ביום 4.11.96 הוציאה המשיבה לעוררת אישור לפי סעיף 324 לפקודת העיריות, לצורך רישום הנכס בטאבו על שם העוררת, ולפיו לא היו אותה עת חובות כלשהם בגין אותו נכס.

בשנת 2004 מכרה העוררת את הנכס. לטענתה, היא הסתמכה על אותו אישור של המשיבה משנת 1996 בדבר העדר חובות שחלים על הנכס.

כשביקשה העוררת מהמשיבה אישור בדבר העדר חובות, לפי סעיף 324 לפקודת עיריות, על מנת לרשום את הנכס בטאבו על שם הרוכש, רק אז נאמר לה לראשונה כי יש לגבי הנכס חוב של היטל ביוב, בסכום של כ- 19,000 ₪. ביום 28.9.04 הוציאה המשיבה לעוררת דרישת תשלום, לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הביוב), לתשלום אותו היטל (דרישת התשלום - נספח א' לכתב הערר).

בסעיף א' של דרישת התשלום הובאה הודעה בדבר התקנת ביוב, לפי סעיף 16 לחוק הביוב, ולפיה הותקן הביוב בהתאם להכרזת מועצת העירייה, בישיבתה מיום 27.9.1970.

בבירור שערכה העוררת נמסר לה כי קו הביוב בסמוך לנכס הותקן בחודשים מאי - אוגוסט 1996, היינו - לפני שהוצא לעוררת, בנובמבר אותה שנה, מסמך האישור בדבר העדר חובות לצורך הרישום בטאבו.

מדוע, אם כן, הוצא לעוררת האישור בדבר העדר חובות, מבלי שנדרשה לשלם את היטל הביוב, למרות שאותה עת כבר היה "בשל" לגבייה?

על כך השיבה המשיבה, במסמך השלמה שהמציאה ביום 5.4.06, כי הדבר נבע מטעות, כתוצאה מכך שהאישור הוצא זמן קצר לאחר השלמת ההתקנה של קו הביוב, ועל כן הגוף בעירייה, שנתן את האישור, טרם קיבל אז דיווח מהקבלן המבצע, כי התקנת הביוב הסתיימה.

2. העוררת טוענת כי חוב היטל הביוב התיישן, כיוון שהעירייה לא הודיעה לה על קיומו ולא דרשה את תשלומו, במשך למעלה משבע שנים לאחר השלמת קו הביוב בסמוך לנכס.

לחלופין טוענת העוררת כי העירייה הציגה לפניה מצג שווא - באמצעות האישור שנתנה בשנת 1996 - ולפיו אין עוד חובות לגבי הנכס. העוררת הסתמכה על מצג זה, כאשר ערכה את חישוביה לצורך מכירת הנכס, ועל כן שינתה את מצבה לרעה. מצג השווא וההסתמכות עליו מקימים מניעות כלפי המשיבה מלדרוש כעת את היטל הביוב.

מחלוקת נוספת נסבה על אירוע המס שבגינו נדרש ההיטל.

מהטעמים הללו עותרת העוררת לקבוע כי דרישת התשלום אינה כדין, ולבטלה.

המשיבה מבקשת לדחות את הטיעונים הללו ולקבוע כי דרישת התשלום הוצאה כדין, וכי העוררת חייבת בתשלום היטל הביוב בהתאם לה.

בדיון בקדם הערר הסתבר כי למעשה אין בין הצדדים מחלוקת על העובדות הרלבנטיות. באותו דיון ויתרה ב"כ המשיבה, על פי המלצת ועדת הערר, על שתי טענות אחרות שהועלו בכתב התשובה, וב"כ הצדדים הסכימו כי ההחלטה בערר תינתן על פי כתבי הטענות והסיכומים בכתב, לאחר השלמת חומר במספר נקודות; ראו פרוטוקול קדם הערר מיום 26.9.05. חבר ועדת הערר דאז, עו"ד שריפי, חדל לכהן כחבר ועדת הערר לפני למעלה משנה. כיוון שבערר זה לא נשמעו הוכחות, ומדובר בטיעונים משפטיים, מונה חבר ועדת הערר, מר בועז תענך, כחבר שלישי במותב, לצורך מתן ההחלטה.

3. נפתח בטענת ההתיישנות.

כידוע, נקבע בפסיקה כי התיישנות היא טענה דיונית ולא טענה מהותית, וכי ההסתמכות על טענת התיישנות אפשרית רק כ"מגן" אך לא כ"רומח" או כ"חרב".

על כן טוענת המשיבה כי העוררת, שמעמדה כשל תובעת, אינה יכולה להשתמש בטענת ההתיישנות כרומח-תקיפה בתביעתה.

מנגד מסתמכת העוררת על פסק דינו של כב' סגן הנשיא, ד"ר ד. ביין (ביהמ"ש המחוזי בחיפה) ב- ה.פ. (חיפה) 30340/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ. המועצה האזורית זבולון (להלן: עניין בז"ן).

שם פסק כב' סגן הנשיא ביין כי לא המעמד הדיוני הפורמלי הוא שצריך להכריע, אלא המהות. על פי המהות, מדובר בתשלום שהרשות דורשת, על בסיס סמכותה על פי דין, ובמהות זו, הרשות - ולא הנישום - היא בגדר "המוציא מחברו". על כן יש לראות את רשות שבה מדובר כבעלת מעמד של תובעת, ואת הנישום - כמי שמתגונן כנגד תביעה.

אליבא דכב' סגן הנשיא ביין, ככל שהמחלוקת נסבה על עצם יכולתו של בעל דין להסתמך על טענת התיישנות - על פי הגדרת מעמדו הדיוני כ"תוקף" או כ"מתגונן" - אזי לעניינה של מחלוקת זו אין נפקות לשאלה: האם ההתיישנות היא טענה "מהותית" או "דיונית".

העוררת מסתמכת על פס"ד בז"ן וטוענת כי השימוש שהיא עושה בטענת ההתיישנות הוא בגדר השימוש המקובל: כ"מגן" מפני דרישת התשלום, ולא כ"חרב", ועל כן אין היא מנועה מלהסתמך על טענת ההתיישנות.

בקטע של פסק הדין בעניין בז"ן, שעוסק בטענת ההתיישנות, דן כב' סגן הנשיא ביין בפסיקת ביהמ"ש העליון ב- ע"א 522/71 מוריס בנין נ. אלברט בנין ואח' (פ"ד כ"ח

(2), 309; להלן: עניין בנין), שבו העמיד ביהמ"ש העליון באופן ברור את מהותה של טענת ההתיישנות: טענה זו היא דיונית ולא מהותית; הטענה היא טענת הגנה, ואינה יכולה לשמש עילת תביעה; על פי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), הכרחי שתוגש תובענה על תביעה שהתיישנה, על מנת שהנתבע יוכל להעלות טענת התיישנות; חייב אינו רשאי להגיש כנגד נושהו תביעה לפסק דין הצהרתי, שהחוב התיישן (וכי משום כך אין הנושה רשאי לגבותו). הכרה באפשרות להגיש תביעה כזאת תעמוד בניגוד להגדרת מהותה של טענת ההתיישנות כטענה דיונית בלבד, שאינה גורעת מקיומו של החוב, במישור המהותי; כאשר הנושה אינו נזקק להליך משפטי לשם גביית חובו, אלא יכול לגבותו בדרך אחרת, אזי אין להעלות כנגדו טענת התיישנות (ראו בפסק דינו של כב' השופט י. כהן, שם, בעמ' 326 ואילך).

כב' סגן הנשיא ביין מסביר מדוע הסתירה לכאורה שבין פסיקתו לבין פס"ד בנין אינה סתירה לאמיתו של דבר, שכן לדעתו אין קשר בין סיווג מהותה של טענת ההתיישנות כדיונית או כמהותית לבין מצב שבו הצד שתבע פסק דין הצהרתי פעל על מנת להקדים ולמנוע דרישת חוב שנויה במחלוקת; לעומת מצב שבו הקדימו הנושה והגיש תביעה כנגדו.

ב"כ העוררת נסמך על פרשנותו של כב' סגן הנשיא ביין לגבי פסיקתו של כב' השופט י. כהן בעניין בנין: "את דברי השופט י. כהן יש להבין כמתייחסים רק למצב שבו הנושה יכול לגבות את חובו באמצעים שאינם אמצעי אכיפה שלטוניים" כמו למשל, באמצעות יפוי כוח בלתי חוזר לגבות מנכסי החייב, אשר היה בידי הנושה בעניין בנין (מתוך סעיף 15 של פס"ד בז"ן).

לעומת זאת, כאשר מדובר באמצעי אכיפה שלטוניים - ואלה האמצעים שהדין מקנה לרשות המקומית לשם גביית החוב, נוסף על נקיטת הליך משפטי - אזי, לשיטתו של כב' סגן הנשיא ביין, לעולם יהא לרשות מעמד של "תובע", גם כאשר מעמדה הדיוני הוא של נתבעת, בתביעה לפסק דין הצהרתי או בערר לפני בית דין מינהלי, כמו במקרה שלנו; ואילו לנישום יהיה מעמד של "נתבע", גם כאשר מבחינה דיונית הוא התובע, ועל כן תהא טענת ההתיישנות מפיו "מגן" ולא "רומח".

ב"כ העוררת מסתמך עוד על פסק דינו של כב' השופט גנון (בימ"ש השלום בחיפה) בתיק א 5066/02 המספק - חב' לבניין ומסחר חיפה נ. עיריית חיפה ואח', אשר אימץ את פסיקתו של כב' סגן הנשיא ביין בעניין בז"ן.

4. אנו סבורים כי המשמעות המעשית של הפסיקה בעניין בז"ן, לגבי טענת ההתיישנות, היא כי כשמדובר ברשות מינהלית, להבדיל מבעל דין "פרטי", הופכת טענת ההתיישנות מטענה דיונית לטענה מהותית.

אם נקבל כי שימוש על ידי הרשות באמצעי גבייה מינהליים (לרבות מניעת מתן אישור לטאבו, לפי סעיף 324 לפקודת העיריות), ייחשב בכל מקרה כאקט שווה ערך להגשת תביעה משפטית, באופן שיקנה לנישום זכות להעלות טענת התיישנות, גם בהליך שבו הנישום הוא התובע, ולא הנתבע - אזי התוצאה המעשית היא, שאותו חוב אינו ניתן עוד לגבייה כלל, או במילים אחרות: הוא חדל להתקיים.

איננו מצדדים בפרשנות שתכיר בקיומו "התיאורטי" של חוב, במישור המהותי, למרות שכל ניסיון לגבותו, לרבות באמצעים מינהליים ולא באמצעות תביעה משפטית, ייתקל במחסום יעיל של טענת התיישנות, בהסתמך על פס"ד בז"ן. אנו סבורים כי במצב דברים כזה, טענת ההתיישנות לא תהא עוד טענה "דיונית" בלבד, כיוון שהיא תביא, למעשה, לביטול קיומו של החוב, וזו היא תוצאה מהותית ולא רק דיונית.

ואמנם, זו התוצאה שגורס ב"כ העוררת, בסעיף 6 ה' של סיכומיו:

"משלא נקטה המשיבה הליכי גבייה מינהליים או אזרחיים, ואף לא פנתה בדרישה לתשלום, ברי כי החוב התיישן, ולא ניתן לגבייה עוד בכל דרך שהיא" (ההדגשה שלנו).

בכל הכבוד, תוצאה זו עומדת בסתירה לפסיקה בעניין בנין ולהלכות בפסקי דין אחרים, שבהם הוגדרה טענת ההתיישנות כטענה דיונית, שאין בה כדי לגרוע מעצם קיומו של החוב, במישור המהותי. זה הטעם לפסיקה בעניין בנין, כי חייב אינו יכול להגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי, שהחוב התיישן, שכן בדרך זו תהפוך טענת

ההתיישנות מטענה דיונית לטענה מהותית, בניגוד לסעיף 2 סיפא לחוק ההתיישנות שקובע: "אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות לגופה".

כמו כן, לעניות דעתנו, הרציו של פס"ד בנין נסב על העובדות שבאותו מקרה, שעניינן סכסוך בין שני אנשים פרטיים, שני אחים, ולא היה מדובר כלל על שימוש בסמכויות של רשות מינהלית.

המחלוקת בעניין בנין התמקדה בשאלה אם האח אלברט בנין (הנושה) רשאי להשתמש ביפויי כוח בלתי חוזרים, שאחיו מוריס (החייב) מסר לו, בשנת 1946, על מנת להיפרע מנכסיו של מוריס, וזאת כ- 17 שנים לאחר מכן.

התובע היה החייב, וביהמ"ש פסק כי אינו יכול להסתמך על טענה, שהחוב התיישן, כיוון שהדבר יהווה עשיית שימוש בטענת ההתיישנות כ"חרב" ולא כ"מגן". עוד פסק ביהמ"ש כי החייב אינו יכול להגיש תובענה לפסק דין הצהרתי שיקבע כי החוב התיישן, וזאת לנוכח פועלה של טענת ההתיישנות במישור הדיוני בלבד, ולא במישור המהותי, כפי שנקבע בסעיף 2 לחוקההתיישנות.

לעומת זאת, קיבל ביהמ"ש את טענתו האחרת של החייב, והיא: כי החוב בטל, במישור המהותי, כיוון שהנושה ויתר או מחל עליו. זה הוא ממצא עובדתי, שביהמ"ש קבע על פי התנהגותו של האח הנושה במשך שנים רבות. ראוי לציין כי ממצא זה לא נסמך רק על עובדת השיהוי, במשך כ- 17 שנים, כשהיא לבדה, אלא על נסיבות נוספות, שמהן הסיק ביהמ"ש כי הנושה ויתר לאחיו על החוב.

משמצא ביהמ"ש כי החוב חדל להתקיים - במישור הדין המהותי - כיוון שהנושה ויתר עליו, אזי הפועל היוצא היה כי הנושה אינו יכול להשתמש ביפוי הכוח הבלתי חוזר, שקיבל בזמנו מהחייב, כאמצעי-גבייה-שאינו-תביעה-משפטית, שכן יפוי הכוח הוא רק מכשיר למימושה של הזכות המהותית, ומשזו בטלה - אין עוד מה לממש.

עולה, איפוא, כי בסוגיית ההתיישנות חזר ביהמ"ש העליון, בפס"ד בנין, והדגיש את מהותה, כפי שנקבעה בחוק ההתיישנות, ובהתאם לכך - דחה את ניסיונו של החייב להשתמש בהתיישנות כ"חרב" בתביעתו.

הרציו של פס"ד בנין נסב על הויתור על החוב, על ידי הנושה, אשר הוסק מהתנהגותו לאורך שנים רבות. סוגייה זו של ביטול חוב פרטי-עסקי - במישור המהותי של דיני החיובים - בדרך של ויתור שנלמד מהתנהגות הנושה, אינה קשורה, כשלעצמה, לסוגיית ההתיישנות.

נקודת הקשר בין השתיים, בעניין בנין, היא בכך, שאלמלא הגיע ביהמ"ש לממצא עובדתי של ויתור על החוב, אזי היה החוב ממשיך להתקיים, במישור הדין המהותי. במקרה כזה יכול היה האח-הנושה להשתמש במכשיר של יפוי הכוח הבלתי חוזר שהיה בידיו ולגבות את החוב מנכסי החייב בדרך שאינה תביעה משפטית, וכך - לעקוף את הטענה הדיונית של התיישנות, אשר היתה מועלית כנגדו, לו היה מגיש תביעה משפטית.

בפס"ד בז"ן מפרש כב' סגן הנשיא ביין את פסיקתו של כב' השופט י. כהן בעניין ההתיישנות כמתייחסת לאמצעי גבייה, שאינם אמצעי אכיפה שלטוניים.

בכל הענווה, אנו סבורים כי פרשנות כזאת רחוקה מהרציו של פס"ד בנין, כיוון שלא היתה שם כל "נוכחות" של רשות מינהלית, וממילא לא נדונה כלל הסוגייה של אמצעי גבייה מינהליים: האם נכון לראותם כמקבילים לאמצעי גבייה "פרטיים", שאינם תביעה משפטית, כדוגמת יפוי הכוח הבלתי חוזר; אם לאו.

נעיר לעניין זה כי בניגוד לאדם הפרטי, שרשאי לעשות בכספו כרצונו ואף לוותר על חוב שמאן דהוא חב לו, הרשות המינהלית אינה בעלת רצון "פרטי" אלא היא חייבת לפעול במסגרת הדין. בניגוד לאדם הפרטי, הרשות המינהלית, ובמקרה שלנו: העירייה, אינה בעלת סמכות או חירות "לוותר" על חוב שמגיע, על פי דין, מנישום לקופה הציבורית, אשר העירייה אחראית עליה.

בעניין זה אמר כב' השופט ישעיה ב-עת"מ 1066/03 א.י.ר.מ. קניין בניה והשקעות בע"מ נ. עיריית הרצליה (ביהמ"ש לעניינים מינהליים בתל-אביב- יפו; נספח ד' לסיכומי המשיבה; להלן: עניין א.י.ר.מ.), כי לו הנפיקה הרשות המקומית אישור העדר חובות לטאבו, למרות קיומו של חוב שטרם שולם - "היתה היא מועלת, לדעתי, בתפקידה וחובתה כרשות ציבורית ופועלת על ידי כך שלא על פי החוק שהקנה לה אמצעי גבייה נוסף בדמותה של ההוראה בסעיף 324 (א) הנ"ל. הימנעותה מלהשתמש באמצעי זה היה מאפשר לתקוף את החלטתה להנפיק את האישור, שכן התנהגות מעין זו היא בניגוד לחוק ונגועה אף בחוסר סבירות קיצונית".

העובדה כי בעניין בנין היה מדובר בחוב עסקי-פרטי, ולא היה מדובר כלל בחוב של תשלום-חובה, כלפי רשות מינהלית, מהווה שוני מהותי בין הנסיבות שעמדו בבסיסו של פס"ד בנין, לבין הנסיבות במקרה שבו יש מחלוקת בין רשות מינהלית לבין תושב בדבר תשלום שהדין מטיל על התושב.

נראה כי די בדברים הללו כדי להקים הסתייגות מהסתמכות על הפרשנות שנתן כב' סגן הנשיא ביין, בפס"ד בז"ן, לפסיקה בעניין ההתיישנות בפס"ד בנין, היינו: ההכנסה של אמצעי גבייה מינהליים לגדר "תובענה על תביעה שהתיישנה", לעניין סעיף 2 לחוק ההתיישנות.

5. נוסף על האמור לעיל, פסק דין של ביהמ"ש המחוזי אינו, כידוע, בגדר תקדים מחייב.

כפי שנמסר לנו, הוגש ערעור על פס"ד בז"ן (ע"א 3550/01), אשר הדיון בו הסתיים בהסכמה בין הצדדים. לפיכך נותר פסק דינו של כב' סגן הנשיא ביין ללא פסיקה של ביהמ"ש העליון, לגופן של נקודות המחלוקת שנדונו בו.

לעומת פס"ד בז"ן עומדים מספר פסקי דין של בתי המשפט לעניינים מינהליים, שנפסקו על פי ההלכות המושרשות בדבר היותה של ההתיישנות מחסום דיוני בלבד, שאינו גורע מתוקפו של החיוב.

כך, פס"ד א.י.ר.מ., שבו דחה כב' השופט ישעיה את עתירתה של חב' א.י.ר.מ. לחייב את העירייה ליתן לה את האישור בדבר העדר חובות, לצורך רישום בטאבו, לפי סעיף 324 לפקודת העיריות, מהטעם שהחוב התיישן.

ב"כ המשיבה מסתמך בסיכומיו (בסעיף 9) על פסק דין נוסף שבו נפסק, כמו בעניין א.י.ר.מ, כי העירייה רשאית להשתמש בסמכותה, על פי סעיף 324 לפקודת העיריות, על מנת לגבות חוב, אשר מפאת חלוף תקופת ההתיישנות, אין בידה לגבותו בדרך של תביעה משפטית: עת"מ 2389/05 יוספי יוסף נ. עיריית נס ציונה (ביהמ"ש לעניינים מינהליים בתל-אביב יפו; כב' השופטת קובו).

עולה איפוא כי כנגד פסיקתו של כב' סגן הנשיא ביין בסוגיית ההתיישנות של חוב לרשות מקומית עומדים פסקי דין של ערכאה מקבילה, אשר מתיישבים יותר עם פסיקתו של ביהמ"ש העליון.

נכון להיום, ההלכות בעניין מהותה של טענת ההתיישנות, כפי שבאו לידי ביטוי בפס"ד בנין, בהתבסס על חוק ההתיישנות עצמו, נותרו ללא שינוי, וזו ההלכה המחייבת.

נעיר עוד כי עיון בפס"ד בז"ן מעלה כי גם לגופו של פס"ד זה עצמו - הפסיקה בעניין ההתיישנות היא במסגרת של אמרת אגב, ולא במסגרת הרציו של פסק הדין.

"ליבו" של פסק הדין נסב על המחלוקת בעניין גבייה של ארנונה באופן רטרואקטיבי, לאחר שהסתבר לרשות כי פטור מארנונה לגבי שטח מסויים, שניתן לבז"ן במשך שנים רבות על בסיס פרשנות מסויימת של זיכיון שהוענק לחברת הנפט עוד בימי המנדט הבריטי, ניתן מתוך טעות. הרשות המקומית דרשה את תשלום הארנונה לראשונה בשנת 1997, אך זאת - באופן רטרואקטיבי, החל משנת 1982.

כב' סגן הנשיא ביין קיבל את עמדתה של הרשות המקומית, כי בז"ן לא היתה זכאית לפטור מארנונה, אך הוא פסק כי אין ניתן לחייבה בתשלום הארנונה בגין כל השנים, שבהן זכתה בפטור בשל טעות של הרשות המקומית, כיוון שהיה מדובר בטעות מינהלית מהסוג של יישום שגוי של מדיניות או של דין; וזה סוג של טעות שקושרת את הרשות המינהלית ומקימה כלפיה מניעות מלתקן את הטעות באופן רטרואקטיבי.

על כן פסק כב' סגן הנשיא ביין כי בז"ן חייבת בתשלומי הארנונה רק מהמועד שבו נדרש ממנה תשלום זה לראשונה (בשנת 1997), ולא החל משנת 1982, כפי שביקשה הרשות המקומית לחייבה.

פסיקתו של כב' סגן הנשיא ביין בעניין מעמדו הדיוני של הנישום, בהקשר של יכולתו להעלות טענת התיישנות, אינה חלק מהרציו של פסק הדין, כאמור לעיל. לו היתה פסיקה זו חלק מהרציו, היה מצופה כי כב' סגן הנשיא ביין יקבע שבז"ן צריכה לשלם את הארנונה עבור השנים שלגביהן טרם התיישן החוב, היינו - החל משנת 1990.

אולם הקביעה שהחוב ייגבה רק החל משנת 1997 מבוססת על כך, שבמועד זה תוקנה הטעות המינהלית של הרשות המקומית, והיא הוציאה לראשונה דרישת תשלום לבז"ן.

בז"ן חוייבה בארנונה, החל מהשנה שבה הוצאה לה דרישת התשלום, ולא בגין שנים שקדמו לה, כפי שהיה צריך להיות, לו היתה הפסיקה בעניין בז"ן מתבססת על קבלת טענת ההתיישנות.

נקודה נוספת היא השוני שבין ארנונה לבין היטל הביוב: ארנונה היא תשלום עתי, שמיועד לממן פעולות שונות של העירייה במסגרת תפקידה, ויש לגבותו עבור כל שנה. לעומת זאת, היטל הביוב הוא תשלום חד פעמי, שנועד באופן ספציפי לממן את מערכת הביוב, במסגרת "משק סגור", על פי חוק הביוב.

על כן, לגבי היטל הביוב אין מתעוררת בעיה של גבייה באופן "רטרואקטיבי", כפי שהיא עשוייה להתעורר לגבי ארנונה.

שוני זה שבין הארנונה לבין תשלומים בגין עבודות פיתוח (היטל סלילת כבישים ודמי השתתפות בסלילת מדרכה) הביא את כב' השופט ימיני לדחות הסתמכות על פס"ד בז"ן, לעניין טענת התיישנות שהועלתה לגבי אותם היטלים, וזאת בשל השוני שבין מהותם לבין מהותה של הארנונה: א 2426/01 אכטמן המלחים חב' להנדסה בע"מ נ. עיריית פתח תקוה (בימ"ש השלום ברמלה; נספח ה' לסיכומי ב"כ המשיבה).

ניתן לומר, לגבי היטל הביוב, כי מהמועד ש"בשל" לגבייה, הרי הוא בגדר חוב שחל על הנכס, ואינו "מתיישן", במובן זה שהדין אינו קוצב לו תקופת התיישנות (הרשויות המקומיות נוהגות לדרוש את תשלום היטל הביוב רק לאחר שהסתיימה התקנת חלקי המערכת הרלבנטיים, וניתן לחבר את הנכס המדובר למערכת הביוב).

השוני שבין היטל הביוב לבין ארנונה הוא טעם נוסף לכך שהרציו של פס"ד בז"ן אינו חל בענייננו.

6. לסיכום, איננו מקבלים את טיעונה של העוררת, בהסתמך על פס"ד בז"ן, כי חוב היטל הביוב "התיישן", וכי מטעם זה יש לקבל את הערר.

7. "ראש הטיעון" השני של העוררת הוא כי קמה כלפי המשיבה מניעות מלדרוש את תשלום היטל הביוב.

טענת המניעות מבוססת על טענה של מצג שווא והסתמכות, תוך שינוי מצבה של העוררת לרעה: מצג השווא נעשה על ידי המשיבה בשנת 1996, כשנתנה את האישור בדבר העדר חובות, לפי סעיף 324 לפקודת העיריות, לצורך רישום הנכס בטאבו על שם העוררת.

כיצד מצג שווא? כיוון שהמועד שבו ניתן אותו אישור - נובמבר 1996 - היה כבר לאחר שהסתיימה, מספר חודשים קודם לכן, ההתקנה של קו הביוב שמשרת את הנכס.

לפיכך היה על העירייה לדרוש את היטל הביוב עם סיום העבודות, ולמצער - כאשר העוררת ביקשה אישור העדר חובות לצורך הרישום בטאבו.

כידוע, בקשה של אישור כזה, לפי סעיף 324 לפקודת העיריות, היא הזדמנות עבור העירייה לבדוק היטב אם שולמו כל תשלומי החובה, שמגיעים בגין הנכס שבו מדובר.

משבדקה העירייה ומצאה, כי אין כל חוב שמגיע בגין נכס זה, ואף אישרה זאת, בהתאם לסעיף 324 לפקודת העיריות - אזי העמידה העירייה מצג ברור, כי אין עוד חוב כלשהו בגין הנכס.

מתן האישור האמור, למרות שבעת שניתן חל כבר היטל הביוב שטרם שולם, מהווה, איפוא, מצג שווא כלפי העוררת.

העוררת טוענת כי ההסבר שאותו מצג מקורו בטעות, כתוצאה מ"קו התפר" של תקופה קצרה לאחר גמר עבודות הביוב הרלבנטיות, אינו מעניינה ואין בו כדי לגרוע מהיותו של מצג העירייה מצג שווא, שהוא "הנדבך הראשון" בבניין של טענת המניעות.

ה"נדבך השני" הוא שתיקתה של העירייה במשך כשמונה שנים, עד לאחר שהעוררת מכרה את הנכס.

למרות שלאחר מתן האישור לטאבו עודכנה כבר מחלקת הגבייה של העירייה, כי עבודות הביוב הרלבנטיות הסתיימו, וכי היטל הביוב "בשל" לגבייה - בכל זאת לא טרחה העירייה להודיע על כך לעוררת ולהעמידה על התשלום שנדרש כעת לגבי הנכס, וממילא - לא הוציאה לעוררת דרישת תשלום.

העוררת טוענת כי הצירוף של מצג השווא משנת 1996, ביחד עם כשמונה שנים של העדר הודעה כלשהי בדבר חוב היטל הביוב, יצרו כלפיה מצג שווא, גם לגבי שנת 2004, כשמכרה את הנכס.

העוררת טוענת כי שינתה את מצבה לרעה, בכך שלא הביאה בחשבון את היטל הביוב, בחישובים שערכה לגבי עסקת המכר, דבר שהיתה עושה לו ידעה על דרישת ההיטל (סכום ההיטל שנדרש אמנם נמוך יחסית, אך ההכרעה בטענת המצג והמניעות אינה יכולה להיות תלוייה בגובה הסכום).

בנסיבות אלה טוענת העוררת כי דיני ההשתק והמניעות (ללא קשר לסוגיית ההתיישנות) מקימים מניעות כלפי העירייה מלדרוש כעת את תשלום ההיטל.

8. ב"כ העוררת מסתמך לעניין זה על קטע מתוך פס"ד א.י.ר.מ שבו אמר כב' השופט ישעיה כי הנפקת האישור לטאבו, למרות שקיים חוב שטרם שולם, "משמעותו הוא הודעה בדבר ויתור או מחילה על החוב".

ב"כ העוררת טוען כי כך נהגה המשיבה, כשהוציאה את האישור לטאבו, בנובמבר 1996, למרות שאותה עת היה כבר חוב היטל הביוב "בשל" לגבייה.

לשיטתו, משהוציאה המשיבה את האישור, למרות קיומו של החוב, הרי הראתה והודיעה בכך כי ככל שיש חוב כזה, היא מוותרת ומוחלת עליו. המשיבה קשורה בהודעתה זו, והיא מנועה מלהתכחש לה ומלדרוש את תשלום ההיטל, כשמונה שנים לאחר מכן.

עוד טוען ב"כ העוררת כי הסברה של המשיבה, ולפיו מתן האישור לטאבו, בשנת 1996, נבע מטעות או מחוסר תיאום בין אגפים שונים של העירייה, "אינו יכול להוות עילה לחיוב הנישום" (סעיף 5 ג' של סיכומי ב"כ העוררת).

9. איננו מקבלים טענה זו, כיוון שיש בה הוצאת הדברים מהקשרם והצגתם שלא כהווייתם:

בעת שהתבקש האישור לטאבו, בשנת 1996, טרם דווחה מחלקת הגבייה של המשיבה על סיום העבודות ועל כן לא היתה מודעת לכך שהיטל הביוב כבר "בשל" לגבייה.

כידוע, האישור בדבר העדר חובות, לפי סעיף 324 לפקודת העיריות, משקף את מצב הדברים נכון ליום הוצאתו.

בהעדר מודעות אצל המשיבה, כי כבר הגיעה העת לגבות את היטל הביוב, עם השלמת העבודות, אין מדובר בויתור מצידה על ההיטל.

נכון כי מוטב היה, לו התיאום בין האגפים השונים בעירייה היה הדוק יותר, באופן שמספר חודשים לאחר השלמת העבודות, היתה מחלקת הגבייה מודעת לכך שהיטל הביוב בגין הנכס שבו מדובר עומד כבר לגבייה.

אולם העילה לחיוב הנישום אינה אותה טעות או חוסר תיאום אצל המשיבה, כפי שמציג זאת ב"כ העוררת בסיכומיו.

העילה לחיוב הנישום היא התקנת מערכת הביוב, או חלק רלבנטי שלה, אשר על פי חוק הביוב מקימה חיוב בהיטל ביוב, שמושת על בעל הנכס.

10. השאלה היא: האם מדובר כאן בטעות מהסוג שקושר את הרשות המינהלית ומקים מניעות כלפיה, או שמדובר בטעות שניתנת לתיקון.

לעניין זה הסתייענו בהפניות לפסיקה, שמצויות בפס"ד בז"ן, ואשר אף כב' סגן הנשיא ביין נסמך עליהן: ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ. מנהל מס רכוש וקן פיצויים, תל אביב (פ"ד ל"ז (1)); ה.פ. 1032/96 מקורות חברת מים בע"מ נ. עיריית באר שבע (ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע); ופסיקה נוספת שנזכרת שם.

בעניין י.ב.מ. הבחין כב' השופט בך בין שלושה סוגי טעות של רשות מינהלית:

א. החלטה שבניגוד לחוק או תוך חריגה בעליל מסמכות;

ב. החלטה שמקורה בטעות טכנית שנעשתה בהיסח הדעת;

ג. החלטה שהיא שגוייה בכך שבעל התפקיד ברשות יישם באופן בלתי נכון את מדיניות הרשות או הפעיל את שיקול דעתו באופן בלתי סביר.

טעות מהסוג השלישי היא שקושרת את הרשות, ובדרך כלל תקים כלפיה מניעות מלחזור בה מאותה החלטה, במיוחד אם היתה הסתמכות עליה ושינוי מצב לרעה של האזרח הנוגע בדבר.

טעות מהסוג השני ניתנת לתיקון.

טעות מהסוג הראשון ניתנת אף היא, בדרך כלל, לתיקון, אלא אם הנסיבות הן כאלה שדרישות הצדק מחייבות שלא להתיר לרשות לתקן אף טעות מסוג זה.

(מפסה"ד בעניין י.ב.מ. עולה כי חלוקה זו לסוגים, של טעויות רשות מינהלית, היא בגדר התוויה מנחה, אך אינה קשיחה ו"הרמטית", ויתכנו נסיבות חריגות שיחייבו פתרון מיוחד).

בעניין מקורות היה מדובר בטעות מהסוג השלישי, והעירייה ביקשה לשנות את סיווג הקרקע שבה דובר מקרקע חקלאית לקרקע תפוסה, באופן שיאפשר לה לגבות מהנכס ארנונה בסכום גבוה יותר, ובאופן רטרואקטיבי.

כב' השופט לרון דחה את עמדת העירייה ופסק כי מדובר בשינוי אופי החבות עצמה, ולא רק בתיקון של חבות שבעצם נוצרה וקיימת בעבר. הוא פסק כי טעות מסוג זה קושרת את הרשות. היא אמנם ניתנת לתיקון, אך זאת - מכאן ולעתיד, ולא באופן רטרואקטיבי [כפי שצויין לעיל, כך פסק אף כב' סגן הנשיא ביין, לגבי "לב המחלוקת" בעניין בז"ן].

בענייננו, מדובר בבירור בטעות מן הסוג השני: טעות טכנית, משרדית, שנבעה אולי מכך שהתיאום בין המחלקות השונות של העירייה לא היה הדוק די הצורך, בהתייחס לתקופה בת מספר חודשים (הפרש הזמן בין סיום העבודות לבין מתן האישור לטאבו).

בשל אי-הזריזות המספקת בדיווח על סיום העבודות, ב"קו התפר" של הזמן הקצר יחסית שבו מדובר, לא דרשה העירייה את תשלום ההיטל, טרם הוצאת האישור לטאבו, בשנת 1996.

תבחין נוסף שנזכר בפסיקה דלעיל: הטעות שבה מדובר מתייחסת לחבות בהיטל הביוב, שהוא כאמור תשלום חד פעמי, בשונה מארנונה. חבות זו נוצרה והיתה קיימת בעבר, וכך נותרה ללא שינוי, ואין מדובר בהפעלה שגוייה של מדיניות או בטעות בשיקול דעת מצד העירייה, אשר תיקונן משמעו שינוי מהותי של אופי החבות.

על פי התבחינים הללו, יכולה העירייה לתקן את הטעות שנעשתה, בכך שהאישור לטאבו ניתן, בשנת 1996, ללא גביית היטל הביוב.

11. השאלה הבאה היא: האם משך הזמן שחלף - כשמונה שנים - שבו לא הודיעה העירייה לעוררת על קיומו של חוב היטל הביוב, אשר נשמט בעת מתן האישור לטאבו, ולא דרשה את תשלומו, יש בו כדי להקים מניעות כלפי העירייה, בעיקר על בסיס של שיהוי, מלדרוש את תשלום ההיטל, כאשר מתבקש אישור בדבר העדר חובות לצורך העברת רישום הזכויות בנכס.

לעניין זה יש לערוך מאזן בין העירייה לבין הנישום.

מחד - העירייה היתה מיטיבה לעשות, לו הודיעה לנישום (וליתר בעלי הנכסים הרלבנטיים), תוך זמן סביר לאחר השלמת העבודות, כי עבודות מערכת הביוב הושלמו, וכי הם נדרשים לשלם היטל ביוב. בדרך זו היה כל בעל נכס נעשה מודע לקיומו של חוב היטל הביוב, סמוך לאחר התגבשותו, ולא היה צריך לעמוד בפני הפתעה בעניין זה, רק שנים לאחר מכן, כשברצונו להעביר את הזכויות בנכס, לקבל היתר בניה וכד'.

חלף זאת בחרה העירייה לפעול לגביית ההיטל רק באמצעות המכשיר שניתן לה בסעיף 324 לפקודת העיריות, קרי: מניעת האישור הדרוש להעברת הזכויות בטאבו, כל עוד לא שולם ההיטל.

חסרונה של דרך זו, מבחינת העוררת, הוא בכך, שבמשך כשמונה שנים היא סברה שהאישור שניתן לה בשנת 1996 ממשיך לשקף מצב דברים, שבו אין כל חוב בגין הנכס.

לו היתה העירייה מודיעה לעוררת על קיומו של חוב זה, אשר נשמט בטעות טרם מתן האישור בשנת 1996, לא היה הדבר מפתיע את העוררת, בשנת 2004.

עם זאת, השימוש בסמכותה של העירייה לפי סעיף 324 לפקודת העיריות הוא דרך לגיטימית לגבות חובות בגין הנכס, שטרם נגבו, וכפי שנפסק בעניין א.י.ר.מ - העירייה היתה מועלת בתפקידה, אלמלא השתמשה במכשיר זה שהדין העמיד לרשותה.

ב"כ העוררת הדגיש לעניין זה (בסעיף 17 של סיכומיו) את הסייג שנכתב על גבי האישור עצמו, ולפיו אין בו כדי לשחרר את בעל הנכס "מתשלום חוב שקיים על הנכס בזמן מתן האישור, ואשר מסיבה כלשהי לא נתגלה ו/או לא נדרש ממבקש האישור ולא שולם בזמן מתן האישור".

סייג זה שבאישור מעמיד את מקבלו על כך שאינו צריך להסתמך באופן מוחלט על אותו אישור, וודאי - כשחלפו כשמונה שנים מאז שניתן; אלא כדאי לבדוק, לקראת עסקה חדשה בנכס, את מצב הדברים העדכני.

כאן מגיעים אנו לחלקה של העוררת בכך שהופתעה, בשנת 2004, מדרישת היטל הביוב.

כידוע, האישור לטאבו תקף למועד הוצאתו. משחלפו מאז כשמונה שנים, יכלה העוררת - במסגרת הפעולות שנקטה לקראת עסקת המכר של הנכס - לערוך מראש בירור אודות המצב העדכני: האם יש לגבי הנכס דרישה לחוב שטרם שולם, אשר עלתה במהלך שמונה השנים שחלפו?

לו ערכה העוררת בירור כזה, בטרם סיכמה עם הקונה את תנאי העסקה, היתה מונעת מעצמה את ההפתעה הבלתי צפוייה שבדרישת היטל הביוב.

נכון כי במקרה דנן מדובר בדרישת תשלום, אשר על פי המועד של תום ביצוע העבודות, היתה צריכה להימסר לעוררת, כתנאי למתן האישור בשנת 1996, ועקב אותו אי תיאום בין אגפי העירייה, הדבר לא נעשה אותה עת.

אך כאמור, מדובר בטעות מן הסוג שהרשות רשאית לתקן, והיא רשאית לעשות זאת אף באמצעות השימוש בסמכותה לפי סעיף 324 לפקודת העיריות.

העוררת היתה מודעת לקיומו של סעיף 324 ולכך שהעירייה יכולה לסרב ליתן את האישור לטאבו, אם לטענתה יש חובות בגין הנכס, שטרם הוסדרו.

על כן, על מנת להימנע מהפתעה בלתי צפוייה, יכלה העוררת לברר בעירייה את מצב החובות העדכני, לשנת 2004, לפני סיכום תנאי העסקה עם קונה הנכס, ולא להסתמך על האישור משנת 1996, בצירוף כשמונה שנות "שתיקה".

בירור כזה אינו כרוך במאמץ בלתי סביר. ההימנעות מעריכתו מהווה מחדל מצד העוררת.

כאשר עורכים את המאזן - בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן - בין המחדל של העירייה, מצד אחד, לבין מחדלה של העוררת, מצד שני, מסקנתנו היא כי לא קמה מניעות כלפי העירייה מלהפעיל את סמכותה על פי סעיף 324 לפקודת העיריות ולדרוש את תשלום ההיטל לצורך מתן האישור לטאבו.

בסופו של דבר, אין מחלוקת כי העוררת נהנית ממערכת הביוב שהותקנה, וכי עליה לשלם את היטל הביוב שמגיע בגין הנכס. אי מימוש התשלום על ידי העוררת משמעו כי היא תהא פטורה מלשאת בנטל, וחלקה בו יושת על התושבים האחרים.

על מנת להצדיק תוצאה כזאת, מהטעם של מצג שווא, השתק ומניעות כלפי העירייה - צריך המאזן בין מחדליהם של שני הצדדים ליטות באופן חמור ומובהק לחובת העירייה בלבד, אל מול נישום שעשה מצידו כל שיכול היה לעשות על מנת לברר מראש אם יש חוב בגין הנכס, אשר ימנע מתן האישור לפי סעיף 324 לפקודת העיריות.

בענייננו, העירייה אמנם לא פעלה בדרך הטובה ביותר, בכך שלא הודיעה לעוררת על קיומו של חוב היטל הביוב, אלא העלתה זאת רק עם הבקשה למתן אישור לטאבו; אולם גם העוררת, מצידה, חדלה מלערוך את הבירור שיכלה לערוך, כשמונה שנים לאחר מתן האישור בשנת 1996, ובכך תרמה בעצמה למצב הדברים שבו הופתעה על ידי דרישת התשלום, בשלב שבו התבקש האישור לטאבו.

בנסיבות אלה החלטנו לדחות את טענת העוררת, כי יש לבטל את דרישת התשלום בשל מצג שווא, השתק ומניעות.

12. בדיון קדם הערר הועמדה פלוגתא נוספת: מה הוא אירוע המס ומתי התרחש.

לעניין זה טוען ב"כ העוררת - בהסתמך על סעיף 16 לחוק הביוב ועל חוק העזר הרלבנטי - כי אירוע המס הוא ההחלטה על התקנת כל שלב משלבי מערכת הביוב, אשר על פי חוק הביוב חייבת העירייה להודיע עליה לנישום מראש.

ב"כ העוררת מסתמך עוד לעניין זה, בסעיף 6 ג' לסיכומיו, על דברים שנאמרו ב-ע"א 1270/02 עיריית רמת גן נ. מנחמי בוני מגדלי דוד בע"מ (פ"ד נ"ח (2), 7).

לשיטתו של ב"כ העוררת, החובה לשלם את היטל הביוב צומחת מייד עם מתן ההודעה מראש על התקנת שלב כלשהו משלבי מערכת הביוב.

ב"כ העוררת טוען כי החבות בתשלום ההיטל התגבשה לכל המאוחר באוגוסט 1996, המועד שבו הושלמה התקנת חלקי המערכת מושא החיוב, ועל כן חיוב זה התיישן כעבור שבע שנים, באוגוסט 2003.

טיעון זה אינו מדוייק: נכון כי בסעיף 17 של חוק הביוב (ובהתאם - אף בסעיף מקביל בחוק העזר הרלבנטי) נקבעה עצם החבות בהיטל הביוב על בעל נכס, שקיבל הודעה על התקנת שלב משלבי מערכת הביוב, אולם הוראה זו אינה מסדירה את המועד לתשלום היטל הביוב.

מועד התשלום מוסדר בסעיף 33 של חוק הביוב: "ההיטל ישולם תוך שלושה חודשים לאחר מסירת דרישת התשלום לבעל הנכס, או במועדים מאוחרים יותר שנקבעו בחוק העזר או בדרישת התשלום, או עד תום שלושים יום מיום תחילת עבודת ההתקנה ... הכל לפי המועד המאוחר יותר;" וגו'.

משמע: המועד לתשלום נקבע על פי המועד שבו נמסרה דרישת התשלום, או במועד מאוחר ממנו, הכל כמפורט בסעיף 33 לחוק הביוב.

במקרה דנן נמסרה דרישת התשלום לעוררת באוקטובר 2004, ורק ממועד זה נמנה הזמן לתשלום ההיטל, על פי הוראות סעיף 33 האמור.

טענתו העניינית של ב"כ העוררת היא כי "אירוע המס" הוא, למעשה, השלמת ההתקנה של מערכת הביוב, באוגוסט 1996.

ניתן לקבל טענה זו, מבחינת התוכן הענייני שלה, היינו: כי משהושלמה התקנת המערכת, על בעלי הנכסים לשלם את היטל הביוב.

אולם כאמור, החיוב הקונקרטי בתשלום ההיטל מוצא את ביטויו בדרישת התשלום שמוצאת לנישום, ורק לאחר שנמסרה לו דרישת התשלום קמה חובתו לשלם את סכום ההיטל, במסגרת המועדים שעל פי סעיף 33 לחוק.

חוק הביוב אינו נוקב במועד או במסגרת זמן קצובה לגבי הוצאת דרישת התשלום על ידי הרשות המקומית.

כידוע, בין קבלת החלטתה של העירייה להתקין מערכת ביוב, לבין השלמת התקנתה, בפועל, של מערכת כזאת, חולפות שנים לא מעטות (תכופות, למעלה מעשר שנים).

מדובר בעבודות-תשתית רחבות היקף אשר הן ההתארגנות לקראת ביצוען (מכרזים וכיוצ"ב) והן הביצוע עצמו, על שלביו, דורשים זמן רב.

כך, במקרה שלנו, החלטתה של העירייה בדבר התקנת מערכת הביוב התקבלה עוד בשנת 1970, כפי שצויין בדרישת התשלום, אך העבודה מושא דרישת התשלום הושלמה רק בשנת 1996.

גם אם מבחינה עניינית ניתן לראות את "אירוע המס" כמועד השלמת העבודות, בשנת 1996 - הרי בהעדר הוראת דין שמגבילה את העירייה לגבי המועד להוצאת דרישת התשלום; וכאשר מירוץ הזמן לתשלום ההיטל, על פי הוראות סעיף 33 לחוק הביוב, נמנה ממועד המסירה של דרישת התשלום (או מועדים מאוחרים יותר, כמפורט שם); אזי אין נפקות להגדרתו של "אירוע המס" כסיום העבודות בשטח, לעניין המועד להוצאת דרישת התשלום ולעניין המועד שבו חייב הנישום לשלם את ההיטל על פי אותה דרישה.

ב"כ המשיבה ציין, בסעיפים 24 - 28 לסיכומיו, פסיקה שבה נקבע כי פגם שבאי-מסירת הודעה על התקנת הביוב, או פגמים בדרישת התשלום, אין בהם כדי לבטל את עצם החבות בהיטל הביוב ואת הדרישה לתשלומו.

טיעונו של ב"כ העוררת לא נסב על פגמים כאלה, אלא התמקד בטענה כי בשל מועדו של אירוע המס, כפי שהוא מגדיר אותו, "התיישן" חוב היטל הביוב, ובשל כך אין העירייה יכולה עוד לגבותו.

מהטעמים שבוארו לעיל, אנו דוחים טענה זו.

13. משדחינו את כל טענותיה של העוררת, התוצאה היא שאנו דוחים את הערר, ועל העוררת לשלם את היטל הביוב על פי דרישת התשלום, אם טרם עשתה כן.

העוררת תשלם למשיבה הוצאות הערר ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

14. המזכירות תשלח את ההחלטה אל ב"כ הצדדים.

זכות ערעור לביהמ"ש לעניינים מינהליים, בהתאם לסעיף 31 לחוק הביוב.