משלא הצליחו בעלי הדין להגיש חשבון משותף לפי העקרונות שבהחלטתי דלעיל, ומשלא הוגש תחשיב מטעם הנתבעת, מיניתי את רואה החשבון מנשה קנובל (להלן: "המומחה") כמומחה מטעם בית המשפט.

ביום 28.02.07 הוגשה לתיק בית המשפט חוות דעתו של המומחה. מחוות דעתו עולה כי יתרת חובה של הנתבעת לתובעת, משוערכת ליום 28.02.07, לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם 1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות" או "החוק"), הנה בסך של 1,826,393 ₪, וזאת – בהנחה שהחישוב מתבסס על שיעור העלאת ארנונה לבניין (בשנת 1999) של 7.8%. במאמר מוסגר יוער, כי המומחה הכין תחשיב נוסף המבוסס על שיעור העלאת הארנונה לבניין (בשנת 1999) של 5.2%, ולפיו יתרת החוב המשוערכת ליום 28.02.07 הנה בסך של 1,832,375 ₪. ואולם, משהתובעת, בבקשתה למתן פסק דין, עותרת לסכום הנמוך יותר, היינו, לסך של 1,826,393 ₪, נכון ליום 28.02.07, הרי שמתייתר הצורך לדון בעניין זה.

לטענת הנתבעת, כלל המומחה במסגרת חוות דעתו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות על דעת עצמו ומבלי שפסק בית המשפט על פי איזה חוק יחושבו הפרשי ההצמדה והריבית, ככל שייפסקו, ומהו שיעור הריבית, ככל שתיפסק, בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה בהשתהות ארוכה – כך לטענת הנתבעת.

בנסיבות המקרה דנן, יש לשערך את הסכום שגבתה ביתר הנתבעת מהתובעת על פי מנגנון השערוך הקבוע בסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות, ואנמק;

סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות קובע בזו הלשון:

על תכליתו של סעיף 6 לחוק זה ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק:

כמו כן, יוער כי בענייננו לא ניתן לומר שהתובעת תרמה להימשכות יתירה של ההליכים המשפטיים. האמור בסעיפים 2 ו- 3 לתצהירו של מר דוידי לא נסתר, ומכל הטעמים דלעיל אני סבורה כי אין מקום להפחתת שיעורי ההצמדה והריבית.

בבקשה שהגישה הנתבעת ביום 23.10.06 מבקשת היא מבית המשפט להתייחס למידת הצדק שבהשבה, בהסתמך על הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979. בסעיף 15 לבקשתה מבהירה פרקליטת הנתבעת כי בסיכומיה לא ניתן דגש לשאלת ההשבה, נוכח פסק הדין בת.א. (ת"א) 98841/00 אחים שאקי נ' עיריית הרצלִיה (לא פורסם). באותו עניין נדחתה התביעה מחמת שיהוי, ועל כן סברה הנתבעת כי אין מקום לטעון ולדון בשלב זה בשאלה זו, "אשר מטיבה עולה בשלב מאוחר יותר ורק לאחר שנקבע כי העירייה פעלה שלא כדין" – כך לדבריה. איני מקבלת טענתה זו של הנתבעת, שעליה היה לפרט ולנמק בסיכומיה את כל טענותיה.

מכל מקום, בהחלטתי מיום 05.04.06 כבר התייחסתי באופן מפורש לטענת העירייה, כפי שעלתה בסיכומיה, ולפיה השבת הסכומים לתובעת תהא בלתי צודקת בשל הפגיעה שהדבר יגרום לאינטרסים של העיר הרצליה ותושביה, ולפיכך אין לשעות לטענת הנתבעת בעניין זה.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את חוות דעתו של המומחה, אשר לא נסתרה, וקובעת כי על הנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 1,826,393 ₪, נכון ליום 28.02.07. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961, מהמועד דלעיל ועד למועד ההשבה בפּועל.

כמו כן, על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 60,000 ₪, בתוספת מס ערך מוסף, ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

למעלה מן הצורך, והיה ויוגש ערעור על פסק־ דין זה, וערכאת הערעור תהא סבורה כי יש מקום להפחית את שיעורי הריבית או ההצמדה, הייתי מותירה את ההצמדה על כנה, ומפחיתה את שיעור הריבית כדי מחצית הקבוע בחוק הרשויות המקומיות.