בשנת 1992 נקבע בחוק ההסדרים, כי נכסי המדינה, שהיו פטורים עד אז מארנונה, יחויבו בארנונה ככל נכס של מחזיק אחר ובתעריפים שנקבעו בחוק ההסדרים.
עיריית הרצליה סיווגה את נכסי משטרת ישראל בשנת 1995 בסיווג "מסחרי כללי", שכלל "מבנה שלא פורט בצו זה". התעריף עמד אז על 154 ש"ח למ"ר לשנה.
המשטרה טענה, כי מדובר בעלייה של 227% בתעריף הארנונה לעומת התעריף שחויבה בו בשנת 1994, וכן כי יש לחייבה כ-מוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר).
ועדת הערר של הארנונה קיבלה את עמדת העירייה. המשטרה החליטה לשלם רק סכום הארנונה שלא היה שנוי במחלוקת, והעירייה הגישה תביעה אזרחית.
פסיקת בית המשפט
על פי דיני הארנונה המחזיק בנכס יחויב בארנונה על-פי סוג, שימוש ומיקום הנכס, ואם מתקיימים לגביו קריטריונים שמקנים לו הנחה או פטור, אז הוא יחויב בהתאם.
הסמכות לדון בסוגיות העובדתיות היא של מנהל הארנונה, והסמכות לדון בסבירות התעריפים היא של בית המשפט המנהלי. הסמכות של בית המשפט האזרחי נותרה מועטה. אם ועדת הערר החליטה בניגוד לסמכותה, יש לברר סוגיה זו בערעור מנהלי.
התעריף של בתי עסק וכיוצא באלה הוא הסיווג הנכון. אם קיים סיווג שונה, אין זה בסמכותו של בית המשפט האזרחי לקבוע זאת, וזו סמכותו של מנהל הארנונה.
נכס מחויב בארנונה על פי השימוש ולא על-פי זהות המחזיק. לא ניתן לסווג את נכסי המדינה ואת נכסי המשטרה כמלכ"ר.
מבוכה ומבולקה
סוגיית הסמכות של בתי המשפט השונים עולה כמעט בכל התנגדות לשומת הארנונה. הפסיקה אינה אחידה, והדעה המובעת בפסק דין זה נוגדת פסקי דין אחרים.
קצרה היריעה מלפרט כאן סוגיה מורכבת זו. כל שנותר הוא לחזור ולהדגיש, כי נישום זהיר שאינו שבע רצון משומת הארנונה חייב להיעזר בפרקליט מומחה, וכי פרקליט זהיר חייב לפעול בכל הערוצים המקבילים בעת ובעונה אחת על מנת לא להחמיץ את הרכבת הנכונה.
וכבר אמרנו, כי אין איש יודע לבטח מהי הרכבת הנכונה.
אודות ARNONA
גרסת הדפסה
