התובעים נכנסו להתגורר בדירה ביום 1.4.1995, עם סיום בניית בית המגורים ולאחר קבלת כל האישורים הנדרשים על ידי הנתבעת. ביום 10.09.06, הודיעה הנתבעת לתובעים במכתב, כי במסגרת סקר מדידה עירוני, נמדדה דירתם והתברר, כי שטחה של הדירה עומד על 110 מ"ר ולא על 129 מ"ר. התובעים חויבו בתשלומי ארנונה על יסוד שטח של 129 מ"ר, שילמו את מלוא תשלומי הארנונה במועדם וכסדרם ועתה מתברר, ששילמו ביתר.

בעקבות תוצאות המדידה העדכנית, פנו התובעים לנתבעת בדרישה להשיב להם את חיובי היתר בגין 7 שנים אחרונות, בסך כולל של 7,015 ₪. דרישת התובעים נענתה בשלילה על ידי הממונה על הכנסות העירייה. התשובה נומקה בטענה, כי בחשבונות השנתיים בגין הארנונה, שנשלחו על ידי הנתבעת, צויין אופן הגשת ערר עד 30 יום מהנפקת החיוב. ביום 10.10.06, פנו התובעים אל הנתבעת פעם נוספת וצירפו פסיקה רלבנטית לסוגיה, אך נענו בשלילה פעם נוספת.

התביעה להשבה מבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט. לטענת התובעים, הנתבעת התרשלה בכך, שביצעה מדידה שגויה עם הקמת הבניין או לחלופין, אישרה מדידה שגויה על ידי היזם או נציגי העירייה עצמה וזאת מבלי לבצע תהליכי ביקורת נדרשים כתנאי לקבלת ההיתר בדבר סיום הבניה והיתר המגורים.

אין מחלוקת בדבר קיומו של תשלום יתר. הטעות האמורה מקורה בנתבעת אשר גבתה כספים ביתר במהלך למעלה מ- 11 שנים. לתובעים לא הייתה יד בטעות האמורה והסתמכו על הודעות התשלום של הנתבעת, כאשר אין ספק, כי בדיקה של החשבונות חייבה הליך מורכב של מדידות מקצועיות שאינן בתחום הידע והעיסוק של התובעים. מחדלה המתמשך של הנתבעת וטענתה, כי היזמים אחראים לקביעת שטח הדירה אינה טענה אשר יכולה לעמוד במבחן הביקורת והסבירות. במהלך כל התקופה התעלמה הנתבעת מחובתה לבדוק את שטח הדירה ובכך התרשלותה. החובה להשיב כספים ששולמו ביתר, מוטלת על רשות ציבורית מכוח עקרון תום הלב.

לטענת הנתבעת, החוק קובע דרך ייחודית לתקיפת חיובי הארנונה על ידי הגשת השגה וערר. אין לעקוף דרך זו, בין בשל הוראות החוק ובין בשל כך, שהדבר יביא לערעור תקציבי הנתבעת ולהסתמכותה על עקרון סופיות השומה. לכלל מגובש זה של אי עקיפת הליכי ההשגה והערר קיים חריג והוא, מדידה רשלנית באופן חריג של הנכס. במקרה דנן, התובעים הם אלה שהתרשלו ואין הם זכאים להטיל על הנתבעת את פרי התרשלותם.

שטח דירת המגורים נמסר לעירייה על ידי הקבלן שבנה את הדירה, כאשר שטח המחויב בארנונה נקבע ככלל על פי דיווחי היזמים. העירייה עורכת מפעם לפעם סקר מדידות של הנכסים הכרוך בעלויות גבוהות ומטרתו לעדכן את שטחי הנכסים בני חיוב בארנונה.

מידי שנה בשנה שלחה הנתבעת לתובעים הודעות תשלום ארנונה שנתיות ובהן הודיעה להם על זכותם להגיש השגה וערר על הודעות התשלום. הנתבעים מעולם לא הגישו השגה או ערר על הודעות אלה כפי שדורש סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן – חוק הערר). כוונת המחוקק בקביעת מועדים להגשת השגה וערר נועדה ליצור וודאות תקציבית בנוגע להכנסות הרשויות המקומיות.

החריג היחיד להלכה המושרשת האוסרת עקיפת הליכי השגה וערר, הוא מדידה רשלנית באופן חריג של הנכס. חריג זה אינו חל בענייננו, שכן העירייה לא מדדה את הנכס אלא הסתמכה, כפי שהייתה זכאית לעשות, על נתוני היזם ולכן אין התרשלות במדידה.

הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו, יסכמו בכתב ובית המשפט יפסוק על סמך החומר המצוי בתיק.

אין חולק, כי התובעים שילמו את מלוא תשלומי הארנונה במועדם וכסדרם, על פי דרישות העירייה. במסגרת סקר מדידה עירוני נמדדה דירתם של התובעים והתברר, כי שטח דירתם עומד על 110 מ"ר ולא על 129 מ"ר, כך שחויבו בתשלומי יתר.

המחלוקת בין הצדדים היא באשר לשתי סוגיות. האחת, לטענת הנתבעת, בית משפט זה נעדר סמכות לדון בטענות התובעים, שכן היה עליהם לעלות טענותיהם בהליך של השגה וערר בפני מנהל הארנונה וועדת הערר. הנתבעת מסתמכת על חוק הערר הקובע מסלול ייחודי לדיון במחלוקות לעניין חיובי ארנונה. השנייה, טענת הנתבעת, כי כיוון שהייתה רשאית להסתמך על נתוני היזם הרי, שההתרשלות רובצת לפתחם של התובעים אשר לא טרחו לבדוק את הודעות התשלום.

חוק הערר מורה דרך לשמירה על זכויות הנישומים באמצעות השגה וערר על חיובי הארנונה. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי טענות אשר ניתן להעלות בהשגה, אין "לעורר" במקום אחר, אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסוימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיובי ארנונה. "היוצא מכאן, שבין אם הגיש הנישום ערר לוועדת הערר ועררו נדחה, ובין אם לא הגיש והזמן לכך עבר, עניין שנדון בערר, או אפילו לא נדון אך יכול היה להיות מובא לדיון, אין להעמידו בסימן שאלה עוד ... אם לא בא העניין בפני ועדת ערר, אין לך אומנם מעשה בית דין כמשמעותו הטכנית, אך שומה, שאין לערור עליה עוד, מונעת את הנישום מלהתנכר לחבות שנקבעה בה. מעשה המינהל כמעשה בית דין" (ע"א 714/68 זיס נ' המועצה המקומית אשדוד, פ"ד כג(2) 623, 627 – 628).

לטענת התובעים, הנתבעת התרשלה בכך, שביצעה מדידה שגויה עם הקמת הבניין או לחלופין, אישרה מדידה שגויה על ידי היזם או נציגי העירייה עצמה וזאת מבלי לבצע תהליכי ביקורת נדרשים כתנאי לקבלת ההיתר בדבר סיום הבניה והיתר המגורים. מנגד טוענת הנתבעת, כי העירייה לא מדדה את הנכס אלא הסתמכה, כפי שהייתה זכאית לעשות, על נתוני היזם ולכן אין התרשלות במדידה.

אני דוחה את טענת הנתבעת לעניין זה ומקבל את טענות התובעים. לא רק שהנתבעת לא השכילה להציג ראיה אשר תתמוך בטענה זו, אלא שהיא מציינת בסיכומיה, כי סקר המדידות הקודם הסתמך על דיווחי היזמים, כאשר באותו משפט ממשיכה וטוענת, כי דיווחי היזמים "כלל, לא נשמרו בתיקי העירייה" (סעיף 8.3 לסיכומי הנתבעת). לא זו אף זו, העובדה, כי הנתבעת הסתמכה כ- 11 שנים על נתונים שגויים, קרי פער בשטח הדירה בשיעור של כ- 17%, עומדת לה לרועץ ומבססת רשלנות מצד העירייה (ה"פ 177223/98 פרץ אברהם בע"מ נ' עיריית חולון, פסק דין מיום 13.10.99, כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל). אזרח המקבל דרישת תשלום מהרשות המקומית רשאי להניח, כי הדרישה מבוססת על מדידה מדויקת ואין כל סיבה, שלא להסתמך על הוראותיה ולבדוק את פעולותיה. הנתבעת לא ביצעה מדידה כנדרש של שטח הנכס, היא לא בדקה ואימתה את נתוני המדידה, אלא מסתתרת מאחורי דיווחים של צד שלישי, אשר לא בדקה אותם כלל. הנתבעת לא נהגה כפי שרשות מקומית מיומנת וזהירה הייתה חייבת לנהוג בנסיבות העניין, ואם לא די באמור הרי, שלא עשתה די בכדי למנוע את החיוב המוטעה.

לעניין טענת התובעים, כי על הנתבעת להשיב להם את כספם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, הרי כבר נאמר: "דיני עשיית עושר ולא במשפט מייסדים עצמם על עקרונות הצדק והיושר הטבעי. הרוח המנשבת בהם היא תחושת המצפון והיושר המורה אותנו כי יש למנוע התעשרות לא מוצדקת של ראובן על חשבונו של שמעון. ומכוח תחושת צדק עמוקה זו נקבעה חובת השבה בדין ... אם תדרוש הרשות מן היחיד תמורה עבור השירות - או, לפי העניין, תמורה למעלה מן הקבוע בחוק - יחייב בית-משפט את הרשות להשיב ליחיד את התמורה ששולמה או את תמורה העודפת על התמורה הקבועה בחוק ..." (ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ (טרם פורסם)).

אין חולק בדבר הטעות שאירעה בחיובם של התובעים בארנונה. התובעים שילמו במהלך שנות מגוריהם בדירה, כ - 11 שנים, תשלום יתר בגין הארנונה בשיעור של 17.2%, קרי תשלום יתר שנתי בסך 1,015 ₪, וזאת בהתאם לחשבונות הארנונה שנשלחו אליהם על ידי הנתבעת. הנתבעת כאמור אינה חולקת על כך. ביצוע השבה בנסיבות אלו, נכון וראוי. רשות הגובה ביתר חייבת להשיב לאזרח את הכספים ואל לה להסתתר מאחורי טענות מניעות ושיקולי צדק. האזרח צריך לשים מבטחו ברשות ולדעת, כי זו מחייבת אותו כדין ואם לא עשתה כן, כי אז תשיב לו את הכספים, בהתאם לחוק. לפני מספר ימים (31.5.07), הבעתי את דעתי בפסק דין שניתן בת.א. 52452/05 נורמה לוינבוק נ' עיריית תל אביב יפו, כי מששילם תושב העיר תשלומי יתר, מן הראוי הוא שהרשות המקומית תשיב לו את ששילם, ללא התדיינות. "אוסיף כי על עמדת המערערים גם מכבידה העובדה שאין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולם למעשה סכום של ארנונה כללית העולה על מה שהמשיבה הייתה חייבת לשלם כדין. בנסיבות כאלה ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות" (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' נסיונל חב' ישראלית לביטוח בע"מ (טרם פורסם)). ברע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2) 214), חוזר בית המשפט על הדברים האמורים - "המבקשת הייתה מיטיבה לעשות אילו סיימה עניין זה מחוץ לכותלי בית^-המשפט במקום לדבוק בהתדיינות שנמשכה שבע שנים נוספות מאז שהמשיב החל לשלם ארנונה לפי סיווג של פאב. לא הייתה מחלוקת שהמשיב שילם למבקשת ארנונה כללית בסכום העולה על הסכום שהיה חייב לשלם כדין, ולפיכך "בנסיבות כאלה ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות" (עמ' 218; ראו בעניין זה: ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב' מהדורה שנייה, עמ' 876 – 885 ופסק דין, שניתן ביום 3.1.05 בת.א. 17107/03 בכר אלי נ' עיריית רמת השרון).

לאור כל האמור אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה, 7,105 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 13.12.06 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות בסך 279 ₪ ושכ"ט עוד בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד לתשלום בפועל.