנס המקרה שבפנינו לגדר סעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976. גם אם נראה את המחלוקת העיקרית שבין הצדדים כמחלוקת בדבר סיווג הנכס, אני סבורה כי מקרה זה מצדיק דיון בערכאות משפטיות כבר בשלב הבירור הראשוני, וזאת בשל השאלה העקרונית אותה הוא מעורר... ".

5. במקרה שבפני, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסיווג הנכס של המשיבה, ותלויה בקריטריונים לסיווג. אין בה סוגיה משפטית יוצאת דופן או שאלה עקרונית המצדיקה הותרת הדיון בבית המשפט. שאלת סיווג הנכס הינה שאלה אשר צריכה להתברר במסגרת הליך של השגה על החלטת מנהל הארנונה, וערר על החלטתו בפני ועדת הערר ורק לאחר מכן בפניה לבית המשפט. אם יתברר בדיון בפני ועדת הערר שאין כל ממש בשינוי הסווג, תתייתר עתירה זו לחלוטין.

המשיבה פנתה ישירות לבית משפט כגורם מכריע בשאלת המחלוקת בינה לבין המשיבה באשר לתיקון השומה. ככלל, אין בית המשפט משמש ערכאה ראשונה במחלוקת בין הפרט לרשות, אולם הפסיקה קבעה כי יתכנו מקרים חריגים בהם "עשויה להיות הצדקה לפתוח את שערי בית המשפט בפני האזרח המתדיין כנגד הרשות גם מקום שגוף הערר מוסמך לדון ולהכריע במחלוקת" (רע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, בעמ' 499), כאשר "מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת אשר הדעת נותנת כי ההכרעה בהן תינתן לערכאה השיפוטית כבר בשלב הבירור הראשוני" (בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 799; וגם ע"א 6971/93 עירית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478), אולם אין זה המקרה שבפני.

במקרה הנדון יש לברר תחילה שאלת סיווג הנכסים האם הסיווג בו חויבה המשיבה היה הסיווג הנכון אם לאו ומהו גודל השטח לסיווג. והאם סווג זה ניתן להחילו רטרואקטיבית. נתונים אלה הם נתונים עובדתיים שצריכים להתברר בפני ועדת הערר. רק לאחר בדיקות נתונים אלה יתכן ויקום הצורך בעתירה לביהמ"ש.

טענות העותרת נוגעות לנסיבות בהן החליטה הרשות לשנות את שומתה, בעקבות מדידה נוספת שערכה בנכס . אין מדובר כאן בסוגיה משפטית יוצאת דופן או בשאלה עקרונית, המצדיקה כי בית המשפט ישמש כערכאת הבירור הראשונית של טענות אלה, שכן על וועדת הערר יהיה לבחון, בין היתר, מה מקור הטעות בסיווג הנכסים, אם חל שינוי בשימוש בנכסים השונים ואם הובא הדבר בזמן אמת לידיעת המבקשת, אם לאו. נתונים עובדתיים אלה הם שישמשו, בין היתר, כבסיס להחלטה של וועדת הערר, ובעתיד, במידת הצורך, גם להחלטת בית המשפט.

6. סוף דבר, על העותרת למצות תחילה את ההליכים בפני וועדת הערר, ורק לאחר מכן היה והתוצאה לא תשביע את רצונה, תעמוד לה הזכות לשוב לפנות לבית המשפט אם תמצא לנכון ולפיכך אני מוחקת העתירה.

אני מחייבת המשיבה לשלם למבקשת הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסכום של 12,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

7. בשולי הדברים - הצדדים היו די קרובים להשגת הסדר, טוב יעשו אם ישובו להידבר ביניהם.