1. העותרים הגישו נגד המשיבה עתירה למתן פסק דין הצהרתי לפיו אינם חייבים למשיבה ארנונה עבור השנים שלפני 1995, כי הודעת חיוב שנשלחה להם עבור השנים 1995 – בטלה וכי אין המשיבה רשאית לנקוט נגדם בהליכי גביה מינהלית, לפי פקודת המיסים גביה.

2. העותרים הינם תושבי הכפר אעבלין והמשיבה הינה המועצה המקומית אעבלין.

3. בשנת 1998 קיבלו העותרים דרישה לתשלום ארנונה עבור התקופה שלפני שנת 1995. העותרים הגישו השגה על הדרישה, וטענו, בין היתר, כי הם מתגוררים בנכס נשוא דרישת הארנונה רק מאוגוסט 1996 וכי ממועד זה ואילך הם משלמים את הארנונה הנדרשת מהם כסידרה.

4. המשיבה לא הגיבה על השגת העותרים ומאז שנת 1998 לא שלחה לעותרים כל דרישה לתשלום ארנונה.

5. בתאריך 9.2.06 נשלחה לעותרים התראה, לאור העובדה שחובם למשיבה מסתכם ב- 64,950.90 ₪, כאשר מתוך סכום זה הסכום של 55,181.90 ש"ח הינו בגין "יתרות ארנונה".

6. בהמשך נקטה המשיבה נגד העותרים בהליכי גביה מינהלית ובתאריך 1.3.06 הטילה עיקול על מטלטלי העותרים.

7. בעתירתם טוענים העותרים כי חוב הארנונה עד שנת 1995 התיישן וכי יש לבטל את כל ההליכים לגבייתו.

8. המשיבה טענה בתגובתה כי הליכי הגביה המינהליים שנקטה מבטלים את מרוץ ההתיישנות וכי במסגרת הליכים קודמים העותרים הודו בקיומו של החוב.

9. בעת"מ 1403/05 הכהן נ. המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה, נדרשתי לשאלת התיישנות חוב ארנונה לגביו ננקטו הליכי גביה מינהליים ובהחלטה מיום 3.9.06 קבעתי כי החוב התיישן כדלקמן:

"הטענה לפיה טענת ההתיישנות אינה מהווה עילה לתקיפת חיוב והמועצה רשאית לנקוט הליכי גביה מינהליים חרף חלוף תקופת ההתיישנות , נדחית על ידי. אמנם ההתיישנות הינה טענה דיונית בעיקרה (סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 לפיו "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה"), ואולם תוצאתה מהותית במובן זה שהנושה מנוע מלגבות חובו מן החייב, חרף קיומה של הזכות גופה. תוצאה מהותית זו – אין זה מן הראוי כי תחסם בפני חייב שנושהו הינו רשות ציבורית, אחרת נעמוד במצב של אפליה בלתי רצויה לפיה תהיה הרשות חופשית לנקוט הליכי גביה בכל מועד שתמצא לנכון בעוד שאזרח, שירצה לתבוע חוב מהרשות יהיה מוגבל בהגשת תביעתו, והרשות תהיה רשאית לטעון נגדו טענת התיישנות (וראה , לאחרונה פסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין מיום 30.8.06 בע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ. עירית בני ברק (לא פורסם) – סעיף ז' לפסק הדין).

גם מנוסח סעיף 4 לפקודת המסים (גביה), הדן בהליכי הגביה המינהליים (הוצאה לפועל בשל אי תשלומים) עולה כי המחוקק התכוון כי הליכי גביה שכאלה ינקטו באופן מיידי (בחלוף 15 יום מהמועד בו נדרש החייב לשלם חובו).

ניתן לעשות הקבלה בין טענת ההתיישנות לטענת חוסר הסמכות. גם טענת חוסר סמכות הינה טענת הגנה בפני נתבע ואולם מי שנדרש לשלם "מס" – רשאי להגיש עתירה מינהלית למתן צו לפיו החיוב שהושת עליו – הושת שלא כדין ו/או בחוסר סמכות ודרכו לא תחסם בטענה שמדובר בטענת "הגנה" בלבד (והדברים יפים הן לגבי "בטל מעיקרו" והן לגבי "ניתן לביטול").

באשר למועד התגבשות עילת התביעה של המועצה, הרי שברור כי החוב התגבש עם סיום הסלילה, בשנת 1995, ומשלוח הודעות החיוב על פי חוק העזר. נכון שהמועצה רשאית להוציא חשבון מתוקן, במקרה של טעות, אך מועד עריכת החשבון המתוקן אין בו כדי לשנות את מועד היווצרות עילת התביעה.

אשר על כן אני קובעת כי המועצה אינה רשאית לגבות מהמבקשים את דמי ההשתתפות, נושא העתירה וכי הליכי הגביה שנקטה בהם כנגד העותרים – מבוטלים.

אוסיף ואציין כי נקיטת הליכי גביה מינהליים כנגד אזרח לאחר חלוף 11 שנים ממועד היווצרות החוב יש בה משום חוסר תום לב מצד הרשות הציבורית וחוסר סבירות קיצוני (וראה באשר לחובת תום הלב של הרשות ע"א (ירושלים) 5242/04 - עיריית בית שמש ואח' נ' ד' רוטשטיין חברה לבניין ונכסים בע"מ . תק-מח 2004(3), 3686 והפסיקה שהובאה שם)".

ודברים אלה יפים גם לענייננו בשינויים המחוייבים.

10. בתאריך 9.7.07 נקבע גם על ידי כבוד השופטת מ. רובנישטיין, בעת"מ 1006/06 טובה גורפינקל נ. עירית פתח תקוה כי:

"בנסיבות העניין, אין זה משנה אם ההתיישנות האזרחית היא דיונית או מהותית. מאחר שמדובר בחוב המצוי במחלוקת, הן המערערת והן המשיבה לא יכולות בשל חלוף הזמן להוכיח את קיומו של החוב או לחלופין אם נשלחו הודעות דרישה לתשלום.

לאור הנתונים הללו נקיטתה של המשיבה בהליך גבייה מינהלי, הליך העוקף הליכים משפטיים וטענות משפטיות כגון התיישנות אינה ראויה ואף פוגעת באינטרס הציבור.

המשיבה כרשות מינהלית מחויבת לפעול תוך זמן סביר. הפעלת הליך גביה מינהלי לאחר 14 שנה חורגת מתחום הסבירות. היינו, מדובר בשיהוי בלתי סביר בגבייה מינהלית. מעצם הפעלת ההליך של גביה מינהלית נהנית המשיבה מיתרון דיוני שמשמעותו נטרול מכשול ההתיישנות, יתרון שלא צריך להיות מוקנה לה כאשר היא פועלת בשיהוי. חלוף הזמן יוצר קושי ראייתי המותיר את העותרת ללא יכולת לסתור את קיומו של החוב. פעולת המשיבה אינה עומדת במבחן המשפט המינהלי. לא ניתן לעקל רטרואקטיבית חוב ארנונה לאורך תקופה של עשרות שנים כשלא ברור בנסיבות העניין שהעותרת היתה זו שהתחמקה מתשלום הארנונה. לא נראה לכאורה כי לעותרת ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן בגין החוב.

המשיבה הינה גוף ציבורי בעל סמכויות נרחבות, לרבות סמכויות גבייה עצמאיות ומרחיקות לכת. סמכויות אלה מיועדות לשרת את רווחת הציבור אשר עתיד להנות מהשירותים אותם מספקת הרשות מכספי הארנונה.

המשיבה השתהתה במילוי חובתה, חרגה מסמכותה ונהגה בחוסר תום לב. התנהגות המשיבה יצרה מצג כלפי העותרת והקימה אינטרס הסתמכות שראוי להגנה בעומדו מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק (רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב ראש הועדה המחוזית לתכנון ובנייה, פד נו(3),595).

בנסיבות העניין, המשיבה לא הוכיחה את קיומו של החוב השרוי במחלוקת, ואין זה ראוי כי לאחר עשרות שנים תדרוש את תשלום החוב בדרך של הליך גביה מינהלי תוך התעלמות מזכויות האזרח, מהאפשרות להגיש השגה ולהציג ראיות ותוך גרימת נזק לאזרח עקב השתהות בלתי סבירה בנקיטת הליכים".

11. לא מצאתי ממש בטענת המשיבה לפיה העותרים הודו בקיום החיוב ולפיכך מרוץ ההתיישנות לא חל. בנספח ד' לכתב התגובה של המשיבה, עליו היא מסתמכת בטיעוניה כמסמך "הודאה בחוב" של העותרים, אין כל ציון באיזה חוב עסקינן , כאשר הפרטים בהודעה לא מולאו וכל שהוקף בעיגול על גבי הטופס הסטנדרטי הינו "התראה לפני פירוק/פירוק", וכאשר המסמך נושא תאריך 5.1.99 . המסמך הנוסף כלל אינו חתום על ידי העותרים וכל שנאמר בו הוא ש"אשתו של בעל החוב תגיע להסדר" .

12. מאידך, יש ממש גם בטענות העותרים לפיה דין החיוב להתבטל גם לאור העובדה שהגישו השגה על החיוב בגין התקופה שלפני 1995 , עליה לא קיבלו מענה . המשיבה טענה בתגובתה כי העותרים אמנם צרפו תצהיר משנת 1998 לפיו לא התגוררו בנכס לפני שנת 1996 אך אין להם אסמכתא כי המסמך השגה הוגשה כחוק וכי הומצאה למשיבה ואולם נספח ב1 לבקשת העותרים בבש"א 1497/07 מאשר כי המקור נמצא בתיקם ואין זאת כי אותם אי סדרים בניהול המשיבה, אשר פורטו על ידי המשיבה עצמה בכתב תגובתה לעתירה – הם שגרמו לכך שלא ניתן לעותרים מענה להשגתם, באופן שיש להחיל את הוראות סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו- 1971, הקובע כי במידה ומנהל הארנונה לא משיב על השגה תוך 60 יום – "ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה".

13. אשר על כן – אני מקבלת את העתירה וקובעת כי העותרים אינם חייבים למשיבה חובות בגין ארנונה לשנים עד שנת 1995, כי הודעת החיוב שנשלחה לעותרים על ידי המשיבה בגין חובות אלו בטלה וכי המשיבה מנועה מלנקוט נגד העותרים הליכי גביה מינהליים לגבית חובות אלה.

14. המשיבה תשלם לעותר שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ ומע"מ.

ניתן היום ח' באב, תשס"ז (23 ביולי 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.