2. התובעת טוענת כי הבניין מצוי בלב שכונת לב יפו אשר הוכרזה ביום 19.8.93 כשכונת שיקום. הכרזה כזו, פוטרת, לטענת התובעת, את מבקש היתר הבניה מהיטל השבחה, מתוך כוונה לעודד יזמים לבנות באיזורי מצוקה.

3. הנתבעות (להלן: "המבקשות") עיריית תל אביב יפו, והועדה המקומית לתכנון ובניה, הגישו בקשה למחיקת התביעה ואלו טענותיהן:

א. העדר יריבות, שכן הנישומה בהיטל ההשבחה איננה התובעת, אלא חברת נכסי סל שגיא בע"מ. המבקשות מודות כי התובעת היא ששילמה את היטל ההשבחה, אולם לשיטתן, מקום שהמשלם איננו הבעלים במקרקעין, אין הוא זכאי להשבה.

ב. התיישנות - המבקשות מונות מהתקופה שבו רכשה חב' נכסי טל שגיא בע"מ את המקרקעין ב – 4.1.99 ועד ליום הגשת התביעה, וטוענות כי בכל הקשור להשבחה הנובעת מתכנית משביחה (בשונה מהתרת שימוש חורג או מתן הקלה) חלפו שבע השנים שבהן קמה לנכסי טל שגיא בע"מ, זכות התביעה.

ג. מיצוי הליכים – שטענת הפטור בגין תכנית השיקום לא הועלתה ע"י הנישומה, חרף הליכי הקטנת החיוב שננקטו על ידה. לטענתה, אין לאפשר תביעות להשבת סכומים ששולמו בהתאם לשומה מכרעת, שלא הוגש עליה ערעור, בניגוד לס' 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה הקובע כי יש להגיש ערעור על הכרעת שמאי מכריע תוך 45 יום מקבלת הכרעתו.

ד. חוסר עילה – לטענתה, המקרקעין אינם מצויים בגבולות שיקום שכונות בעיר תל-אביב. עוד נטען כי הפטור מהיטל השבחה ניתן למגורים, בעוד שהתב"ע מייעדת למגרש שימוש מיוחד הכולל מטרות מסחר וסטודיו לאומנים.

4. תשובות התובעת (להלן: "המשיבה"):

א. לעניין היריבות, הוצגו קבלות המעידות כי מחשבון הבנק של המשיבה נמשכו ההמחאות בהן שולם היטל ההשבחה.

ב. לעניין ההתיישנות נטען כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל במועד תשלום ההיטל.

ג. לעניין מיצוי הליכים נטען כי סמכותו של בית המשפט לדון בטענה כי דרישת

ההיטל בטלה מעיקרו, כסמכות נוספת לזו שהוקנתה לו עפ"י סעיף 14 ג' לתוספת, ולא במקומה.

ד. המשיבה טוענת כי הוטעתה ע"י המבקשות אשר דחו טענתה לעניין זכאותה לפטור- והסתמכה על טענותיהן כי המקרקעין אינם מצויים בתחומה של שכונת שיקום. לשיטתה, המגרש מצוי בשכונת שיקום, והבניין שנבנה עליו הינו בניין למגורים. מכל מקום, לשיטת המשיבה, עובדות אלו הינן טענות שיש לבררן באמצעות ראיות, ואין הן ראויות להיות מסולקות על הסף.

5. הכלל הידוע הוא כי אין מוחקים או דוחים תביעה, אלא אם ברור ונעלה מכל ספק, שאין בה ממש, ואל לו לבית המשפט להשחית זמנו על מנת לקררה, ולהגיע לתוצאה ידועה מראש: "המדיניות השיפוטית הרצויה היא כי מחיקת תובענה על הסף היא "אמצעי הננקט בלית ברירה". די אם קיימת אפשרות אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה וזכה התובע בסעד המבוקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה..." (סוגיות בסדר הדין אזרחי, גורן, מהדורה שביעית , עמ' 139).

6. הצדדים צירפו אסמכתאות רבות. לאחר שעיינתי בהן, ובחנתי טענות הצדדים, הנני דוחה הבקשה.

א. יריבות:

הסכם הנאמנות מיום 21.3.99 אשר צורף לתגובה מעיד כי נכסי טל שגיא בע"מ רכשה בנאמנות עבור המשיבה, מגדל השרון ביפו בע"מ, את המקרקעין עליהם נבנה הבית. עפ"י אותו הסכם, התקשרה הנאמן עם חלמיש, חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל-אביב יפו ושילמה לה את התמורה בגין המקרקעין, בכספים ששולמו על ידי המשיבה. על פי ההסכם: "הנאמן לא יהיה רשאי לבצע כל עיסקה בנכס בשלמותו או בחלקו מבלי לקבל על כך הסכמה מראש ובכתב של הנהנה ... לפי דרישתו הראשונה של הנהנה מתחייב הנאמן להעביר את מלוא הזכויות בנכס על שם הנהנה וליתן לשם כך את הדיווח המתחייב עפ"י הדין לכל רשות מוסמכת".

ביום 15.12.04 העבירה חלמיש את זכויותיה לנאמן, ובסמוך לכך נרשמו הזכויות על שם המשיבה.

לנוכח היות הנהנה המשלם, ואף הבעלים בפועל, של המגרש נדחית טענת חוסר היריבות.

ב. התיישנות – הנני מקבלת עמדת המשיבה כי עילת תביעת ההשבה קמה ביום התשלום, וצודקת המשיבה בטענתה כי אם לילך לשיטת המבקשות, מקום שנדרש היטל השבחה בחלוף שבע שנים מאישור התכנית המשביחה, נשללת זכותו של המשלם להגיש תביעת השבה לחלוטין - מכוח טענה זו. מכיוון שהתשלום בוצע החל משנת 2003, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

ג. מיצוי הליכים

כבר נפסק כי מקום שמותרת הנישומה על הליכי ערר והשבה המוקנים לה עפ"י דין, אין היא זכאית להיזקק להם בדלת האחורית, בדרך של תביעת השבה.

"כנגד חזקת כשרות המעשה המינהלי קמה זכותו הבסיסית של האזרח להשבה של כסף ששולם על ידו בהתבססו על כשרות המעשה המינהלי, אם וכאשר מסתבר לו כי המעשה המינהלי, במקרה שלו – לא היה כשר" (ת.א. (ת"א) 727/95 בנייני גל בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן).

ד. זאת ועוד, המשיבה לא שקטה על שמריה, וניסתה להתנגד לדרישת התשלום, אך נענתה בשלילה. הבירור העובדתי, באשר למיקומו של הבית, והאם הוא מצוי בשכונת שיקום, הינו בירור עובדתי פשוט, שתוצאותיו אמורות להיות חד משמעיות. אם נכונה הטענה כי חרף טענת המבקשות, מיקומו של הבית מזכה אותו בפטור, דרישת המבקשת הינה בטלה, וככזו, ראויה המשיבה להשבת כספה.

ה. צודקת המשיבה גם בטענתה לעניין הגדרת הנכס כפטור מהיטל ההשבחה. סעיף 19 (1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה מעניק את הפטור כאשר ההשבחה היא "השבחה במקרקעין למגורים המצויים בישוב או בחלק ממנו שהממשלה הכריזה עליו כעל שכונת שיקום, כל עוד ההכרזה בתוקף".

המשיבה אומנם טוענת כי על פי הוראות התב"ע מיועד הבניין לשימושים אחרים הכוללים בין היתר משרדים ומסחר, אולם היתר הבניה מס' 250644 אשר ניתן על ידי המבקשת 1, הינו ל- "בניין חדש בן 6 קומות המשמש למסחר בקומת הקרקע ו- 95 יחידות מגורים וסטודיו לאומנים בקומות העליונות המכיל: ....

ו. העדר עילה

השאלה אם "יחידות מגורים וסטודיו לאומנים" זהות ל "דירות מגורים" הינה שאלה עובדתית שיש לבררה. לא די בקביעה הנחרצת שנקבעה על ידי המבקשות כי לא זו כהרי זו, ופטור בגין האחת איננו מזכה בפטור לאחרת, על מנת לקבל את בקשת המבקשות ולהצטרף לקביעה כי אין למשיבה עילת תביעה כנגדן. לצורך כך יש לברר, בין היתר, האם נוהגת העירייה לחייב, (מקום שאין פטור מיוחד) באגרה מיוחדת בגין דירות סטודיו, ומנין הינה שואבת המקור החוקי להבחנה זו.

כאמור, שאלה עובדתית זו תומכת אף היא בעמדת המשיבה. לנוכח האמור לעיל נדחית הבקשה.