ואכן, שלא כדרכו בקודש, המשיח סוף סוף הגיע ביום שני 30 באפריל 2007 בשעה 17:00, כאשר הודיע לנו השופט הנכבד בכבודו ובעצמו, במעמד אורגזמי, ש... אכן צדקנו. עכשיו זה סוף סוף רשמי.

המדיה כדרכה בקודש חגגה, במיוחד לנוכח החריפות בה התבטא הדו"ח, (כאילו שצורת ההתבטאות משנה את העובדות שהיו כבר ידועות מזמן אבל עכשיו הרי הן יצאו מפיו של המשיח), ונציגיה התחרו ביניהם מי ידרוש יותר בתקיפות את התפטרות הממשלה. רינה מצליח (שלא לדבר על פוליטיקאים מהליכוד) אפילו קבעה שאין מנוס מבחירות חדשות.

ההנחה שעומדת בבסיס התביעה להתפטרות -- שרבים רואים בה כדבר מובן מאליו, אקסיומה, או הדיבר האחד עשרה -- היא, שמי שעשה טעות צריך ללכת, וזאת במקביל למנטליות הדתית האומרת, כי מי שחטא חייב בעונש.

מעניין, שבניגוד לכך ובדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם המערבי, (מעצמת-העל המשמשת לא פעם מודל לחיקוי מצידה של הפוליטיקה הישראלית) מכהן נשיא שנושא באחריות לפאשלה הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית -- הפלישה לעיראק -- ואיש אינו דורש את התפטרותו. זאת, למרות שכתוצאה מהחלטה שגויה זו הוא כבר הספיק להרוג הרבה יותר אמריקאים מאשר הרג אוסמה בן לאדן, ויותר עירקים משהרג סדאם חוסיין. הפלישה לעיראק הגדילה את הטרור ואת המוטיבציה לו עשרות מונים, והיא עולה וממשיכה לעלות למשלם המסים האמריקאי מיליארדים רבים של דולרים. כל זאת בנוסף לחשד שהסיבה שבוש גרר את אמריקה למלחמה הייתה כדי להעשיר את החברים שלו בחוזים שמנים כקבלנים בשיקומה של עיראק.

וכאילו שלא די בכך, לאחר שלא נמצא בעיראק נשק להשמדה המונית (דבר שניתן היה לוודא גם ללא מלחמה), התירוץ שהמציא כהצדקה למלחמה -- הפצת הדמוקרטיה המערבית במזרח התיכון -- נמצא בניגוד משווע לאינטרס האמריקאי, שהרי מן המפורסמות היא, שדמוקרטיה במזרח התיכון פירושה חיזוק האיסלאם הפוליטי (כמו באלג'יריה וברשות הפלשתינית) והחלשת משטרים רציונלים המשתפים פעולה עם המערב (כמו זה של מובארק במצרים).

ההסתמכות על האקסיומה שכישלון מחייב התפטרות (ועל סמך זה לדרוש את התפטרותו של אולמרט ואולי גם של הממשלה כולה) מביאה לאבסורד. כישלון הממשלה הריהו כישלון של מי שבחר בממשלה זו, דהיינו כישלון הציבור או של העם. מכאן, שהעם שכשל בבחירת ממשלתו חייב גם הוא להתפטר. מכל מקום ברי שהפתרון לכשל הממשלה אינו יכול להיות בחירות חדשות, כלומר, בהענקת הסמכות העליונה (או הריבונות) בחזרה לעם למרות כישלונו בבחירת ממשלתו.

אם מגיעה לעם "הזדמנות שנייה", מדוע לא מגיעה הזדמנות שנייה גם לממשלה?

האבסורד שנובע מהמשוואה: כישלון = התפטרות, עולה לספירות גבוהות אף יותר אם נהין עוז לנסוק אליהן. אחרי הכל, האחריות לכישלון עם ישראל במלחמתו בחיזבאלה נופלת בעצם על אלוהים (היהודי). מכיוון שאלוהים נכשל, יש לפטר גם אותו, ובתור אלטרנטיבה להעדיף את האלוהים (המוסלמי) שניצח אותו.

הפתרון המתבקש הוא, אפוא, התאסלמות של האוכלוסייה היהודית בישראל. לדבר זה יהיה יתרון נוסף: השמטת הקרקע מתחת לטענת החמאס להשמדת ישראל על בסיס הדתי -- העובדה שישראל הלא מוסלמית תופסת קרקע איסלאמית -- שהרי ברור, שאם כולנו נהיה מוסלמים, תהייה לנו, בתור מוסלמים, זכות לשבת פה על קרקע מוסלמית.

ועכשיו ברצינות. המסקנה היותר עמוקה מכישלון מלחמת לבנון השנייה היא לא הכישלון הטכני או הפשלה הצבאית, אלא חוסר התובנה שהגיע הזמן להכיר בעובדה שישראל אינה כל כך חזקה כפי שהיא משלה את עצמה להיות ובוודאי שאיננה כל יכולה. נגמרו הזמנים בהם יכולנו לשחק את תפקיד הבריון של השכונה ולהשליט את האג'נדה שלנו בכוח על שכנינו. במקום זאת, עלינו לקפוץ על כל הזדמנות שניתנת לנו לפתור את הסכסוך עמם בדרכי שלום, ולהיות פתוחים להצעות השלום של סוריה ושל סעודיה גם במחיר של וויתורים כואבים.

לכן, במקום לשפוט את הממשלה על סמך העבר ולזרוק אותה לפח בגלל כישלונה במלחמה, דבר שממוקם עתה בזמן עבר, עלינו לשקול את כישוריה למלא את משימות העתיד, כלומר את סיכוייה בהשגת השלום, וזאת בהשוואה לאלטרנטיבה. מכיוון שהאלטרנטיבה לפי הלוך הרוחות בציבור הוא תזוזה ימינה, ברור כשמש, שממשלה אלטרנטיבית יותר ימנית נוגדת לאינטרס הלאומי שלנו.

מכאן, שהדרישה מהממשלה להתפטר עלולה להתברר כהתאבדות פוליטית ולהזיק לאינטרס הלאומי במקום לשרתו. פה כדאי לצטט את בן גוריון שאמר, כי מה שחשוב זה לא מה שהעם רוצה (במקרה שלנו להעניש את הממשלה על כישלונה, מעין צדקנות) אלא מה שרצוי לעם (להשאיר את הממשלה על כנה, שבשיקולים פרגמטיים מהווה צדק כאשר הבסיס לשיפוט הוא העתיד ולא העבר).

אל לו לעם לחזור על שגיאת הממשלה שנהגה בחופזה בצאתה למלחמה, ולנהוג בחופזה בתגובתו לדו"ח על אף חומרתו. במקום זאת, על העם לשקול את התוצאה הפרגמטית של החלטתו. פשרה סבירה בין רצון העם והרצוי לעם היא להקריב את ראשם של אולמרט ופרץ, אך במקום ללכת לבחירות, להרכיב ממשלה חדשה בראשות שמעון פרס (שהתנגד למלחמה) עם ציפי לבני (שהייתה בעד סיום המלחמה עם הישגים פוליטיים בנקודת יציאה סבירה מספר ימים לאחר תחילתה) כשרת החוץ, כאשר שר הביטחון יהיה עמי איילון או אהוד ברק.

והערה קטנה לסיום. ביבי כראש האופוזיציה תמך נלהבות ביציאה למלחמה, ולכן הוא נושא באותה אחריות שנושאת בה הממשלה, ובוודאי שהוא האחרון שמגיע לו לקטוף את הפירות של כישלון הממשלה.

האם מישהו באמת מאמין שעם אותו צבא ואותם הליקויים, ממשלה בראשות ביבי הייתה מובילה אותנו לניצחון?

או שמא ביבי היה שולח פקס לנסראלה, ומבקש ממנו לדחות את חטיפת החיילים עד שצהל יתקן את כל הליקויים?