עתירתם של העותרים הוגשה לבית המשפט לאחר שהתקבלו אצלם, לטענתם, דרישות לתשלום המיסים, האגרות וההיטלים הנ"ל. העותרים ביססו את טענתם לאי חוקיות הטלת המיסים הנ"ל (יהיה כינויים אשר יהיה) על פסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) י. דר בעת"מ (מנהליים חי') 1390/05 דורון אפרתי נ' ועד מקומי - בוסתן הגליל, תק-מח 2006(1), 1679 (2006). עם זאת יצוין כי הסעדים המבוקשים בעתירה לא נוסחו בצורה מדויקת המבהירה כי כוונת העותרים היא לאי חוקיות דרישות התשלום בדרך של הטלת מיסים. בסעיף "א" למבוא לעתירה התבקש בית המשפט לאסור את חיוב התושבים בתשלומים שונים. רק בסעיפי העתירה האחרים הובהר כי הכוונה היא לדרך החיוב, דהינו בהטלת מיסים שלטענת העותרים אינה חוקית. ב"כ העותרים הבהיר את הסוגיה בפתח ישיבת הדיון המקדמי הראשונה כאשר ציין במפורש כי העותרים אינם חולקים על כך שעליהם לשלם עבור שירותים שהם מקבלים. כהצהרתו - העותרים מוכנים לשלם חיובים בגין שירותים שהם מקבלים מכוח חוזי ההתקשרות עם הישוב ואינם חולקים על חובתם לשלם עבור אותם שירותים. טענתם היא שלא ניתן להטיל עליהם מיסים לשם גבית אותם כספים אלא שיש לגבות את החוב מכל תושב כחיוב חוזי.

מצאתי לנכון להבהיר את אי הבהירות בניסוח העתירה, אי בהירות שהוסרה בישיבת המשפט המקדמית, מאחר ויתכן כי אותה אי בהירות תרמה לחלק מהתגובות שהגישו לבית המשפט המשיבים 1-2, הועד המקומי של קיבוץ אילון והמועצה האזורית מטה אשר. כך למשל ניתן לראות בפרק ה"פרולוג" של תגובת קיבוץ אילון התייחסות לכאורית לטענה שתושבי ההרחבה הקהילתית רוצים לפטור עצמם מתשלום עבור שירותים שהם נהנים מהם. כך גם בתגובת המועצה האזורית שצידדה בזכות הקיבוץ לגבות תמורה עבור השירותים שהוא מספק מתושבי ההרחבה.

בכל מקרה המחלוקות הובהרו בישיבה המקדמית הראשונה ומכאן היה מובן כי התושבים אינם חולקים על עצם החובה לשלם עבור שירותים המסופקים להם אלא שלטענתם החיוב בדרך של הטלת מיסים נעשה שלא כחוק.

יצוין כי פרקליטות המחוז הגישה תגובה בשם המשיב 3 ותמכה בטיעוני העותרים. לטענת המשיב 3 לא היה מוסמך הועד המקומי של קיבוץ אילון להטיל מיסים על תושבי הקיבוץ או ההרחבה, כל עוד אלו לא אושרו ע"י הממונה על המחוז.

במהלך ישיבה זו הבהירו הצדדים כי למעשה עתיד להתקיים דיון במשרד הפנים בכל הנוגע לסוגיה של הטלת מיסים ע"י הועד המקומי, סוגיה שמעסיקה לא רק את קיבוץ אילון אלא ועדים מקומיים בישובים רבים. עוד דווח לבית המשפט כי פסק הדין שניתן בעת"מ 1390/05 הנ"ל עתיד להיבחן ע"י בית המשפט העליון בתוך זמן קצר. בהתאם, ולאחר שהובהר ע"י המועצה האזורית כי טרם אושר לוועד המקומי לגבות מיסים, ולאחר שהובהר שלא ינקטו פעולות של גבית מיסי ועד עד להכרעה בסכסוך, החלו לדחות את הדיון.

בין לבין ניתן ביום 18/6/07 פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 1922/06, ועד מקומי בוסתן הגליל ואח' נ' אפרתי ואח' (טרם פורסם). בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של כב' השופט דר וקבע כי הטלת מיסי ועד ללא אישור הממונה על המחוז היא פעולה בלתי חוקית.

בעקבות פסק הדין הבהירו המשיבים 1-2 כי למעשה דרישות התשלום שנשלחו בטלות. המועצה מתעתדת לפנות למשרד הפנים בבקשה לאישור העלאת הארנונה והחיובים שהוצאו לתושבים כחיובי מס ועד או אגרות בטלים. מכאן, לטענתם, הפכה העתירה לתיאורטית ודינה להימחק, וזאת ללא צו להוצאות.

העותרים מבקשים כי יינתן פסק דין הקובע כי החיובים שהוצאו בעבר בדרך של הטלת מיסי ועד או אגרות הוצאו שלא כחוק והינם בטלים. עוד מבקשים הם כי המשיבים 1-2 יחויבו בהוצאות הגשת העתירה.

הפרקליטות מצטרפת לעמדת העותרים לפיה יש מקום ליתן פסק דין הקובע כי דרישות התשלום שנשלחו תחת הכותרת של מיסי ועד ו/או אגרות ו/או היטלים לשנת 2007 בטלים. לעניין זה טוענת הפרקליטות כי אי החוקיות הובהר לראש המועצה מטה אשר חודש לפני מועד הגשת העתירה ואולם המועצה לא מנעה את משלוח מכתבי הדרישה לתשלום שנשלחו לעותרים. מכאן הצורך לקבוע בפסק דין כי החיובים בטלים. בכל הנוגע לפסיקת הוצאות השאירה הפרקליטות את הנושא לשיקול דעת בית המשפט.

למעשה, וככל שהדבר נוגע לסעד שהתבקש, הרי שאין חולק כי החיוב בטל. המחלוקת הינה, בעיקרי הדברים, בהגדרה המשפטית של פסק הדין ובעיקר בסוגית פסיקת ההוצאות.

בכל הנוגע לאופן סיום ההליך סבור אני כי הצדק עם העותרים.

העותרים קיבלו דרישות תשלום שהוצאו שלא כחוק, בניגוד לפסק דינו של כב' השופט דר, וככל הנראה לאחר שמשרד הפנים הבהיר למועצה האזורית כי נאסר על הועדים המקומיים להטיל מיסים ואגרות ללא אישור הממונה על המחוז במשרד הפנים. מכאן שראוי לקבוע פוזיטיבית כי דרישות התשלום הנ"ל הוצאו שלא כחוק ובחוסר סמכות והם בטלים מעיקרם, וכך אני מורה.

בכל הנוגע לפסיקת ההוצאות סבור אני כי העותרים זכאים להשבת חלק מהוצאותיהם בגין הגשת העתירה. אבהיר להלן.

כלל בסיסי הוא שאדם הנדרש להתדיינות משפטית יהיה זכאי שישולמו הוצאותיו. באין נסיבות מיוחדות המצדיקות לשלול מבעל דין שזכה בהתדיינות וקיבל סעד כמבוקש, יש מקום לפסוק לזכותו הוצאות. בעל דין שזכה בהתדיינות, זכאי שלא יצא ניזוק מעצם קיום התדיינות. העובדה שהצד שכנגד פעל בתום לב, או בסבירות, היא לכשעצמה אינה עילה לשלילת הוצאות ופגיעה בקניינו של הזוכה. ראה לעניין שיקולי ביהמ"ש בפסיקת הוצאות:

גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 698 ופסקי הדין המאוזכרים שם;

בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (עותרת בבג"ץ 891/05) ואח' נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר (משיבים בבג"ץ 891/05) ואח', תק-על 2005(2), 4087.

העותרים קיבלו דרישות תשלום שהוצאו בניגוד לפסיקת בית משפט והנחיות משרד הפנים. מכאן שלכאורה הייתה עתירתם מוצדקת ועל פניו ראוי כי לא יינזקו כלכלית מעצם הגשת העתירה.

עם זאת בשקלול מכלול הנסיבות אין להתעלם מהניסוח של העתירה, שכאמור לא היה ברור דיו, ויצר את הרושם אצל המשיבים 1-2, כי למעשה מבקשים העותרים פטור מתשלומים. אי בהירות זו הייתה כאמור בלב תגובות המשיבים 1-2 לעתירה ומכאן שחלק מסרבול ההתדיינות, וכפועל יוצא גם חלק מעלויות ההתדיינות, נגרם באשמת העותרים והאופן בו נוסחה עתירתם.

ואולם בישיבה הראשונה הבהיר, כאמור, ב"כ העותרים את הסעד המבוקש וגדר המחלוקת. באותה ישיבה גם הובהרה עמדת משרד הפנים. ניתן היה לפחות אז להודיע לבית המשפט כי המשיבים 1-2 מסכימים לביטול דרישות התשלום שהוצאו לעותרים כמיסים ואגרות, שלא כדין, ובכך לחסוך את ישיבת המשפט הנוספת ולמעשה לגבש הסכם שיחסוך את ההתדיינות בהמשך. זאת לא נעשה וסבור אני כי מטעם זה יש מקום לחייבם בחלק מהוצאות העותרים.

אשר על כן, בהביאי בחשבון את תרומת העותרים לסרבול ההתדיינות מחד, ומאידך את העובדה כי טענתם הבסיסית והעילה להגשת העתירה הייתה מוצדקת, אני מחייב את המשיבים 1-2, ביחד ולחוד, לשלם לעותרים את האגרה ששולמה על ידם בסך 1,675 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום1/3/07, מועד הגשת העתירה, ועד למועד התשלום המלא בפועל. עוד ישלמו המשיבים 1-2 ביחד ולחוד את הוצאות העותרים בהתדיינות ושכר טרחת עורך דינם בסכום כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה, שכאמור הוא סכום מופחת ביחס לפסיקת הוצאות מקובלת בהליך מסוג זה, הכל בשים לב לאמור לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בשולי האמור לעיל מוצא אני לנכון להבהיר (והדברים גם אושרו במפורש ע"י ב"כ העותרים בישיבה המקדמית הראשונה) כי פסילת דרישות התשלום שהוצאו בדרך של הטלת מיסים ואגרות אין בה כדי לקבוע כי עצם חיוב תושב בתשלום עבור השירותים המסופקים לו הוא, בהכרח, בלתי חוקי. ככלל, ובהתאם להסכמים שבין התושבים לישוב, על תושב לשאת בתשלומים עבור שירותים המסופקים לו. חברי הקיבוץ הישן וחברי האגודה השיתופית הכוללת את הרחבת הישוב והמשפחות החדשות אינם צריכים לסבסד תושבים שאינם משלמים עבור שירותים המסופקים להם. ועד הישוב מוסמך לנקוט בהליכי גביה כחוק ואף להימנע מהספקת שירותים שאינם בגדר של שירותים שחובה לספקם על פי חוק, זאת אם לא משלם התושב הצרכן את התמורה המוסכמת והראויה עבור אותו שירות שצרך. ראוי להדגיש זאת כדי שלא ייווצר הרושם המוטעה כי פסיקה הקובעת שהטלת מס וועד היא בלתי חוקית, משמעה שעצם הדרישה לתשלום ממי שקיבל את השרות מהישוב אסורה.

אין אלא לקוות שהתושבים ידעו להסדיר את תשלומיהם עבור השירותים המסופקים להם, ושמהם הם נהנים, באופן שיאפשר את קיומה של הקהילה שלשמה בחרו הם לבנות את בתיהם בהרחבה של קיבוץ אילון. כי הרי בהעדר שיתוף פעולה, ירד המפעל המשותף של הקמת ישוב קהילתי, שלשני הצדדים עניין בהצלחתו, לטמיון.

ניתן היום י"א בתמוז, תשס"ז (27 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.