העותרת הגישה לבית משפט זה עתירה מינהלית נגד החלטת הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים מיום 21.8.06 לדחות את בקשתה לפטור מארנונה כמוסד מתנדב לשירות הציבור לפי סעיף 5(י) לפקודת מסי העיריה ומסי ממשלה (פיטורין) 1938 (להלן – פקודת הפיטורין). הסעיף מתנה את מתן הפטור על פיו בכך "שאותו מוסד יתאשר ע"י שר הפנים לצורך פיטורין עפ"י סעיף זה". בפועל אצל שר הפנים את סמכות האישור אל הממונים על המחוזות במשרדו. הממונה על מחוז ירושלים החליטה לדחות את בקשת העותרת מן הטעם שאין היא עומדת בשני קריטריונים (מס' 5 ו-6) המופיעים ב"נוהל בקשה לקבלת פטור מארנונה למוסד מתנדב לשירות הציבור" שפורסם בשנת 1999 בחוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 2/99. לפי האמור בנוהל, מוסד המבקש פטור בגין היותו מתנדב לשירות הציבור חייב לעמוד בשורה של קריטריונים, 13 במספר, מתוכם נמצאה העותרת כמי שאינה עומדת בשניים.

העותרת צרפה לעתירה את החלטת הממונה על המחוז מיום 21.8.06, בה מצוטטים שני הקריטריונים הנ"ל, וטענה (בסעיפים 19-20 לעתירה) כי היא עומדת בהם. בעקבות הודעת הממונה על המחוז על נכונותה לקיים דיון חוזר בבקשת העותרת, בו ייבחנו מסמכים שלא היו בפני הממונה בעת מתן ההחלטה המקורית, הוחזר הדיון אליה. ביום 12.3.07 החליטה הממונה שלא לשנות מהחלטתה הקודמת בדבר אי-עמידת העותרת בקריטריונים הנ"ל. על כך הגיבה העותרת בבקשה להצגת טיעון משלים התוקף את תוקפם המחייב של הקריטריונים. לטענת העותרת, הקריטריונים שנקבעו בחוזר מנכ"ל משרד הפנים אינם בבחינת דין המחייב את בית המשפט, ובנוסף אין הם מתאימים לעיר ירושלים בהיותה בירת ישראל ומקום ראוי לרכז בו את מוסדות ההשכלה, החינוך והמדע.

לנוכח טענות אלה העליתי בפני הצדדים את שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט להיזקק לעתירה. המדינה ועיריית ירושלים הודיעו בתגובה כי לדעתן הסמכות הייחודית לדון בעתירה מסורה לבית המשפט הגבוה לצדק, באשר מתן הפטור לפי סעיף 5(י) לפקודת הפיטורין הופקד בידי שר הפנים, ואילו פרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000, מסמיך את בית המשפט לענינים מינהליים לדון ב"עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד" (ההדגשה הוספה). לטענת המדינה והעיריה, מאחר שהקריטריונים נקבעו ואושרו על ידי שר הפנים, תקיפתם נחשבת אף היא לתקיפת החלטה של השר המסורה לסמכות בית המשפט הגבוה לצדק, בדומה להחלטה לפי סעיף 5(י) בבקשת פטור של מוסד ספציפי. העותרת אינה עומדת על כך שהדיון יתקיים בבית המשפט לענינים מינהליים, אך מבקשת שהעתירה לא תימחק אלא תועבר לבית המשפט הגבוה לצדק. לצד זה, העותרת מבהירה כי הנה תוקפת לא רק את הקריטריונים גופם אלא גם את האופן שבו הממונה על המחוז פירשה את הקריטריונים תוך התעלמות מהמעמד המיוחד של ירושלים. עוד מציינת העותרת כי הקריטריונים לא נקבעו על ידי שר הפנים אלא על ידי מנכ"ל משרדו, בלא שנאמר כי המנכ"ל פעל בנדון על פי הסמכה מאת השר.

עמדת המדינה והעיריה מקובלת עלי. בית המשפט לענינים מינהליים אינו מוסמך לדון בעתירות בעניני ארנונה המכוונות נגד "החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד" (פרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים). סייג זה חל על אישור מוסד מתנדב לשירות הציבור לצורך קבלת פטור מארנונה, שלפי סעיף 5(י) לפקודת הפיטורין ניתן על פי החלטה של שר הפנים. אמנם במקרה שלפנינו ההחלטה בבקשת האישור ניתנה על ידי הממונה על המחוז ולא על ידי השר עצמו; ולדברי המדינה הטעם לכך נעוץ באצילה של סמכות השר לממונים על המחוזות. אולם בכך אין לשנות את מעמד ההחלטה כהחלטה של השר לצורך החרגתה מסמכות בית המשפט לענינים מינהליים. כך פסק בית המשפט העליון בהקשר דומה, לגבי סעיף 255א(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 – קודמו של פרט 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים – שמיעט מסמכות בית המשפט לענינים מינהליים בעניני תכנון ובניה "החלטות שר הפנים". בבג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה, פ"ד נא(5) 385, נדון עניינה של תכנית מתאר מקומית הטעונה אישור שר הפנים. הלכה למעשה, התכנית שנדונה שם לא אושרה על ידי השר עצמו אלא על ידי מנכ"ל משרדו לו אצל השר את סמכות האישור. עובדה זו לא נראתה לבית המשפט כמשנה את ההתייחסות אל ההחלטה כהחלטה של השר לצורך חלוקת הסמכויות בין בית המשפט הגבוה לצדק לבין בית המשפט לענינים מינהליים (שם, עמ' 393):

"אין בכך כדי לשנות שבפועל האישור ניתן על-ידי מנכ"ל המשרד מכוח אצילת הסמכות על-ידי השר. אצילת סמכות אינה מוציאה את הסמכות מידי הרשות המוסמכת, כפי שנקבעה בחוק, אלא רק משנה את האורגן של הרשות המוסמכת. משמע, אישור המנכ"ל לפי סעיף 109 הוא, מבחינה משפטית, אישור השר, ואישור השר הוא החלטה לפי סעיף קטן 255א(ב)".

עד כאן לגבי סמכות האישור של מוסד מתנדב לשירות הציבור. הפעלתה של סמכות זו מתפרסת גם על פרשנות הקריטריונים שנקבעו במשרד הפנים כתנאי למתן האישור, לרבות יישום הקריטריונים על נסיבותיו של המוסד המבקש. ממילא טענות העותרת במישור זה מסורות לסמכות הייחודית של בית המשפט הגבוה לצדק. הוא הדין לחלק הנוסף של טענות העותרת, שהועלה לראשונה בבקשתה לטיעון משלים, התוקף את הקריטריונים עצמם. אמנם הקריטריונים התפרסמו בחוזר מנכ"ל משרד הפנים ולא על ידי השר עצמו. אולם בכך אין ללמד שקביעת הקריטריונים נעשתה על ידי המנכ"ל ולא על ידי השר, שהרי החוזר משמש ערוץ להעברת מידע – כל מידע – ממשרד הפנים אל הרשויות המקומיות, ולאו דווקא לדיווח על החלטותיו של מנכ"ל המשרד (למען סבר את האוזן: סעיף 4 לחוזר מס' 2/99, בו התפרסמו הקריטריונים, מכיל סקירה של "תיקוני חקיקה בארנונה", והרי לא יכול להיות ספק כי לא המנכ"ל הוא שחוקק תיקונים אלה). אכן, בתגובת המדינה לשאלת הסמכות נאמר כי הקריטריונים נקבעו ואושרו על ידי שר הפנים. בזוכרנו כי סמכות מתן האישור למוסד המתנדב סמכותו של השר היא, קיים היגיון רב בכך שדווקא השר הוא זה שקבע את הקריטריונים. לא זו אף זו: בבג"ץ 1675/02 אדם טבע ודין נ' שר הפנים, תק-על 2002(3) 271, נדונה בבית המשפט הגבוה לצדק – ולא בבית המשפט לענינים מינהליים – עתירה כנגד הקריטריונים, תוך שבית המשפט מציין בפסק הדין כי "מכוח הסמכות הנתונה לו בהוראה זו, קבע שר הפנים קריטריונים למתן פטור מתשלום ארנונה" (ההדגשה הוספה).

המסקנה המתבקשת מכל האמור היא כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בדחיית בקשת הפטור של העותרת כמוסד מתנדב לשירות הציבור: הן באשר לעצם קביעת הקריטריונים עליהם נסמכת ההחלטה והן באשר ליישום אותם קריטריונים על נסיבות המקרה.

לא מצאתי מקום להיענות לבקשת העותרת ולהעביר את הדיון לבית המשפט הגבוה לצדק, ולו מפני שהתיק איננו בשל לדיון, כפי שטוענת בצדק המדינה בהתנגדותה להעברה מיום 19.4.07, שהרי טרם הוגש בו כתב התשובה מטעמה. ממילא אין לקבל את דברי העותרת (בבקשתה מיום 18.4.07) כי "כל טענות הצדדים כבר מועלים על הכתב והעתירה מוכנה לשמיעה". אמנם כתוצאה מאי-העברת הדיון תיאלץ העותרת לשלם שוב את האגרה. אולם זהו מחירה של נקיטת הליך בפני ערכאה נטולת סמכות.

העתירה נמחקת. אין צו להוצאות.

ניתן היום י"א באייר תשס"ז (29 באפריל 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בפקסימיליה.