העותרים טוענים בעתירתם כי רכשו את הנכסים על מנת להבטיח לעצמם חיי כבוד בגיל הפנסיה וכי צו הסגירה גרם להם נזקים, כל כספם ירד לטימיון והנכסים הפכו לעיי חרבות פרוצים ונטושים שאין לחייבם בארנונה בגינם.

2. המשיבה טענה בתגובתה כי העותרים נמנעים מתשלום הארנונה מזה שנים רבות, חרף העובדה שנקטה נגדם בהליכי גביה מינהליים והטילה עיקולים על רכושם וכי העותרים השתהו בהגשת העתירה מאז יולי 2003 – מועד בו לטענתם ניתן צו הסגירה והנכסים הפכו "ללא קיימים". המשיבה טענה כי לבית משפט לעניינים מינהליים אין סמכות לדון העתירה משום שבמהותה היא נסובה סביב סיווג הנכסים ובכגון דא הסמכות הינה לועדת הערר, בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ז- 1967. לגופו של ענין טענה במשיבה כי קיומה של חוסר יכולת "משפטית" לעשות שימוש בנכסים – אינה עילה לפטור מארנונה ושאלת השימוש או אי השימוש בנכסים אינה קובעת את חובת התשלום (מה עוד שצו הסגירה ניתן לאור "מספר בעיות בטיחותיות ובטחוניות").

3. יש ממש בטענותיה המקדמיות של המשיבה ויש בהן כדי להביא לדחיית העתירה. צו הסגירה, עליו מתבססים העותרים בעתירתם הוצא, לטענתם, עוד בחודש יולי 2003 אך עד יום הגשת העתירה – 3.1.07, נמנעו העותרים מהגשת עתירה וגם לא השיגו על חיובם בתשלום ארנונה – בין בדרך של תקיפת עצם החיוב ובין בתגובה להליכי גביה מינהליים שהמשיבה נקטה ועדיין נוקטת נגדם לגביית חוב הארנונה.

תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א- 2000 קובעת במפורש כי עתירה תוגש "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מ- 45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה לפי המוקדם". אין ספק כי בנסיבות המתוארות העתירה נגועה בשיהוי ניכר.

4. המשיבה צודקת גם בטענתה כי הסמכות לדון בעניינם של העותרים נתונה לועדת הערר, בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ז- 1967, שכן עניינה של העתירה ב"סיווג" הנכסים, שלטענת העותרים אינם מהווים כלל "נכסים", אלא שאינם קיימים בפועל.

5. גם לגופו של ענין – דין העתירה להידחות. העותרים מסתמכים בעתירתם על העובדה שהוצא לנכסים צו סגירה ואולם בחינת צו הסגירה מראה כי הצו הוצא לאור בעיות "בטיחותיות ובטחוניות" ולא לאור העובדה כי אינו ראוי לשימוש. העותרים גם לא הביאו כל ראיה שהיא כי הנכסים אינם ראויים לשימוש באופן שאפילו לא ניתן לבחון האם באים בקריטריונים שנקבעו על ידי כבוד הנשיא שמגר בע"א 5517/90 - חיים שורץ ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין . פ"ד מו(4), 732.

6. אשר על כן – אני מורה על דחיית העתירה.

7. לפנים משורת הדין ובשים לב למצבם של העותרים – איני עושה צו להוצאות.