לפי רישומי התובעת (להלן: העיריה), עד שנת 2000 החזיק בנכס מר יחזקאל זבולון ז"ל, אב לנתבעים 3-5 (להלן: המנוח). המנוח, יחד עם הנתבעים 3-4 ועוד שניים נוספים, נמנה על מנהלי הנתבעת 1, אשר נוסדה בשנת 1987 והפעילה בנכס מוסך עד שנת 2000. המנוח הלך לבית עולמו בשנת 1990. ביום 31/1/00 התאגדה הנתבעת 2, אשר על מנהליה נמנים הנתבעים 3-5. במהלך חודש אפריל 2000, הודיעה הנתבעת 2 לעיריה על שינוי שם המחזיק בנכס לשמה של הנתבעת 2, אשר אף היא, כקודמתה בנכס, המשיכה להפעיל מוסך במקום. לטענת הנתבעים, עד למועד התאגדותה של הנתבעת 2, החזיקה בנכס הנתבעת 1 ואף שילמה את מלוא הארנונה אשר הוטלה עליה עד לאותו מועד בהוראת קבע.

בעקבות הודעת הנתבעת 2 על חילופי המחזיקים בנכס, נערכה ביום 5/7/00 ביקורת בנכס מטעם העיריה. ממצאי הביקורת העלו כי הנכס משמש כמוסך במבנה ולא ב"קרקע תפוסה" וכן כי השטח הנכון לחיוב בארנונה הינו 941 מ"ר. העיריה תיקנה את יסודות שומת הארנונה בגין הנכס כדלקמן:

הוגדל שטח של הנכס מ860 מ"ר לשטח של 941 מ"ר וזאת מתאריך 1/1/2000. בגין שינוי זה, לא חויבו הנתבעים רטרואקטיבית והנתבעים משלמים מאז תשלומי ארנונה בהתאם לשטח המוגדל כסדרם.

3. כפועל יוצא מתיקון רטרואקטיבי של סיווג הנכס בגין השנים 1994-2000, חויבה הנתבעת 2 בהפרשי ארנונה שנוצרו לטובת העיריה. משחוב זה לא נפרע, הגישה העיריה ביום 8/6/04 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעת 2. בהחלטתו מיום 17/3/05 במסגרת בש"א 6615/04, נעתר כב' הרשם עבאס עאסי לבקשת העיריה להגיש כתב תביעה מתוקן כנגד יתר הנתבעים, ולנתבעים ניתנה רשות להתגונן. בבסיס כתב התביעה המתוקן כנגד ההנתבעים 2-5 עומדת הטענה, כי הנתבעת 2 נוסדה על ידי הנתבעים 3-5 מתוך מטרה להבריח את נכסי הנתבעת 1 וגם לחמוק בדרך זו מחיובי ארנונה הרובצות על הנכס. מטעם זה, מבקשת העיריה לחייב את הנתבעים 2-5 יחד ולחוד עם הנתבעת 1 בחוב הארנונה נשוא התביעה.

5. כחודשיים לאחר הגשת כתב ההגנה, הגישו הנתבעים בקשה נפרדת במסגרת בש"א 5512/05 לסילוק התביעה על הסף נגדם באותם נימוקים שפורטו בכתב הגנתם. בהחלטתו המנומקת מיום 4/12/05 דחה בית המשפט את הבקשה בעיקר מן הטעם שרוב רובן של הטענות העומדות בבסיס הבקשה טעונות בירור עובדתי אשר מקומו להיערך במסגרת הדיון בהליך העיקרי ולא במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

6. לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים, הודיעו ב"כ הצדדים לבית המשפט על הסדר דיוני, לפיו יתן בית המשפט פסק דין מנומק ללא קיום של הליך ההוכחות ולאחר הגשת הסיכומים בכתב. הסדר דיוני זה קיבל תוקף של החלטה ביום 23/10/06.

7. לא בכדי הפנו הצדדים את עיקר חציהם בשאלה עקרונית של כשרות תיקון רטרואקטיבי של שומת הארנונה. שכן הכרעה בסוגיה זו לכאן או לכאן תחרוץ את גורל התביעה לשבט או לחסד, בעוד בקבלת טענות התיישנות והיעדר יריבות כאחד לא יהא אלא משום תרופה חלקית לנתבעים, משאין בהן כדי להביא לדחיית התביעה אלא באופן חלקי בלבד.

מטעם זה, גם אני אפתח את הדיון בסוגיית רטרואקטיביות חיוב בארנונה.

8. לטענת הנתבעים, תיקון רטרואקטיבי של שומת הארנונה על סמך שינוי סיווג הנכס משנת 2000 מהווה הטלת מס למפרע המנוגדת לחוקי ההקפאה ולעיקרון סופיות השומה. יש בכל אחד מן הטעמים הללו, כך נטען, כדי לאיין את תוקפו של החיוב נשוא התביעה. מאידך, טוענת העיריה, כי תיקון השומה נעשה בעקבות גילוי טעות ביסודות השומה, שהיא טעות טכנית במהותה, ומשכך, לא מהווה הטלת מס למפרע, שכן הדין מתיר לעיריה לתקן טעות שנפלה בשומה באופן רטרואקטיבי. לכך משיבים הנתבעים, כי לא מדובר בגילוי טעות ברישומי העיריה, אלא בשינוי שחל במדיניות של העיריה לחייב מוסכים לפי סיווג חדש של "מלאכה".

9. על מנת לבחון את שאלת הסמכות של העיריה לתקן את קביעת החיוב שחל על המוסך באופן רטרואקטיבי, נעמוד בקצרה על היסטוריה חקיקתית של "חוקי ההקפאה" שהביאו להגבלת סמכויותיהן של הרשויות המקומיות לקבוע תעריפי ארנונה.

בפברואר 1985 נחקקו הוראות ההקפאה הראשונות אשר הגבילו מדי שנה את עדכון תעריפי ארנונה בידי רשויות מקומיות, כחלק ממאמציו של המחוקק לבלום את האינפלציה הדוהרת ולייצב את המשק. מדובר בחוק לייצוב המשק, התשמ"ה-1985 ובחקיקה שבעקבותיה. על מנת לקבוע כללים אחידים להטלת ארנונה וסיבות מוגדרות למתן הנחות, נכנס לתוקף בשנת 1993 חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים), שהחליף את ההסדר הנורמטיבי לעניין הטלת ארנונה בפקודת העיריות (להלן: הפקודה) [על הרקע להצעת חוק ההסדרים במשק המדינה ראה דברי ההסבר להצעת חוק הסדרים וע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3) 337, ס' 8-13 לפסק הדין (להלן: פסק הדין בזק )].

10. ההסדר להטלת ארנונה בחוק ההסדרים מופיע בסעיף 8 בזו הלשון:

"(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס.

סעיף 9 מסמיך את שר האוצר ואת שר הפנים לקבוע בתקנות סכומים מזעריים וסכומים מרביים שניתן להטיל על נכסים אלה.

11. על יסוד סמכות זו, מתקינים השרים מדי שנה, לכל שנת כספים, תקנות בדבר ארנונה כללית ברשויות המקומיות. התקנות הרלוונטיות לענייננו הינן התקנות לשנים 1994- 2000.

בכל התקנות הללו קיימת הוראת הגדרות בסעיף 1 לתקנות, המגדירה סוגים שונים של נכסים וסיווגם על-פי השימוש הנעשה בנכס ותתי-סיווגם. ההגדרה הרלוונטית לענייננו הינה זו של "מלאכה" המכילה בהגדרתה מוסכים. הוראת אחרת החשובה לצורך הענין, והחוזרת על עצמה בשינוים מחויבים בתקנות לכל אחת מהשנים הרלוונטיות, הינה הוראה בדבר אופן שינוי סיווג של נכסים.

בשל חשיבותה לצורך העניין, תצוטט להלן הוראת סעיף 4 לתקנות ההסדרים (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), תש"ס-2000 (להלן: תקנות ההסדרים-2000), הקובעת כדלקמן:

"4. (א) מועצה לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג של נכס בשנת הכספים 2000 באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו."

12. הנתבעים נאחזים בתקנה זו וטוענים כי העיריה היתה מנועה מלשנות את הסיווג של הנכס מ"קרקע תפוסה" ל"מלאכה" בשנת 2000, משלא שינוי השימוש בנכס גרם לכך.

אמנם, ככלל, חוקי ההקפאה, מאז כניסתם לתוקף, הגבילו רשויות מקומיות בקביעת קריטריונים חדשים לחישוב הארנונה, ואולם לכלל זה שני סייגים אותם סייג בית המשפט העליון בע"א 5746/91 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' המועצה המקומית בית שאן, פ"ד נ(3) 876, 878-879 (להלן: פסק הדין החברה לכבלים) באלו המילים:" הרשות המקומית אינה מנועה מלהעלות את סכום הארנונה של נכס מסוים, אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת מבטא הפחתה מסכום הארנונה שהגיע כדין, או אם הסכום שנקבע בשנה הקודמת נובע מטעות בחיוב הסכום המגיע כדין "

13. אם כן, המסקנה העולה מפסק הדין החברה לכבלים הינה כי אין בחוקי ההקפאה כדי למנוע תיקון "טעות" שנפלה בידי הרשות המוסמכת. ואולם, רווחה והצלה לא תגיע לעיריה מפסק דין זה, שכן זה אינו עוסק בתיקון רטרואקטיבי של טעות בשומת הארנונה, וממילא לא קובע מסקנות משפטיות לעניין זה. גם המחוקק שותק בסוגיה זו. עם הלאקונה הזו, התמודדו לאחרונה בתי המשפט, אשר בניסיונם למלא את החלל בתוכן, גיבשו כללים גמישים בהתאם לעקרונות כלליים בדבר שינוי החלטה מינהלית, כאשר הנטיה היא לאפשר שינוי רטרואקטיבי שכזה רק במקרים מיוחדים. על העקרונות האמורים נעמוד להלן בהמשך פסק הדין.

במילים אחרות, גם אם תעבור העיריה את המשוכה העובדתית בדבר הגורם שעמד מאחורי סיווג המוסך כ"קרקע תפוסה", יהא עליה בשלב הבא להתמודד עם המשוכה המשפטית בשאלת תקפות תיקון רטרואקטיבי של חיוב הארנונה, וזאת מעמדת פתיחה שתקשה עליה לדלג מעל למשוכה זו.

14. ואכן לא מצאתי כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים בהם יש להצדיק תיקון רטרואקטיבי של שומת הארנונה. ואולם בטרם אעבור לפרט את נימוקיי שהביאוני למסקנה זו, אסלק קודם מן הדרך את המשוכה העובדתית, בה רואים הנתבעים "הרים", מקום שלמעשה אינם יותר מ"צל ההרים". במה דברים אמורים?

15. בחינת המצב המשפטי ששרר בתקופה הרלוונטית, מעלה כי הסיווג, לפיו היה על העיריה לסווג את הנכס בשנים הרלוונטיות הינו "מלאכה", ומשכך נפלה טעות מעם פקיד השומה בסווגו את הנכס לפי "קרקע תפוסה".

אמנם מועצת העיריה מתפקדת כרשות מחוקקת בחוקקה צוי הטלת ארנונה שנתיים, אין לשכוח כי מדובר בחקיקת משנה, הכפופה לכללים שנקבעו בחוקי ההקפאה, ועל מועצת העיריה בתור מחוקק משנה לפעול במסגרת הסמכויות והכוחות שהוקנו לה בדין.

למעשה, ועל כך עמדנו לעיל, חוקי ההקפאה צימצמו עד מאוד את שיקול דעתה של רשות מקומית בהטלת ארנונה ושללו הלכה למעשה את זכותה לקבוע את תעריפי הארנונה בשנות הכספים 1986-1992 לא רק במישרין, על ידי העלאת תעריפי הארנונה אלא גם בעקיפין, בין היתר על ידי שינוי סיווג של נכסים בתחומה. מכאן, שתעריפי הארנונה, שנקבעו לשנת 1985 הפכו לבסיס של תעריפי הארנונה החלים עד היום, כשלהם מתווספות התוספות שנקבעו משנה לשנה בחיקוקים שונים (ראה הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית ספר ראשון 457 (המכון לחקר המיסוי המוניציפלי).

מן המקובץ עולה, כי הסיווג לפיו חייבה העיריה את המוסך בשנת 1985 הינו מדד בעל משמעות לצורך בחינת סיווג המוסך על ידי מועצת העיריה בצווי הארנונה מאז שנת 1985. ואם תמצא לומר, כי חוקי ההקפאה לא הגבילו את הרשות המקומית בשינוי סיווג הנכסים על דרך של הפחתת התעריף שהגיע לה כדין, הרי בשנת 1993 נכנס לתוקף חוק ההסדרים במטרה לפתור בדיוק אותה דילמה ולקבוע קריטריונים אחידים וברורים להטלת ארנונה. אמור מעתה, משחוקק חוק ההסדרים, הקובע בסעיף 8 כי הארנונה תוטל בהתאם לסוג הנכס, שימושו ומקומו, מוטלת על הרשות המקומית חובה לפעול בהתאם להוראת המחוקק ולסווג, בין היתר, את הנכסים בהתאם להגדרות שנקבעו לצורך זה בתקנות ההסדרים (השווה לפסק הדין בזק, שם עמ' 348). אי לכך, משנקבע בתקנות ההסדרים בכל אחת מהשנים 1994-2000 ברציפות כי נכסים מסוג מוסך יש לסווג בתור "מלאכה", היתה כבולה מועצת העיריה לסיווג זה בחוקקה את צוי הטלת ארנונה לשנים הללו.

16. מאידך גיסא, סיווג הנכס לפי "קרקע תפוסה" לא עולה בקנה אחד עם הגדרה של סיווג זה בתקנות ההסדרים בשנים הרלוונטיות, הקובעות, על דרך הפניה לס' 269 לפקודת העיריות, כדלקמן:

17. די בכל הטעמים הללו, כדי להטות את מאזן ההסתברות לטובת העיריה בסוגיה הזאת ולקבוע כי השתת הארנונה לפי סיווג "קרקע תפוסה" לא היה יותר מאשר פרי טעות של פקיד השומה ולא שינוי מדיניות מנוגדת לחוק של מועצת העיריה.

18. פסק דין מנחה שסקר את סוגית רטרואקטיביות חיוב בארנונה בהרחבה ניתן על ידי כב' השופט אנגלרד בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת כרמל, פ"ד נו (2) 733 (להלן: פסק הדין טכנולוגיה מתקדמת), אשר עסק בשאלת תיקון שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי כאשר מתגלית טעות בגודל הנכס החייב בארנונה. שם פסק בית המשפט כי הזכות לתיקון קיימת בהתאם לעקרונות הכלליים בדבר שינוי החלטה מינהלית, אשר הובאו בפסק הדין טכנולוגיה מתקדמת, באלה המילים:

"רשות מקומית השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה חייבת להביא בחשבון, לצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גם את האינטרס של הפרט. עם השיקולים שיבואו בחשבון בקבלת ההחלטה ניתן למנות את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. חשיבות לא מבוטלת נודעת גם לשאלה אם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן ואם הטעות נגרמה בשל הטעיה מצד האזרח. לדעתי, ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. מן הראוי ששומת הארנונה תהיה קבועה ויציבה בהקדם האפשרי. .." (ס' 22 לפסק הדין)

על קביעה זו של כב' השופט אנגלרד בפסק הדין טכנולוגיה מתקדמת חזר בית המשפט בע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים, פ"ד נז(4), 769 (להלן: פסק הדין עילבון), שגם שם נדונו השלכות משפטיות של תיקון טעות מצד העיריה בגודל הנכס של הנישום וחיובו למפרע בשל כך.

19. יישום של העקרונות המנחים את בחינת החיוב הרטרואקטיבי, כפי שגובשו בפסק הדין טכנולוגיה מתקדמת על המקרה הנדון, מלמד שאין בפנינו מקרה גבולי וכי ההכרעה כאן אינה קשה. אנמק את דברי.

כזכור, העיריה חייבה את הנכס עד שנת 1989 לפי סיווג "מלאכה", ומאז שנת 1989 שינתה את היסווג באופן לא מוסבר ל"קרקע תפוסה". הווי אומר, כי הפעילות המתנהלת בנכס היתה ידועה לעיריה מראשית ימי קיומו של המוסך, אך בשל מחדלה היא, קרתה טעות בסיווג של הנכס. הדברים בעצם אינם במחלוקת, שכן העיריה מודה בפה מלא כי מדובר בטעות "משרדית, טכנית" מצידה (ס' 20 לתצהיר העיריה). הווי אומר, כי הטעות אירעה באשמתה של העיריה ולא בשל הטעיה מצד הנתבעים או מי מהם, והטענה ברוח זו גם לא נטענה על ידי העיריה. לא למותר לציין, כי בפסק הדין עילבון התרשלות הרשות המקומית בהנפקת שומה עדכנית היה בין הגורמים שהכריעו את הכף לחובת הרשות המקומית.

בכך שונה המקרה שלפנינו מרע"א 2987/91 מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661 (להלן: פסק הדין ריינר), עליו מתסמכת העיריה בתביעתה, בו נדון מקרה של תיקון למפרע של זהות המחזיק בנכס כפועל יוצא מחילופי המחזיקים בנכס, עליו לא נודע לעיריה בשעת אמת אלא בדיעבד. משמע שגורם שינוי זהות המחזיק בפסק הדין ריינר היה נעוץ בפעולה יזומה של המחזיק בנכס (חילופי המחזיקים בנכס). לעומת זאת, בענייננו, כמו בפסק הדין טכנולוגיה מתקדמת ועילבון, שינוי של יסודות השומה היה פרי שגגה שנפלה מעם הרשות המקומית במדידה ו/או סיווג הנכס, לאמור גורם החיוב המאוחר היה נעוץ בפעולות שבוצעו על ידי הרשות במסגרת סמכותה.

כמו כן, לא נעלם מעיניי אורך החיוב הרטרואקטיבי בנסיבות המקרה הנדון שהינו בגדר המקסימום האפשרי על-פי דין (7 שנים) והשפעתו השלילית על אינטרס ההסתמכות של הנתבעים שהסתמכו על קביעת השומה על ידי המחלקה המוסמכת של העיריה וכלכלו את ענייניהם בהתאם. תהיה זו פגיעה קשה בהם אם השינוי בהחלטת העיריה יחול רטרואקטיבית.

אני דוחה ניסיון של העיריה לייחס לנתבעים חוסר תום לב בשל כך שלא העמידו את העיריה על טעותה. לשיטת העיריה, הנתבעים ידעו או היו צריכים לדעת אודות הטעות מצד העיריה עוד בשנת 1989, עת הוגדל שטח של הנכס כמעט פי 2.5 משטחו המקורי, מבלי ששינוי זה גרר אחריו העלאה צפויה בחיובי הארנונה, וזאת כפועל יוצא מטעות של העיריה שנפלה אותה שנה בסיווג הנכס. העיריה מסתמכת בטענתה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 1014/04 נעמה אברהים נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פורסם בנבו) (להלן: פסק הדין נסייר), בו נדחתה טענת הסתמכות מצד הנישום על השומה השגויה, משנפסק שם שהטעות אותה טעתה הרשות היתה "גלויה על פניה". באותו מקרה שנדון בפסק הדין נסייר, בדומה לפסק הדין ריינר, היה מדובר בפעולה יזומה מצד הנישום שהכפילה שטח דירתו, מבלי שרישומי העיריה עודכנו אודות תוספת בנייה זו. לעומת זאת, בענייננו, מאגרי העיריה אודות הגדלת שטחו של הנכס עודכנו עוד בשנת 1989, אך העיריה, מסיבות השמורות עמה, שינתה גם את הסיווג של הנכס, הגם שלא חל שינוי בשימוש שנעשה בנכס. במצב דברים זה אין לעיריה להלין אלא על עצמה. מכל מקום, העיריה לא צירפה לראיותיה הודעה בדבר שיעור הארנונה שנשלח לנתבעים או למי מהם בשנת 1989 ובשנים הבאות, מהן ניתן היה לעמוד על טעות של העיריה בסיווג של הנכס. על כן, כלל לא הוכח כי הנתבעים יכלו ללמוד מהודעות החיוב על שינוי שחל בסיווג של הנכס. מכל מקום, סבורני, כי אין העיריה יכולה לבוא בטרוניה כלפי תושב על כך שלא גילה בקיאות ומקצועיות בשאלת סיווג הנכסים בתחומה, שהיא ללא ספק הסוגיה הסבוכה ביותר במלאכת הכנת שומת הארנונה על ידי פקיד השומה של הארנונה (ראה רוסטוביץ, שם עמ' 752). אדרבא, הנתבעים משוכנעים עד היום כי הסיווג "קרקע תפוסה" הינו הסיווג המתאים למוסך עתיר שטח כדוגמת המוסך שברשותם, וזאת גם היתה, לשיטתם, מדיניות של העיריה בשנים הרלוונטיות.

בין כך ובין כך, ידיעת הנתבעים בדבר טעות העיריה אינה מעלה או מורידה לצורך העניין וזו אף ניגפה מפורשות מפני התרשלותה של הרשות במאזן שיקולים ששקל בית המשפט בפסק הדין עילבון.

20. בשל התוצאה אליה הגעתי, התייתר הצורך לדון בטענות הגנה אחרות שהעלו הנתבעים להגנתם שהן טענות היעדר יריבות והתיישנות התביעה.

21. לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס לתוצאה של פסק הדין טכנולוגיה מתקדמת. לשיטת העיריה, כב' השופט אנגלרד לא דחה כליל את זכותה של הרשות לתקן את חיובי הארנונה למפרע, אלא, לכל היותר, קיצר את תקופת החיוב הרטרואקטיבי, וכך יש לנהוג גם בענייננו. תימוכין לפרשנות זו מוצאת העיריה בפסק דינו של כב' השופט משה סובל בת.א. 70815/03 (שלום-תל-אביב) פאר רחל נ' עיריית הרצליה (פורסם בנבו). עם כל הכבוד, אינני שותף לפרשנות זו. אמנם מתוצאת פסק הדין של השופט אנגלרד משתמע, כי הוכשר החיוב עבור שנת המס האחרונה מתוך תקופה של שבע שנים בגינן הוגשה התביעה שם. ברם, תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם הניתוח המשפטי שבפסק הדין שהכיר באפשרות של חיוב למפרע רק בנסיבות מיוחדות, ובאותו מקרה נקבע מפורשות כי לא נתקיימו נסיבות שכאלה.

למותר לציין, כי כב' השופט אנגלרד ישב בהרכב בפסק הדין עילבון, שניתן לאחר פסק הדין טכנולוגיה מתקדמת, והסכים לפסק דינו של כב' השופט ריבלין שם לבטל את החיוב הרטרואקטיבי כליל, מבלי שהמליץ או הזכיר אפשרות של קיצור תקופת החיוב בארנונה. שלא לדבר על כך, שבפסק הדין עילבון היה מדובר בחיוב רטרואקטיבי לשנה אחת בלבד ולא לשבע שנים לאחור כמו בפסק הדין טכנולוגיה מתקדמת.

22. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח + מע"מ.

24. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.