תביעה להשבת כספים שנגבו במסגרת אגרת חיבור מים יש להפנות לשר הפנים.
על פי ההלכה בסוגיית סמכותם של גופי הערר אשר נקבעה ברע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח יזום והשקעות בע"מ ואח', יש ליתן עדיפות מוחלטת לסמכותם של גופי ההשגה והערר הקבועים בדין, לרבות ועדת הערר אשר מונתה על פי חוק הביוב ואין גופי הערר השונים מאבדים מסמכותם מקום בו התביעה הינה בגין מספר היטלים בעלי מהות שונה.
הגשת התובענה לבית המשפט שלום למרות ההלכה הברורה, אינה אלא ניסיון לאפשר למשיבות "לעקוף" את המועדים הקבועים בחוק הביוב ובחוק המים להגשת ערעור.
טענות המשיבה -
המשיבה בתגובתה מתנגדת לבקשה, ותמצית טענותיה הינן כדלקמן:
א. לבית המשפט האזרחי סמכות עקרונית לדון בעניין היטלי ביוב ואגרת חיבור מים , שהרי סמכותו של בית משפט אזרחי נקבעת לפי מבחן הסעד וסעד של השבה הינו בסמכות בית משפט אזרחי.
ב. בפסק הדין בענין "יזום" נקבע, שבדרך השגרה הבירור הראשוני אמור להיעשות מול גופי הערר, אולם ישנם מצבים בהם בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו ויברר את העניין כגון במצבים עקרוניים או בתביעה המבוססת על עילת רשלנות. כמו כן, נקבע בפסק הדין בענין "יזום", כי דין שונה חל כאשר מדובר בתביעת השבה המעוררת טענות הגנה בקשר לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
בתובענה דנן מועלות על ידי הנתבעת טענות שונות הנוגעות לפטור מהשבה במסגרת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט ומכאן שיש לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בתביעה.
ג. מכתבי הטענות עולה, שמדובר במחלוקת עקרונית וחשובה, שיש לדון בה במסגרת בית המשפט.
ד. על פי הפסיקה, כאשר מדובר במחלוקת הסכמית הנוגעת להיטלי ביוב, אזי המקום לברר העניין הוא בבית המשפט ולא בועדת הערר.
ה. בענייננו, מדובר בטענה המערבת מספר היטלים או תשלומים המעלים שאלות זהות וזאת כאשר אין מחלוקת , כי חלק מן המחלוקות הנוגעות לחלק מהתשלומים, מצויות בסמכות בית המשפט ,לפיכך שיקולי יעילות ומניעת החלטות סותרות מחייבים שבית המשפט האזרחי יקיים לפניו את הדיון במכלול ההיטלים והתשלומים במקשה אחת.
ו. באשר לאגרת חיבור המים, שר הפנים כופר בסמכותו לדון בחיוב אגרות חיבור מים ועומד על כך שסמכותו נוגעת אך ורק לדרישת תשלום שהוצאה בהתאם לס' 20 לפקודת אספקת המים. בנסיבות הענין דרישת התשלום אינה נחזית כדרישה לפי ס' 20 לפקודת אספקת המים ועל כן הסמכות לדון היא לבית המשפט בלבד.
דיון -
אחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה ובתשובה לתגובה ואחר ששמעתי הצדדים, החלטתי הינה כדלקמן:
באשר לאגרת חיבור למפעל מים:
סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים) 1936 (להלן: "פקודת המים") קובע כדלקמן:
"מועצת העיריה המחליטה להספיק מים לתחומה או לחלק הימנו, לצרכי בית ולצרכים רגילים, זכאים בעלי הבתים והבנינים באותו תחום או בחלק הימנו, בכפוף להוראות פקודה זו, לקבל אותה הספקה ובכפוף לאמור לעיל, תמתח מועצת העיריה לצורך זה, לפי בקשה בכתב מאת הבעלים, צינור שירות לבתיהם או לבניניהם ותחברם עם הצינורות הראשיים שיימתחו ע"י מועצת העיריה. והבעלים ישאו בהוצאות הכרוכות בצינורות-שירות אלה ובחיבורם לצינורות הראשיים; ............. במרחק של מאה מטר מן הצינור הראשי, שיימדד לאורך הקו של אותו צינור-שירות, תהא הסמכות למועצת העיריה לדרוש מאת בעל הבית או הבנין באותו רחוב שלא יקבל הספקה, לקבל הספקת-מים ע"י שיחבר צינור-שירות לצינור הראש האמור; ואילו אם סירב אותו בעל לקיים את הדרישה או אם התרשל בכך,מותר לה למועצת העיריה להיכנס לאותו בית או בנין ולגשת בעצמה למתיחת צינורות השירות, ולגבות מן הבעלים את ההוצאות הכרוכות בכך".
סעיף 28 לפקודת המים, אשר כותרתו "ערעור לשר הפנים במקרים מסוימים" קובע כדלקמן:
"כל המוצא עצמו מקופח על ידי הודעה או דרישה שניתנו על ידי מועצת העירייה או מטעמה, על פי סעיף 20 לפקודה זו, הרשות בידו תוך עשרים ואחד יום מיום ההודעה, הצו או הדרישה, או במשך זמן ארוך יותר ששר הפנים יקבענו, לערער עליהם בפני שר הפנים, והחלטתו תהיה החלטה סופית".
מהאמור בסעיפים שצוטטו לעיל עולה, כי דרך התקיפה היחידה של חיוב בשל חיבור המים, הינה בדרך של הגשת ערעור בפני שר הפנים אשר "החלטתו תהיה סופית".
באשר להיטל ביוב : סעיף 28 לחוק חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ג – 1962 (להלן: "חוק הביוב") מסמיך את הרשות למסור לבעלי נכסים דרישות תשלום, וסעיף 30 לחוק הביוב, קובע כדלקמן:
"בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי תוך שלושים ימים מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת הערר...".
סעיף 31, שכותרתו "ערעור" קובע:
"(א) העורר והרשות המקומית רשאים לערער על החלטת ועדת הערר לפני בית המשפט לעניינים מינהליים; אין לערער על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור כאמור, אלא ברשות בית המשפט ובנקודה משפטית בלבד".
הנה כי כן, מתוך לשונו של החוק עולה, נוהל הגשת ערעור, הינו קודם לועדת הערר, ואחר כך לבית המשפט לעניינים מינהליים.
נושא סמכות הדיון בעניין אגרת חיבור מיים והיטל ביוב נדון בהרחבה בפרשת יזום (רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח יזום והשקעות בע"מ פ"ד נד4 481) , ובאותו פסק דין קבע בית המשפט העליון כדלקמן:
"התכליות הבסיסיות העומדות ברקע הקמתם של גופי הערר השונים מבטאות מגמה כוללת לייחד את הדיון הראשוני במחלוקות בין האזרח לרשות במסגרתם, ולהוציא מחלוקות אלה בשלבן הראשון מתחום השיפוט של בתי-המשפט הרגילים. לתכליות אלה תוצאות פרשניות בתחומים האלה:
(1) סמכות גופי הערר לדון בעניינים שהחוק הפקיד בידם הוכרה כמצדיקה בדרך-כלל הימנעות בתי-המשפט מלדון באותם עניינים, בבחינת קיומו של סעד חלופי.
(2) ניתן לאתר מגמה פרשנית רחבה של סמכויות גופי הערר כפי שהוגדרו בחוקים המקימים אותם.
(3) הוכרה זכותו של גוף ערר לדון בשאלת קיום סמכותו הוא ולבחון אותה, אף בלא אמירה מפורשת על כך בחוק המיוחד.".........................
"... מקום שהנישום רשאי לערער על שומה, אין הוא יכול ללכת בדרך אחרת, אלא אם כן החוק עצמו משאיר בידו את הברירה", (שם , עמ' 492-491).
באשר לסמכות בתי המשפט קבע בית המשפט כדלקמן:
"עם זאת ראוי לציין כי נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת, גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערעור, והוא כאשר מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת.......................
"ברי, כי היזקקות בתי המשפט להכרעה בענין כזה חורגת מן השיגרה ושמורה למקרים חריגים בלבד, ובכפוף לסייג זה, אין לערב את בתי המשפט בהכרעות ראשוניות במחלוקות הנתונות להשגה ולערר, אלא על דרך הביקורת הערעורית או במסגרת עתירה לבג"צ שעניינן העמדת החלטתו של גוף הערר במבחן הביקורת השיפוטית, (שם , עמ' 493-492).
אכן, כיוצא מההלכה שהובאה לעיל, כפי שטענה ב"כ המבקשת בבקשתה, תביעה להשבת כספים שנגבו במסגרת היטל ביוב יש להפנות בראשונה לועדת הערר ותביעה להשבת כספים שנגבו במסגרת אגרת חיבור, יש להפנות לשר הפנים.
יחד עם זאת, לאור טענות המשיבה, כפי שהובאו בתגובתה לבקשה, יתייחס בית המשפט לטענות הפרטניות אחת לאחת.
פסיקת בית המשפט העליון -
בתגובתה הפנתה המשיבה לשני פסקי דין שהוצאו בבית המשפט עליון, ובהם על פי שיטתה, קבע בית המשפט עליון כי לבתי משפט אזרחיים הסמכות לדון בהיטל הביוב. בדבריה הפנתה לפסקי הדין בעניין ערעור אזרחי 2898/01 מפעלי פלדה מזרחיים בע"מ נ' עירית רמת-גן וע"א 4842/02 9206/00 אחים דוניץ בע"מ נ' עירית רעננה.
בפסק דין ברע"א 3993/05, ש.א.ב חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ' עירית באר-שבע, (פורסם באתר "נבו"), קבע כב' השופטת רובינשטיין בבית המשפט העליון כדלקמן:
"טו. גם בפסקי דין מהערכאות השונות שהציגה המבקשת, דומה שאין למצוא תמיכה לטענותיה. בחלקם אמנם נקבע כי בתי המשפט האזרחיים ימשיכו לדון באגרות חיבור המים, אך היה זה – כפי שמעידה המבקשת עצמה – על סמך הסכמות הצדדים לאותם עניינים; ראו למשל ע"א 9206/00 אחים דוניץ נ' עירית רעננה (לא פורסם) ; ע"א 8298/01 מפעלי פלדה נ' עירית רמת גן (לא פורסם), שם הוחזר דיון בהיטלים דומים לבית המשפט המחוזי בהמלצת בית המשפט ובהסכמה. במקרים אחרים, שונים ההיטלים הנדונים, עובדות העניין או תוכן הדיון המשפטי במידה כזו, אשר אינה מאפשרת לגזור גזירה שווה בינם לבין המקרה הנוכחי."
מתוך דבריו אלה של בית המשפט עליון עולה, כי לא ניתן יהיה ליתן משקל מכריע לפסקי הדין שצוינו לעיל בטיעוני המשיבה, ואשר ניתנו בהסכמת הצדדים ובנסיבות אלה, לא ניתן יהיה ליתן משקל גם לפסק דין נוסף שהוצג על ידי המשיבה בעניין רע"א 4842/02 עירית אשקלון נ' אמלוני, שאף הוא ניתן בהסכמת הצדדים.
אופי המחלוקת –
בתגובתה טענה ב"כ המשיבה כי מכתבי הטענות עולה, שמדובר במחלוקת עקרונית וחשובה, הנסובה סביב טענות משפטיות עקרוניות, ולדבריה, בענייננו, מדובר בשאלה עקרונית במסגרתה טוענת המבקשת שיש להחיל הסדר נטען שלה עם משרד הבינוי והשיכון ומנהל מקרקעי ישראל, לתשלום חלקי של אגרות והיטלים על היזמים הרוכשים את קרקעות ממ"י .
לטענתה, המבקשת עצמה הודתה, כי היעתרות לתביעה עלולה להציף את בית המשפט בתביעות, ובנסיבות אלה יש לקבוע, כי מדובר בסוגיה עקרונית, המשותפת למקרים רבים ולפיכך, יש לדון באותה סוגיה בבית משפט אזרחי.
בפסק הדין בענין רע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. ייזום והשקעות , קבע , כפי שצוטט לעיל, בית המשפט העליון, כדלקמן:
".....עם זאת ראוי לציין כי נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"ץ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר, והוא כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת....
ברי, כי היזקקות בתי-המשפט להכרעה בעניין כזה חורגת מדרך השגרה ושמורה למקרים חריגים בלבד, ובכפוף לסייג זה אין לערב את בתי –המשפט בהכרעות ראשוניות במחלוקות הנתונות להשגה ולערר, אלא על דרך הביקורת הערעורית או במסגרת עתירה לבג"ץ שעניינן העמדת החלטתו של גוף הערר במבחן הביקורת השיפוטית".
מתוך דבריו אלה של בית המשפט העליון בפרשת יזום עולה, כי בעניינים חריגים הנוגעים לסוגיות בעלות חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת, ידון בית המשפט.
עיון בסוגיה נשוא דיוננו מעלה, כי גם אם מדובר בסוגיה הנוגעת למספר לא מבוטל של גופים מסחריים, עדיין לא ניתן יהיה לומר כי מדובר בסוגיה חריגה בעלת חשיבות ציבורית ועקרונית מיוחדת, אשר תצדיק סטיה מן הכלל שנקבע בפסק הדין בפרשת יזום .
זאת ועוד, לתשובת המבקשת לבית המשפט צורף כתב ההגנה שהגישה המבקשת בת.א 862/02 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין ש.א.ב חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ' עריית באר שבע , ובכתב הגנתה באותו תיק, העלתה המבקשת טענותיה גם לעניין החלת הסדר עם משב"ש וממ"י, על היחסים בין הצדדים לאותו תיק.
בהחלטת בית המשפט העליון בעניין רע"א 3993/05, ש.א.ב חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ' עיריית באר שבע אשר דנה בהחלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בערעור על החלטת בית המשפט השלום בתיק 862/02 , ציין כב' השופט רובינשטיין את טענת חב' ש.א.ב ולפיה, ביו היתר הואיל ומדובר בתביעה המושתת על בסיס חוזי, יש לקבוע, כי מדובר בסוגיה עקרונית המחייבת דיון בבית משפט אזרחי.
לאחר שבחן את מכלול הסוגיות הנוגעות לעניין באותה פרשה, קבע בית המשפט העליון בפרשת ש.א.ב, כי אין מקום להפנות המחלוקת לדיון בפני בית משפט אזרחי ומתוך קביעה זו ניתן ללמוד, כי בית המשפט לא קיבל את הטענה ולפיה, המחלוקת באותו תיק המעלה שאלות דומות לסוגיות הנדונות בענייננו מעלה שאלה חריגה אשר תצדיק את בחינת הסוגיות בפני בית משפט אזרחי .
בנסיבות אלה, ניתן לקבוע, כי המחלוקת נשוא דיוננו אינה באה בגדר המקרים החריגים אשר נקבעו בפסק הדין בעניין יזום ככאלה שיחייבו בירורן בפני בית משפט אזרחי.
מחלוקת הסכמית -
בתגובתה לבקשה ציינה המשיבה, כי בעניייננו המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת הסכמית הנוגעת להיטלי הביוב ובנסיבות אלה טען ב"כ המשיבה המקום המתאים לברר את המחלוקת בין הצדדים הוא בית המשפט האזרחי.
את דבריו האמורים לעיל, מבסס ב"כ המשיבה על טענותיו ולפיהן, טענות המבקשת לזכות לגבות האגרות נובעות מהחלת הסדר כללי בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון כמפורט בסעיף 27 לכתב ההגנה שהוגש ע"י המבקשת בתיק העיקרי .
בסעיפים 27, 26 לכתב הגנתה בתיקנו, ציינה המבקשת כדלקמן :
"26. במסגרת ההסכמים עליהם חתמה התובעת, בעקבות זכייתה בשני המכרזים, נטלה היא על עצמה את החובה לשאת בתשלום אגרות והיטלי הפיתוח לעירייה בנוסף על תשלומי הפיתוח למשב"ש..
מכאן, כי חתימתה של התובעת על ההסכמים מעידה על ידיעתה כי אין בתשלום הוצאות הפיתוח כדי למצות את מלוא התשלומים, וכי תידרש לשאת בנוסף לתשלומי הפיתוח גם באגרות והיטלי פיתוח המשולמים לרשות המקומית.
27. זאת ועוד, משנטלה על עצמה התובעת את התחייבות לשאת בתשלומים נשוא התביעה, יצאה חובתה של התובעת לשאת בתשלומים הנ"ל מהתחום הסטטוטורי לתחום האובליגטורי. משכך, אין התובעת יכולה להתנער ממחויבויותיה המעוגנות בהתחייבות רצונית שנטלה על עצמה, ולהיאחז בנימוקים השעונים על התחום הסטטוטורי. "
עיון באמור בכלל סעיפי כתב ההגנה מעלה, כי טענתה העיקרית של המבקשת בכתב הגנתה הינה לכך, שהתשלומים נשוא דיוננו הינם תשלומים סטטוטוריים, אותם חייבת המשיבה לשלם למבקשת ובאור זה יש לקרוא את טענות המבקשת בסעיף 27 לכתב ההגנה כטענת השתק, שהינה צדדית לטענה העיקרית המייחסת לחוב העומד לטובת המבקשת בסיס סטטוטורי.
זאת ועוד, כפי שהראינו לעיל, ציין בית המשפט העליון בהחלטה בעניין חברת ש.א.ב ,(רע"א 3993/05) את טענת המבקשת באותו דיון לפיה,יש ליתן משקל לעובדה שתביעתה מושתת על בסיס חוזי ועל אף עובדה זו החליט שלא להותיר הדיון בסוגיה שבמחלוקת בבית המשפט האזרחי.
בנסיבות אלה, איני מוצא לנכון לדחות הבקשה, אך בשל הטענה, כי המחלוקת נשוא דיוננו נסובה סביב שאלות הנוגעות להסכם.
תביעה כספית להשבה –וטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט –
בתגובתה טענה המשיבה כי בענייננו דנים אנו בתביעה כספית להשבת כספים ולא בביטול חיוב בהיטל ביוב ומשום כך מוסמך בית המשפט האזרחי לדון בתביעה .
בפסק הדין בעניין "יזום", קבע כב' בית המשפט העליון כדלקמן:
"בענייננו מדובר בתביעת השבה של כספים ששולמו. לא נראה לי על פניו כי יש נפקות לעובדה כי הסעד המבוקש היו השבה ככל שהדבר נווגע לעניין סמכותם של גופי ערר. ההבחנה בין מצב דברים שבו הוטל על בעל נכס חיוב בהיטל אשר טרם שולם , והוא מבקש להעמידו במבחן הביקורת , לבין מצב שבו סכום ההיטל שולם , ובעל הנכס טוען לאחר מעשה כי יש לזכותו בהשבה מאחר שההיטל פגום , אינה נראית מהותית ככל שהיבט סמכות גופי הערר נוגע בדבר."
(עמ' 499 לפסק הדין).
מתוך קביעת בית המשפט העליון, שצוטטה לעיל, ניתן לקבוע, כי אין לדחות בקשת המבקשת , אך בשל העובדה, שמדובר בתביעה להשבת סכומי כסף.
זאת ועוד, בהחלטה בענין רע"א 3993/05 (ש.א.ב נ' עירית באר-שבע) שצוינה לעיל, קבע בית המשפט העליון כדלקמן:
"אמנם, בצדק מציינת המבקשת כי בפסק דין ייזום העיר הנשיא ברק (אליו הצטרף השופט אנגלרד), כי יתכן שמקום בו שאלת ההשבה מעוררת שאלות כלליות הנוגעות לדיני עשיית עושר ולא במשפט, כגון טענות הגנה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, אין זה ודאי כי לועדת הערר תהא הסמכות לדון בתביעה. כאמור, גם במקרה דנא מעלה המשיבה, בין טענותיה המקדמיות בכתב ההגנה, כי יש לדחות את התובענה על הסף, על-פי סעיף 2 האמור. עם זאת, איני סבור כי במקרה דנא יש ליתן רשות ערעור בשל נימוק זה. טענת המשיבה בדבר תחולתו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר אינה הטענה המרכזית בהגנתה, אלא אחת מני כמה טענות מקדמיות, זאת בנוסף לטענות רבות לגוף התביעה. אינני סבור כי די באזכור הטענה, כדי להביא את ענייננו בגדר המקרים שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי בבית משפט זה." (עמ' 8 לפסק הדין).
עיון בתגובת המשיבה בבקשה נשוא דיוננו מעלה, כי טענת המשיבה המתייחסת לסעיף 2 לחוק לעשיית עושר ולא במשפט, אינה הטענה המרכזית בהגנתה והיא מהווה חלק שאינו מכריע בכלל טענותיה.
בנסיבות אלא, לאור דבריו של בית המשפט העליון בעניין יזום ובענין ש.א.ב, אני דוחה טענת המשיבה בעניין.
תביעה המערבת מספר היטלים –
טענה נוספת, שטענה המשיבה, הינה כי כאשר מדובר בתביעה המערבת בתוכה מספר היטלים או תשלומים המערבים שאלות זהות,יש לדון במחלוקות במרוכז בפני בית המשפט:
אף נושא זה נדון בפסק דין יזום וכך נקבע לגביו:
"...העובדה בלבד שבענייננו מבקשים המשיבים לתקוף היטלים משני סוגים - ביוב ומים - ותקיפה זו מחייבת פניה לשני גופי ערר שונים, אינה מצדיקה, כשהיא לעצמה, היזקקות לערכאות שיפוטיות במקום בירור ראשוני בפני גופי הערר האמורים" (עמ' 500-499).
( ראה לעניין זה גם החלטתט של בית המשפט העליון בעניין ש.א.ב שם דחה טענה דומה )
קביעה זו מנחה אף בענייננו ולפיכך, יש לדחות טענות המשיבה בעניין.
סמכות שר הפנים – בענין אגרות חיבור מים-
בטיעוניה טענה המשיבה, כי שר הפנים כופר בסמכותו לדון בחיוב בגין אגרות חיבור מים שמקורן בחוק עזר עירוני, ועומד על כך כי סמכותו נוגעת אך ורק לדרישת תשלום שהוצאה בהתאם לס' 20 לפקודת אספקת מים:
כאמור, סעיפים 20 ו-28 לפקודה, המתייחסים בין היתר, לאגרת חיבור מים קובעים כי מקום שהחיוב הינו מכוח סעיף 20 לפקודה, הסמכות לדון בכל הנוגע לחיובים אלו נתונה לשר הפנים.
בבג"צ 1290/02 אוניל נ' שר הפנים, תק-על 2002(4) 745,קבע בית המשפט העליון כדלקמן:
"...לגוף העניין,הסבירה המדינה כי בבג"ץ 134/79 שיכון עובדים בע"מ נ' המועצה המקומית נווה מונוסון פ"ד ל"ג 3 169,בע"מ 171,נפסק כי סמכותו הערעורית של שר הפנים מוגבלת רק לערעורים כנגד היטלים המוטלים מכוח סעיף 20 לפקודת העיריות(אספקת מיים),1936.
אכן, לדעתנו, עמדת המדינה היא ראוייה ואין מקום להרחבת סמכותו הערעורית של שר הפנים...
זאת ועוד, בהתייחסו לאמור בפסק הדין בעניין איוניל קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע , בע"א 1203/02, גילרן נ 'עריית ערד כדלקמן:
"בפסק דין אוניל (בג"צ 1290/02) קבע בית המשפט העליון (בהרכב של כב' השופטים דורנר, ביניש וריבלין) שאין להרחיב את סמכות שר הפנים לסוגיית חיוב באגרה בגין הנחת צנרת מים. סמכותו הערעורית של שר הפנים מוגבלת לערעורים כנגד היטלים, מכוח סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים). כפי שצוין לעיל, סעיף זה עוסק בחיבור צינורות ולא בהנחת צינורות. מכאן אני למד שבניגוד למצב של היטל ביוב הסמכות בסוגיית הנחת צינורות נתונה לבית המשפט האזרחי המוסמך. להשלמת התמונה יצויין שהמותב בפסק דין אוניל המליץ לרשויות להקים, דרך תיקוני חקיקה נאותים, ועדת ערר לדיון גם בהשגות על אגרות בגין הנחת צינורות מים. ההצעה לתקן מלמדת על המצב הקיים. בהעדר יישום ההמלצה ישמעו השגות בנושא הנחת צינורות בבית המשפט האזרחי. יש לבחון נושא נושא על פי המצב המשפטי המצוי. אין דין אחד להיטלי מים וביוב. בדומה אין דין אחד להיטלי מים.
אמנם, פרט ליוצא מן הכלל של גזרת ים-סוף, קשה להפריד בין מים למים. אולם, על פי הבנתי, הדין והפסיקה במצב הנוכחי מפרידים בין הנחת צינורות מים לבין חיבור צינורות מים. ברי כי מצב זה רחוק מלהיות רצוי ועל כן אין להתפלא על כך שהיו מקרים בהם בתי משפט המליצו לצדדים להסכים על שמיעת ההשגות כולן באותו פורום".[ע"א 1203/02 (ב"ש) א.ב.ג גילרן בע"מ נ' ערית ערד ,דינים מחוזי ל"ד (7) 300].
מתוך האמור בפסקי הדין בעניין אוניל ובעניין גילרן עולה כי בית משפט זה אינו מוסמך דון בתביעת התובעת הנוגעת לאגרת חיבור המים, כדוגמת ענייננו, ולפיכך אני דוחה את טענות המשיבה בעניין.
בשולי דברים אלה יוער גם כי אף אם קיימת התנגדות מטעם שר הפנים לדון בסוגיה שמלכתחילה הינה בסמכותו, הרי שיש לתקוף סירוב זה בערכאה המתאימה והמוסמכת ואין להביא הסכסוך לדיון בפני בית משפט אזרחי כברירת מחדל.
סוף דבר –
הריני מקבל את הבקשה ודוחה את טענות התובעות בהתייחס להשבת כספים על פי פקודת המים וחוק העזר מים, וכן על פי חוק הביוב וחוק העזר ביוב.
אודות ARNONA
גרסת הדפסה
