איני שותף לעליהום שעשו עליו ואני מברך על כל הבעת רעיון אינטלקטואלי שאינו בהכרח בקונסנזוס משום שהוא מעורר את קהל המאזינים או הקוראים למחשבה מעמיקה גם כאשר אין הם מסכימים עם הרעיון. מה שחסר לי בראיון זה (כמו גם במקרים אחרים הדנים בציונות) הוא שהמתדיינים אינם טורחים להגדיר את המושג לפני הדיון. לפי הבנתי, בעולמנו המאורגן כאוסף של מדינות לאום -- מה לעשות? -- להיות ציוני פירושו פשוט לתמוך בקיומה של מדינת לאום דמוקרטית לעם היהודי, מדינה שהצורך בה הודגם על ידי השואה ושההיסטוריה כבר גילמה אותה בדמותה של מדינת ישראל. אני אישית מודה באשמת היותי ציוני.

חשוב להבין, שהציונות במובנה הרחב והמוסרי אינה מחייבת: 1) שהמדינה תהייה בגבולות ארץ ישראל השלמה, 2) שכל יהודי או אפילו כל ישראלי יתגורר דווקא בה, ו3-) שזכות קיומה יהיה מבוסס על "זכותנו ההיסטורית" בת שנות אלפיים (שהרי מדינות הגירה אחרות כגון ארה"ב, אוסטרליה וניו זילנד, שלמהגריהן לא הייתה שום "זכות היסטורית", אינן נדרשות להצדיק את קיומן).

אשר לסעיף האחרון, העובדה שבין הירדן לים מתגוררים כיום כ10- מיליון אנשים (ויש מקום לכולם ואפילו לעוד רבים) לעומת פחות ממיליון לפני שהתחילה הגירתנו לכאן, אומרת שגם אם פלשתינה לא היתה אז "ארץ ריקה מעם" או "ארץ ללא עם", היא גם לא הייתה "ארץ מלאה בעם" או "ארץ של עם". במיוחד לאור העובדה שכשהיגרנו אליה היא הייתה חלק מאימפריה (טורקית ואחר כך בריטית) ולא מדינה עצמאית.

לא נכון גם להגדיר את ההגירה הציונית עד 1967 כקולוניליסטית כפי שטוענים חלק מהפוסט-ציונים, משום שקולוניליזם חל כאשר מדינת אם מיישבת שטחים כבושים על ידי מתיישבים בני עמה שזה לא המקרה כאן. (לעומת זאת, את ההתנחלויות בשטחים לאחר 1967 ניתן לראות כמעשה קולוניליסטי.) כאשר המתיחות בינינו לפלשתינים היגיעה לשיאה, פסקה הקהילה הבינלאומית את פתרון שתי המדינות כפתרון צודק וחוקי, והעובדה שרק אחת משתיהן קמה היא כולה באשמתם של הפלשתינים שרצו הכל לעצמם ודחו את הפסיקה הבינלאומית.

גם הטענה שהועלתה במשך הראיון שהציונות נגמרה עם הקמת המדינה (בדומה, למשל, לטענה שהחתונה היא התגשמות הנישואין) אינה מדויקת משום שהמדינה (כמו הנישואין) דורשת תחזוק שוטף והגנה כדי שתשרד ותספק איכות חיים אופטימלית לתושביה, ולכן הציונות עדיין חיה ונושמת מוסיפה להתגשם על ידי כל מי ששותף לתחזוק זה גם אם עושה זאת למען טובתו האישית. במיוחד, כל צעד בכיוון התפשרות ושלום עם שכנינו הוא מעשה ציוני משום שהוא מגביר את הסיכויים להישרדות המדינה (מה שאומר שמפעל ההתנחלויות שהיווה והווה מכשול לשלום הסתבר להיות מעשה אנטי ציוני).

מכיוון שישראל היא מדינה דמוקרטית, וטוב שכך, יוצא שאזרח נאור במדינה זו אמור להיות דמוקרט אמיתי, כלומר בין היתר לדגול בסובלנות ב"חייה ותן לחיות" וב"מה ששנוא עליך בל תעשה לחברך". בתור כזה הוא בעצם אוטומטית אזרח העולם אלא שאזרחות זו מתגלמת ב"לבוש (שפה, היסטוריה, תרבות, זיכרונות ילדות, אוכל, תכניות טלוויזיה)" ישראלי. יוצאים מכלל זה הם, כמובן, אותם הישראלים שלאומיותם מקצינה עד כדי לאומנות (הנמצאת בסתירה לדמוקרטיה).

המחלוקת שלי עם בורג היא בעיקר באשר לסדר העדיפות בין ישראליות ויהודיות, כאשר בורג ממעיט בערך ישראליותו ומרבה בערך יהדותו ואצלי הסדר הפוך. הישראליות שלי למעשה מגדירה אותי טוטלית ואילו את עובדת היותי יהודי אני רואה כדבר טכני המקטלג אותי לפי האתניות של ההורים להם נולדתי, טכני בדיוק כמו דברים אחרים המאפיינים אותי כגון תאריך לידתי, גובהי, משקלי וצבע עיני.

אם ניקח את מה שאנו קוראים יהדות ונשיל ממנה את כל מה שבתוכה שהוא גם חלק מ"אזרחות העולמית" (כלומר, ההומניסטיות) כמו גם את כל מה שיש בה הכלול בישראליות (וזה כולל נוסף לאתניות גם את כל הערכים שהישראליות סיפחה לעצמה מן היהדות, כולל התנ"ך וכולל חגי ישראל שמכל בחינה מעשית הם כיום חגים לאומיים), מה שנשאר מהיהודיות או היהדות היא ההלכה שלמצוותיה (חוץ מאלו העוסקות ביחסים בין אדם לחברו שהן אנושיות כלליות) אין כל ערך אנושי ורבות מהן הן אפילו אנטי-הומניסטיות לעילא ולעילא.

האם זה מה שעדיף בעיני בורג על ישראליותו?

ולסיום הקטע העוסק בזהותו של "אזרח העולם" בורג, הייתי רוצה לבקש ממנו להתבונן ביושר אל תוך עצמו ולענות על השאלה ההיפותטית הבאה: נניח שמתרחש פיגוע המוני שבו נהרגים אלף בני אדם והוא יוכל להחליט בין שלוש אפשריות: א) כולם בני אומות אחרות, או ב) כולם יהודים מהגולה, או ג) כולם ישראלים, מה תהייה בחירתו? (ובחירה זו היא שתגדיר את סדר העדיפות בין אזרחות העולמית, יהדותו וישראליותו).

חשוב גם לשפוך אור על תשובתו של בורג לתגובות לראיון שהופיעה אף היא בעיתון "הארץ" כשלושה שבועות לאחר הופעת המאמר של ארי שביט. עיסוקה העיקרי הוא בסתירה שעליה מצביע בורג בין המושגים "מדינה יהודית" ו"מדינה דמוקרטית", סתירה שבעטיה הוא ממליץ על הפרדת הדת מהמדינה.

ואמנם, בורג צודק בקיום הסתירה כל עוד מחזיקים כמוהו בתפישת המילה "יהודית" כאיפיון דתי ("יהודית" בניגוד, למשל, ל"קתולית" או "פרוטסטנטית" או "איסלמית"), אך הוא טועה אם תופשים את המושג "יהודית" במובנה הלאומי ("יהודית" בניגוד, למשל, ל"צרפתית" או "איטלקית"). מקור המובן הכפול (דת ולאום) של המושג "יהודי" היא האנומליה ההיסטורית --בניגוד לאיסלאם ולנצרות, שהן דתות אוניברסליות או מרובות לאומים -- שלפיה ההצטרפות/ השתייכות לעם היהודי מתגשמת על ידי, ורק על ידי, הצטרפות/השתייכות לדת היהודית.

גם ללא קשר עם קיום מיעוטים בתוכה, מדינה שאינה מופרדת מדת אינה יכולה להיחשב דמוקרטית משום שהיא כופה חוקים דתיים (כלומר, מטילה מגבלות על בסיס דתי) לא רק על המיעוטים שבה אלא גם על תושביה החילונים. כשהרצל חזה את המדינה הוא דיבר על מדינת היהודים או מדינה לבני העם היהודי ולא מדינה לבני הדת היהודית (ואפילו הביע מפורשות את התנגדותו להתערבות רבנים בעניני מדינה); שאם לא כן, בתור לא שומר מצוות, לא היה, הוא עצמו, נכלל בה.

בצורה זו (‎"יהודית" במובן לאומי), ורק בצורה זו יש גם להבין את הגדרת המדינה בחוק כבוד האדם וחירותו כ"דמוקרטית" ו"יהודית" בעת ובעונה אחת: דמוקרטית, במובן שלא תהיה בה אפליית אינדיבידואלים או שלילת זכויות מפרטים על בסיס לאומי; יהודית, במובן זה שבאותו זמן היא מאפשרת פריבילגיות מסוימות רק לצבורים מסוימים כדי לקדם את האינטרס הלאומי של העם היהודי (כגון חוק השבות או החובה לשרות בצה"ל). באופן כללי, לא מדובר פה בסתירה אלא באיזון בין צרכים לאומיים ופריבילגיות (שהן אינן "זכויות" אלא "זכויות יתר") של הפרט, איזון שייקבע על ידי בג"ץ בכל מקרה לגופו.

האבסורד הזועק לשמיים באשר לקשר בין יהודיותו של אדם וזכאותו לאזרחות ישראלית הוא בעובדה שהגיור למטרת אזרחות נעשה על, ורק על, בסיס דתי. בעוד רוב אזרחי המדינה היהודים הם חילונים, מי שרוצה להצטרף לעם (להתגייר) נדרש לעשות זאת על בסיס דתי, כלומר להצטרף לא לזרם המרכזי של אזרחי המדינה היהודית (הזרם החילוני), אלא דווקא לזרם המהווה מיעוט ואשר, כנגד האינטרס של הרוב, כופה עליו חוקים דתיים באמצעות סחיטה פוליטית. דבר זה דורש וניתן לתיקון כאשר הגיור הדתי יתבטל ויוחלף בגיור לאומי או אזרחי.

דבר זה לא יפגע כהוא זה ב"אופייה היהודי" של המדינה כהוא זה משום שהאופי היהודי קיים אוטומטית מעצם העובדה שהשפה המדוברת היא עברית, שיום המנוחה האזרחי הוא שבת, ושהחגים הם חגי ישראל, שבהיותם נחוגים על ידי רוב האזרחים לא בדיוק לפי הדת, מהווים חגים לאומיים ולא דתיים, גם אם הגיעו לעם דרך הדת.