עניינו של הערעור שלפני - הוא גם עיקר עניינו של העררים האמורים - בשני אלה:

1. חוקיות חיוב המבנים המצויים על קרקע חקלאית בהם מחזיקים המערערים (להלן: "הנכסים"), לגבי כל השנים נשוא הדיון, בהתאם ל"דיני ההקפאה".

2. חוקיות חיוב אותם נכסים ביחס לשנים הקודמות לשנה בה הוצאו הודעות השומה,(חיוב רטרואקטיבי).

2. לטענת המערערים - חיוב הנכסים ביחס לכלל השנים אינו חוקי, מאחר שהוא מנוגד ל"דיני ההקפאה" המסדירים את הטלת וגביית הארנונה. זאת, שכן אין חולק כי השימוש בנכסים לא השתנה במשך השנים ול"שינוי הסיווג" לא ניתן אישור שרי הפנים והאוצר - כנדרש לפי חוק. בנוסף, טוענים המערערים כי אין המדובר ב"תיקון טעות" ביחס לנכסי המערערים בלבד - אלא ב"שינוי מדיניות" של העירייה. כמו כן, נטען כי חיוב הנכסים באופן רטרואקטיבי אינו חוקי והוא מנוגד להלכה הפסוקה בעניין זה.

לטענת המשיב (להלן: "העירייה") - חיוב הנכסים לראשונה מהווה "תיקון טעות", שאינו מנוגד ל"דיני ההקפאה" והינו חוקי. אף חיוב הנכסים ביחס לשנים קודמות הינו בהתאם לדין.

3. יצוין כי המערערים אף טענו בקצרה ביחס למספר עניינים נוספים - אופן התנהלות הדיון בפני וועדת הערר; שטח הנכסים נשוא הדיון (וקיומם הפרטני של מבנים הנמנים עליהם); השימוש הנעשה בחלק מאותם מבנים; ואף להפליה.

אציין כי מרבית טענות אלו אין מקומן בהליך של ערעור מינהלי על החלטת וועדת הערר, אלא בהליכים אחרים (עתירה מינהלית, השגה וערר). יתרה מכך, כל הטענות הללו נטענו בעלמא והמערערים נמנעו מלהביא כל ראיה בעניינים אלו. לפיכך, לא מצאתי לדון בטענות אלו במסגרת הערעור.

4. במסגרת הדינים המגבילים את סמכות הרשויות המקומיות בכל הקשור לארנונה, "דיני ההקפאה", נאסר על הרשות המקומית לבצע "שינוי סיווג" של נכס.

וכך נקבע בתקנה 4(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), תש"ס-2000:

"מועצה לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג של נכס בשנת הכספים 2000 באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו."

יצוין כי התקנות הנ"ל חלות גם ביחס לשנה בה הוצאה השומה, שנת 2005, מכוח סעיף 26(א) לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), תשס"ה-2005.

5. ההלכה הפסוקה בעניין התקנה הנ"ל נקבעה בבית המשפט העליון לפני מספר שנים בפרשת קפלן (עע"מ 104/03 קפלן נ' עיריית רמת גן, פ"ד נח(3) 769 (2004), ראשית שנת 2004).

וכך נאמר שם:

"השינוי בו עוסקת תקנה 4(א) הינו שינוי סוג, סיווג או תת סיווג הנעשה בצו הארנונה עצמו. הכוונה היא, שחיובי הארנונה המתאימים מכוח הדין לא יועלו אלא בהתאם לאמור בתקנות. תכליתה של תקנה 4(א) אינה למנוע הטלת ארנונת אמת על פי צו הארנונה כפי שהיה בתוקף גם שנה קודם לכן. אין תכליתה לשמר טעויות, אם היו כאלה, במדידת שטחי דירות, או לקבוע חיובי ארנונה מוטעים בשיעור פחות מן המגיע על פי צו ארנונה תקף ומחייב. צודקת המשיבה בעמדתה על פיה לא שינוי של הסוג או הסיווג או תת הסיווג נעשה על ידה בשנת 2000 - שהרי השינוי שבתקנה 4(א) מתייחס לשינוי בצו הארנונה - אלא התאמה של חיוב הארנונה לסיווג המתאים בצו הארנונה, אשר בו לא חל כל שינוי. אין זה מתקבל על הדעת שטעות או מחדל יונצחו עקב דיני ההקפאה של הארנונה (ראו לעניין זה ...). תוצאה כזו גם גורמת לחוסר שוויון בין מי שמשלמים ארנונת אמת לבין מי שמשלמים ארנונה בשיעור מופחת רק בשל טעות או מחדל בעבר."

(שם, פסקה 5 לפסק הדין. ההדגשות אינן במקור - נ.א.)

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון מאוחר יותר במספר פסקי דין: עע"מ 11641/04 סלע נ' מועצה אזורית גדרות, תק-על 2006(3) 642, מחצית שנת 2006; רע"א 10643/02 חבס ח. צ. פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה, תק-על 2006(2) 1975, מחצית שנת 2006; עע"מ 11137/04 יעקובוביץ נ' מועצה מקומית אעבלין, תק-על 2005(4) 2149, סוף שנת 2005.

6. בענייננו, וועדת הערר קיבלה את טענת העירייה כי המדובר ב"תיקון טעות" ביחס לגביית הארנונה מהמערערים באופן פרטני, ולא ב"שינוי מדיניות כללי" של הרשות המקומית ביחס לכלל הנכסים באותו סיווג. לא ראיתי כי וועדת הערר חרגה מסמכותה או הפעילה סמכות זו באופן לקוי או כי מסקנתה שגויה או בלתי-סבירה. משכך - בהתאם להלכה הפסוקה שצוטטה לעיל, משאין חולק כי העירייה לא ביצעה כל שינוי בצו הארנונה - בין אם המדובר ב"תיקון טעות" ובין אם ב"שינוי מדיניות כללי" - הודעות השומה אינן מנוגדות ל"דיני ההקפאה".

7. עניינו השני של ערעור זה בחיוב המערערים בגין הנכסים ביחס לשנים הקודמות לשנה בה הוצאו הודעות השומה. יצוין כי בהודעות השומה נדרשו המערערים על ידי העירייה לשלם ארנונה בגין הנכסים לשנים קודמות עד לשנת 1999. בהתאם להחלטת וועדת הערר, נדרשים כעת המערערים לשלם ארנונה בגין הנכסים עד לשנת 2002, בלבד.

8. ההלכה הפסוקה בעניין הסמכות לחייב בארנונה באופן רטרואקטיבי נקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ (פ"ד נד(2) 433, מחצית שנת 2000).

וכך נקבע שם, מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"בפקודת העיריות לא הוקנתה סמכות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי. כיוון שכך ולאור האמור לעיל, ידנו תהא קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי.

22. עלינו לאזן בין השיקולים הרלוונטיים לשם הכרעה בשאלת הרטרואקטיביות של החיוב בארנונה. מחד גיסא עומד האינטרס הציבורי של קיום החוק והאינטרס של תושבי המועצה שזו תגבה את המגיע לה. אי-גביית תשלומי הארנונה במשך תקופה ארוכה ממי שחייב בתשלומה, משמעה פגיעה אפשרית בתושבי הרשות המקומית, באשר יכול שנוצר חסר בקופתה של המועצה שייתכן שנתנה לתושביה פחות שירותים ממה שיכלה לתת אילו נגבתה הארנונה. ... מאידך גיסא ניצב אל מול האינטרס הציבורי האינטרס של מקורות [הנישומה - נ.א.], המושתת על עקרון סופיות החלטותיה של המועצה. ... למקורות עומד גם אינטרס ההסתמכות. היא ניהלה את עסקיה בהנחה שאינה חייבת בתשלום ארנונה בגין תעלת המוביל הארצי ובגין השטחים שלצדה. היא לא הביאה הוצאות אלה בחשבון במסגרת הסדר ההתחשבנות בינה לבין הממשלה."

(שם, פסקאות 22-21. ההדגשה אינה במקור - נ.א.)

על עיקרי הלכה זו חזר בית המשפט העליון ב- ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ (פ"ד נז(4) 769, פסקה 18 לחוות דעתו של השופט (כתוארו דאז) א' ריבלין, מחצית שנת 2003) וב-ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל (פ"ד נו(2) 773, ראשית שנת 2002 - פסקאות 22-18 לחוות דעתו של השופט י' אנגלרד).

9. בענייננו, עומדים לטובת המערערים הן האינטרס של סופיות החלטות העירייה והן אינטרס ההסתמכות - המגנים על זכות הקניין החוקתית שלהם.

לא מצאתי כל פגם - "הטעייה מצד האזרח", כפי שנאמר ב-ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, המאוזכר לעיל - לרבות חוסר תום לב בהתנהלותם של המערערים. בשום שלב, לא מנעו המערערים מנציגי העירייה לבדוק את הנכסים ולהוציא הודעות שומה בגינם במועד מוקדם יותר מזה שנעשה בפועל. בהקשר זה יצוין כי העירייה ידעה על קיומם של לפחות חלק מהמבנים שנים לפני הוצאת הודעות השומה.

טענת העירייה כי יש להטיל על מחזיקי הנכסים את החובה להודיע על הקמתם ושטחם של המבנים המוחזקים על ידם, אינה מוכרת בחוק או בהלכה הפסוקה (שצוטטה לעיל). ויודגש כי בענייננו אין המדובר בהוספת מבנים על ידי המערערים, כי אם בחיובם לראשונה של מבנים קיימים - לאחר שבמשך שנים נמנעה העירייה, ככל הנראה בשוגג, מלחייב מבנים אלה בארנונה. אשר על כן, הודעות השומה המתייחסות לשנים קודמות - יבוטלו.

10. לאור תוצאת ההליך, כאמור בפסקאות 6 ו-9 לעיל, ישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תישלח העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן ביום י"ב בתמוז (28 יוני 2007), בהיעדר הצדדים.